ההתלהבות של הימין מדברי טראמפ לעניין ההתנחלויות היא הזדמנות מצוינת לחדד הבדלים שונים בין הימין בכלל והימין בתקופת נתניהו בפרט לבין השמאל. ימין ושמאל הן תפיסות עולם שונות, דרכים שונות להבנת המציאות המעשית והפוליטית. כאן ארחיב על חלק קטן שמייצג את תפיסות העולם האלה.

סיסמאות, הצהרות ומילים יפות

הימין ככלל והימין בימינו בפרט מתעניין בראווה, בהצהרות סתמיות ובסיסמאות ריקות מתוכן שלא אומרות כלום ולא משנות שום מציאות. כך היה תמיד, אלא שבתקופת נתניהו זה החמיר והקצין, ובימינו הימין מרוכז אך ורק בעצמו, כאילו הוא הנושא והוא החשוב, עליו צריך לדבר כל העת וחובה להעריץ אותו. ודי אם אזכיר את מירי רגב שמקפידה לייחצן את עצמה תדיר גם כשהיא עצמה אינה הנושא.

את השמאל לעומת זאת לא מעניינות ראווה, הצהרות וסיסמאות מטופשות, אלא התכל'ס, החיים עצמם, מעשים, פעולות להטבת חיי האזרחים והמדינה. השמאל דואג לחיים עצמם, לאדם הפשוט, לאזרח מן השורה, גם לאזרחים שברור שלא הצביעו לשמאל.

זו הסיבה שבימין עוסקים בחוקים שונים ומשונים שכל תכליתם לאשרר שאכן מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי, כאילו זה לא ברור מאליו מתוקף מגילת העצמאות ושבעים ואחת השנים האחרונות

זו הסיבה שבימין עוסקים בחוקים שונים ומשונים שכל תכליתם לאשרר שאכן מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי, כאילו זה לא ברור מאליו מתוקף מגילת העצמאות ושבעים ואחת השנים האחרונות. נראה שהימין לא בטוח בעצמו ולכן זקוק תדיר ל"הוכחות" שירושלים בירת ישראל ("הנצחית") ושהיא "מאוחדת" "לנצח" (עוד סיסמאות ריקות וחלולות) ושמדינת ישראל היא מדינת העם היהודי (הדתי, לא הרפורמי, חלילה, מעין מדינת הלכה יהודית ולא מדינה יהודית).

לכן כשטראמפ רק מצייץ, תרתי משמע, על ירושלים בירת ישראל או על רמת הגולן וההתנחלויות, בימין חוגגים כאילו העניקו לאזרחי ישראל הטבות מרחיקות לכת ששיפרו פלאים את חייהם.

רק מי שאינו בטוח בעצמו זקוק ל"אישורים" למצב קיים כדי להוכיח לעצמו שזה אכן המצב. רק מי שסובל מרגשי נחיתות ברמה כזאת או אחרת מתלהב מהצהרות מטופשות וילדותיות שאינן משנות את המציאות כהוא זה.

לכן כשטראמפ רק מצייץ, תרתי משמע, על ירושלים בירת ישראל או על רמת הגולן וההתנחלויות, בימין חוגגים כאילו העניקו לאזרחי ישראל הטבות מרחיקות לכת ששיפרו פלאים את חייהם

דוגמה נוספת: טראמפ הצהיר שהוא מעביר את שגרירות ארצות הברית לירושלים בירת ישראל. שמחה והילולה בימין. בפועל השגרירות נשארה בתל אביב, ובירושלים רק התקינו שלט חביב המורה: כאן השגרירות של ארצות הברית. את הימין זה לא מעניין, מבחינתו השגרירות עברה לירושלים בירת ישראל ולכן גם עורכים טקס רב־רושם.

ונניח שהשגרירות אכן תעבור לירושלים, אז? מה אז? איך זה ישפר את חיי האזרחים כאן? מה זה עוזר לנו האזרחים לדעת שהשגרירות עברה לירושלים? כלום, נאדה.

וכשהשמאל לא מתלהב מכל ההצהרות המיותרות האלה מייד מאשימים אותו בשנאה למדינה, בבגידה ובכל מה שרק תרצו. לא מבינים שם בימין שלא זה מה שחשוב, לא זה העיקר.

ונניח שהשגרירות אכן תעבור לירושלים, אז? מה אז? איך זה ישפר את חיי האזרחים כאן? מה זה עוזר לנו האזרחים לדעת שהשגרירות עברה לירושלים? כלום, נאדה

עוד דוגמה: רכבת ישראל. לנתניהו ולשר התחבורה הקודם היה חשוב מאוד להצטלם צילומי ראווה ילדותיים בעבודות הרכבת שהיו אמורות להיגמר מזמן. די בכך שהציבור יזכור את הטקס שראש הממשלה ושר התחבורה ערכו, כל השאר לא מעניין ולא חשוב. הרי היה טקס, לא?

את מי מעניין אם הרכבת פועלת כשורה ללא תקלות? ואם יש תקלות, הרכבת אשמה כמובן, לא השר הממונה שהצהיר הצהרות ריקות מתוכן ומנותקות מהמציאות.

וכאן אני מגיע להבדל השני העיקרי בין ימין לשמאל, שהוא המשך ישיר הנגזר מהדברים שלעיל. הימין ככלל כמעט תמיד מתעסק בשולי, בזניח, בטפל, בלא חשוב. הימין תמיד יתייחס למקרה שולי כאל משהו עיקרי ועליו ייתן את המיקוד והאור, קשה לו להבחין בין עיקר לטפל, בין שולי לעיקרי ובין חשוב לשטותי.

עוד דוגמה: רכבת ישראל. לנתניהו ולשר התחבורה הקודם היה חשוב להצטלם צילומי ראווה ילדותיים בעבודות הרכבת שהיו אמורות להיגמר מזמן. די בכך שהציבור יזכור את הטקס. את מי מעניין אם הרכבת פועלת כשורה

עוד מאפיין ימני מובהק: חוסר יכולת לשאת באחריות. תמיד יטילו את האשמה על אחרים, תמיד יסירו מעצמם אחריות. ימצאו תירוצים שונים ואמתלות, רק לא יטפלו במצב ברצינות.

אגב, זו גם הסיבה שהימין דוגל בהפרטות, כי כשאתה מפריט אתה מסיר מהמדינה או מהממשלה אחריות, מישהו אחר ידאג לאזרחים, מישהו פרטי, לא המדינה.

הימין בגישתו זו מייצג גישה ילדותית, לא בוגרת ולא בשלה לחיים בכלל ולפוליטיקה בפרט. רק ילדים מייחסים חשיבות לכל עניין פעוּט, וכל דבר קטן מקבל אצלם חשיבות יתרה. רק ילדים מתלהבים ממילים יפות. רק ילדים עשויים לנהוג בחוסר אחריות ואינם אחראים לעצמם ולטעויות שלהם.

וכאמור, הימין בימיו של נתניהו נעשה קיצוני בגישה זו.  מעצימים שם כל שטות קטנה ומקטינים עד מעלימים לגמרי עניינים מהותיים, קריטיים ורציניים. אין דיון ענייני על הבעיות הרציניות של המדינה ואזרחיה ואין נשיאה באחריות לשום דבר. תוקפים התקפות חסרות רסן והיגיון כל מי שמעז להתלונן, לבקר או להתריע על המצב, וממציאים מונחים כמו משילות רק כדי לתרץ את חוסר יכולתם להנהיג.

אין דיון ענייני על הבעיות הרציניות של המדינה ואזרחיה ואין נשיאה באחריות לשום דבר. תוקפים התקפות חסרות רסן והיגיון כל מי שמעז להתלונן, לבקר או להתריע

כל אלה מובילים את הימין להנהיג מתוך הפחדה מתמדת, להמציא איומים קיומיים שלא קיימים כלל או להעצים איומים קטנים – הכול רק כדי "למשול", להנהיג. מתוך כך הימין גם מתעקש להכתיב לאזרחים כיצד לחיות ולנהוג, הוא לא מאמין בגישה של חיֵה ותן לחיות. אצלו זה חיֵה איך שאני אומר לך לחיות כי אני מבין יותר טוב ממך איך לחיות, ואם לא תחיה כפי שאני מורה לך – תסבול, יבולע לך.

השמאל לעומת זאת בטוח בעצמו ולכן לא זקוק לאישורים מיותרים. מכיוון שכך השמאל מכבד כל דעה ונותן לה לגיטימציה ומקום, עד הגבול של הסתה ואלימות. השמאל מנהיג מתוך בגרות, בשלות, אחריות. הוא מתעלם מרעשי רקע ומעניינים שוליים ומתמקד בָּעיקר, במהותי, בחשוב, ברציני. והוא בעיקר נושא באחריות למעשיו, לטעויותיו ולכישלונותיו.

השמאל בודק את עצמו תדיר ומנהל חשבון נפש תמידי, לעיתים אף מוגזם, על כל נושא שבאחריותו ועל כל עניין ציבורי רלוונטי. השמאל לא פוחד ולא מתבייש להודות בטעויות ולתקנן.

לעומת זאת הבדיקה העצמית וחשבון הנפש נעדרים מן הימין של נתניהו כמעט לחלוטין.

זבל עטוף בנייר צלופן מהודר

נתניהו מאדיר את העטיפה, את החיצוני. אצלו החיצוניות חשובה ובה הוא מרכז את כל מאמציו, כוחו ומרצו. לכן אגב הוא מתאפר בצורה חולנית. אבל זה לא נגמר בצורה החיצונית של מראהו, למעשה, שם זה נגמר, זה מתחיל בעניינים מהותיים הרבה יותר.

נתניהו מאדיר את העטיפה, את החיצוני. אצלו החיצוניות חשובה ובה הוא מרכז את כל מאמציו, כוחו ומרצו. לכן אגב הוא מתאפר בצורה חולנית. אבל זה לא נגמר בצורה החיצונית

נתניהו מתעסק יום וליל בחיצוני. חשוב לו להראות שכלפי חוץ הכול מצוין, נפלא ויפה. הוא משקיע בכך משאבים עצומים. התוכן ממש לא חשוב, העיקר שיהיה עטוף בעטיפה מהודרת, נוצצת, פרחונית ומרהיבה המדיפה ניחוח הדרים.

אלא שבנימין נתניהו הוא כישלון סדרתי מהדהד. הוא גם איש מכירות ממולח ומנוסה והוא מצליח בכישוריו אלה למכור את כל כישלונותיו כהצלחות או ככישלונות של אחרים. יש מי שעדיין קונה את הסחורה הפגומה הזאת, לצערו, סחורה שפג תוקפה מזמן והיא מקולקלת, ויש מי שהבין שלמרות שהאריזה נוצצת בחיצוניותה ועטופה בנייר צלופן מהודר, משובח ויוקרתי – התוכן העטוף רקוב בפנים, מקולקל, מצחין, מבאיש ומזיק לבריאות. אבל למי אכפת? העיקר שכלפי חוץ הכול דבש.

במסגרת כישורי השיווק שלו הצליח נתניהו למכור לחלק מהאזרחים, שהוא והמדינה זה היינו הך והוא והליכוד זה אותו דבר. הוא הצליח לשכנע ציבור מסוים של אנשים שאם הוא לא יהיה כאן ישראל אבודה

במסגרת כישורי השיווק שלו הצליח נתניהו למכור לחלק מהאזרחים, שהוא והמדינה זה היינו הך והוא והליכוד זה אותו דבר. הוא הצליח לשכנע ציבור מסוים של אנשים שאם הוא לא יהיה כאן ישראל אבודה, שהרי הוא מכר להם שהמושיע הגדול זה הוא. יש מי שעדיין קונה את זה, לצערו.

אם כן, נתניהו מומחה בחיצוניות, בעטיפות, בצורה. התוכן לא מעסיק אותו ולא מעניין אותו, העיקר שיוצג בעטיפה פרחונית נוצצת ויפה לתפארת משפחת נתניהו.

נתניהו גם נבנה על הצלחות של אחרים. הוא עצמו לא הצליח בשום דבר, הוא נכשל סדרתית בכל מה שעשה, אבל בזכות כישורי משחק ויכולת דיבור תאטרלי הוא מצליח למכור את עצמו לציבור מסוים מאוד בתור הצלחה מסחררת אף שכל ההצלחות שהוא מתפאר בהן אינן שלו (כיפת ברזל, מבצע עופרת יצוקה וכיו"ב). להפך, ההצלחות שהוא נבנה עליהן מתמסמסות בתקופתו, חמאס התחזק בעשר השנים האחרונות ואיראן שועטת במרץ לעבר יכולת לייצר גרעין.

ההצלחות שהוא מתפאר בהן אינן שלו (כיפת ברזל, מבצע עופרת יצוקה וכיו"ב). להפך, ההצלחות שהוא נבנה עליהן מתמסמסות בתקופתו, חמאס התחזק בעשר השנים האחרונות ואיראן שועטת במרץ לעבר יכולת לייצר גרעין

יותר מזה: אצל נתניהו כל מה שהוא עצמו עושה הוא משייך לאחרים ומקדים אותם בהאשמות שווא לפני שיאשימו הם אותו.  הוא עצמו מושחת (לכאורה), נוכל, שקרן ותומך טרור (הוא מאשר לממן ארגון טרור ולכן תומך בו ומחזק אותו) – וכאמור, לפני שיאשימו אותו הוא ממהר להאשים אחרים במה שהוא עצמו עושה. זה חלק מהטקטיקה שלו.

אלא שנדמה שרוב הציבור מבין כבר עם מי יש לו עסק ומאס בתעלולים, בשקרים, במשחקים ובהסטות (גם בהסתות) של נתניהו. גם מי שעבד איתו מבין זאת, יאיר לפיד למשל, לכן מסרב בכל תוקף לשבת איתו באותה ממשלה.

כל הסימנים מראים שישראל בדרך לבחירות שלישיות בתוך שנה רק בגלל אדם אחד: נתניהו. אין לי הספק שבבחירות ששוב הוא כפה עלינו כוחו ייחלש ואולי הוא אף ייעלם לחלוטין מהמפה הפוליטית היישר לזרועות בית המשפט, ובא לציון גואל.

יאיר בן־חור הוא עורך ספרות, עורך לשון, נקדן, עורך שירה ומשורר. פרסם עד כה ארבעה ספרי שירה פרי עטו וספר מאמרים פילוסופיים, וערך וניקד מאות ספרים אחרים.

בשבוע שעבר צפינו בערוץ "כאן 11" בסרטו של יאיר קדר "הפרק האחרון של א.ב יהושע". הסופר, בן 83, מזכיר בסרט את נכדתו גאיה. לדבריו, גאיה אומרת שבכל העיתונים סבא מדבר על כך שהוא הולך למות, אבל לדבריה היא רואה "שהוא מסתובב, מבלה לו יפה מאוד".

גאיה צודקת. גופו של סבה כבר בוגד בו קשות, האלמנות מכאיבה, אבל הוא חיוני ושופע חום וחיות. לא מנסה להתכחש לידיעה שימיו אולי ספורים. מתכונן לפרידה הסופית, הולך ונפרד מהעולם. ומנסה, כנראה, למצות כל יום נוסף של חיים.

גאיה צודקת. גופו של סבה בוגד בו קשות, האלמנות מכאיבה, אבל הוא חיוני ושופע חום וחיות. לא מנסה התכחש לידיעה שימיו אולי ספורים. מתכונן לפרידה הסופית מהעולם ומנסה, כנראה, למצות כל יום נוסף של חיים

ובדומה לו הזקן ב"שירי סוף הדרך" של לאה גולדברג. זה הזקן שחולק, כנראה, על תפיסתו של קוהלת. מערער על הקביעה "אין חדש תחת השמש":

"והנה אתה בא בימים וזקנת ושבת.
וימיך ספורים ויקר מניינם שבעתיים.
ותדע: כל יום אחרון תחת השמש,
ותדע: חדש כל יום תחת השמש".

ועוד על אותה סוגיה מורבידית שרודפת את כולנו. את המפוכחים המתמודדים איתה וגם את המכחישנים. לאה גולדברג ביטאה בשירתה גם את הקושי להכיר בסופיותם של חיינו, במעבר הצפוי אך בלתי נתפס אל לילה נצחי.

כי איך אפשר להסתלק מהעולם ביום ככל הימים, יום שבו "פורסים את הלחם/ ואוספים את הפרי אל הטנא", כנאמר בשיר "ביום זה". מוני אמריליו הלחין את השיר, המוכר לציבור בעיקר בביצועיהם של יוסי בנאי ואורה זיטנר.
המשוררת תהתה:

"איכה תמותי נפשי ביום הזה
שהוא יפה ומלא, שהוא גדוש ופשוט
שהוא אור, שהוא יום ככל הימים?".

ואכן, אנשים רבים, חלקם משכילים ונאורים, מנסים להדוף כל מחשבה על סופיותם הצפויה.

ועוד על אותה סוגיה מורבידית שרודפת את כולנו. את המפוכחים המתמודדים איתה וגם את המכחישנים. לאה גולדברג ביטאה בשירתה גם את הקושי להכיר בסופיותם של חיינו, במעבר הצפוי אך בלתי נתפס אל לילה נצחי

היצירה היא מעין נעורים, כלשון הקלישאה. גם קלישאות מבטאות לעתים אמיתות עמוקות. "אני עברתי איזה מחסום כתיבה", מעיד א.ב יהושע על עצמו. "וחזרתי לכתוב. אני כל היום משייף. אמרתי: 'זה לא רע בכלל וקיבלתי אומץ להתחיל'". והבמאי, יאיר קדר, אמר בראיון אשר פורסם ב"הארץ" ש"היצירה מחזקת אותו (את יהושע). נותנת לו עוצמה פנימית…הוא תאב חיים וגם מתכונן להיפרד מהם".

על כוחה של כתיבה בישורת האחרונה של החיים כתבה בהיותה בת 85 גם רות בונדי המופלאה, שהייתה עיתונאית מחוננת, סופרת ומתרגמת. היא כתבה שהכמיהה לחידוש בגילה המופלג מתרכזת בכתיבה. כתיבה מאפשרת לה שלא לעשות רק עוד מאותו דבר. בתה של בונדי, העיתונאית לשעבר טל בשן, פרסמה ביום השנה למות אימה (בגיל 94!) רשימה גנוזה של האם שכותרתה: "שיגרה היא סתם פיהוק, עד שמגיעים לזיקנה".

ואז, כדברי רות בונדי:

"השגרה היא משענת, ביטחון, ידידה בשעה שחורה… לא מאהבה אני נאחזת בה, אלא מתוך פחד משיבושים…הכמיהה לחידוש מתרכזת בכתיבה. רק לא לחזור על עצמי. לא לכתוב תמיד אותו דבר, במילים אחרות. עלי לחפש נושאים שלא כתבתי עליהם עדיין".

ושוב אני חוזרת אל חכמת זקנים נוסח לאה גולדברג. אל פסוק השיר "ותדע: חדש כל יום תחת השמש". ציטטתי את השיר בקבוצת הפייסבוק "לא סופרים – מועדון הקריאה של הארץ". אחד הטוקבקיסטים המגיבים – ערן קרלינסקי – הוסיף הערה אופטימית. לדבריו, האמירה הזאת רלוונטית לכל גיל.

על כוחה של כתיבה בישורת האחרונה של החיים כתבה בהיותה בת 85 גם רות בונדי המופלאה, שהייתה עיתונאית מחוננת, סופרת ומתרגמת. היא כתבה שהכמיהה לחידוש בגילה המופלג מתרכזת בכתיבה

די להיזכר בתמונה החותמת את הסרט המיתולוגי "חלף עם הרוח". הגיבורה, סקרלט אוהרה (בגילומה של ויוויאן לי) כבר יודעת שכל עולמה חרב. ואז היא משמיעה את האמירה הנודעת, האלמותית: "ככלות הכול, מחר יפציע יום חדש".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים. רוב הקיבוצניקים לא הורגלו עד אז לחשיפה פומבית של חייהם, והתייחסו לסיקור כאל הוצאתה החוצה של כביסה פנימית-משפחתית.

בעיראק נערכו בחירות כלליות, שהביאו לניצחון הכוחות הפוליטיים המתנגדים לאיראן. לפני שיוצאים במחולות וריקודים חייבים להוסיף כמה קריאות אזהרה והבהרה.

בעיראק נערכו בחירות כלליות, שהביאו לניצחון הכוחות הפוליטיים המתנגדים לאיראן. לפני שיוצאים במחולות וריקודים חייבים להוסיף כמה קריאות אזהרה והבהרה

עיראק היא לא מדינה דמוקרטית, ולתוצאות בחירות כאלה או אחרות אין ממש בקביעת המדיניות של המדינה, אם בכלל יש מדינה, ואם יש לה מדיניות.

כבר הבחירות הקודמות גרמו להקמת ממשלתו של מוסטפה אל-כאזימי שהייתה מסוייגת מאיראן. הוא דיבר כמו עיראקי עצמאי לכאורה, אבל חדירת איראן כל כך עמוקה במנגנון המדינה, במשטרה ובצבא, עד כי כאזימי אמר מה שבא לו, ואיראן המשיכה לעשות מה בראש שלה.

קודם כל, האם בכלל היו בחירות? מנהלת הבחירות הרשמית אמרה שכן, וגם פרסמה את הנתון של 41% השתתפות בהצבעה. אבל גורמים בתוך עיראק טוענים כי אחוז ההצבעה האמיתי היה רק בסביבות 15% – כלומר כשלון של המהלך כולו. אפילו המשקיפים האירופים, שהיו שמחים להודיע כי הבחירות התנהלו כסדרן, הטילו ספק במספרים הרשמיים וקבעו כי שיעור ההצבעה היה נמוך.

מדוע נמנעו העיראקים מלבוא לקלפיות? מי שעקב אחרי מערכת הבחירות יודע. כשאנו אומרים מערכת בחירות אנו מייד חושבים על ויכוחים, סיסמאות וכו'. בעיראק מערכת הבחירות התבטאה בחיסול מועמדים, סוג של פריימריס שלא ידוע במערב. השלב האחרון של הבחירות הוציא לרחובות עיראקים מתוסכלים שקראו לעצור את הרג המועמדים.

המאבק בעיראק הוא לא בין מפלגות פוליטיות, אלא בין מיליציות. על הבכורה מתמודדות שתי מיליציות – המיליציה של מוקתדא סדר שזכתה בבחירות, מול החשד א-שעבי – "ההתגייסות העממית" הפרו איראנית. אלה שתי מיליציות שיעיות וההבדל ביניהן הוא שסדר מעדיף את האופי הערבי של עיראק על צביונה השיעי, והחשד א-שעבי מעדיף את הצביון השיעי והוא חלק ממשמרות המהפכה האיראניות.

בעיראק מערכת הבחירות התבטאה בחיסול מועמדים, סוג של פריימריס שלא ידוע במערב. השלב האחרון של הבחירות הוציא לרחובות עיראקים מתוסכלים שקראו לעצור את הרג המועמדים

החשד א-שעבי כבר הודיע כי לא יכיר בתוצאות הבחירות, ויילחם בהם.

כלומר: מי שהלך לקלפיות בכל זאת, רצה לומר כי הוא רוצה להתנתק מאיראן. אבל זה לא מספיק. ההתנתקות מאיראן – אם היא אפשרית – תוכל להתממש רק במלחמת אזרחים פנים שיעית.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה לענייני המזרח התיכון ועיתונאי. הוא גם סופר ותסריטאי. ספרי העיון שחיבר עוסקים בבעיה הפלסטינית, והרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האיסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.