ההתלהבות של הימין מדברי טראמפ לעניין ההתנחלויות היא הזדמנות מצוינת לחדד הבדלים שונים בין הימין בכלל והימין בתקופת נתניהו בפרט לבין השמאל. ימין ושמאל הן תפיסות עולם שונות, דרכים שונות להבנת המציאות המעשית והפוליטית. כאן ארחיב על חלק קטן שמייצג את תפיסות העולם האלה.

סיסמאות, הצהרות ומילים יפות

הימין ככלל והימין בימינו בפרט מתעניין בראווה, בהצהרות סתמיות ובסיסמאות ריקות מתוכן שלא אומרות כלום ולא משנות שום מציאות. כך היה תמיד, אלא שבתקופת נתניהו זה החמיר והקצין, ובימינו הימין מרוכז אך ורק בעצמו, כאילו הוא הנושא והוא החשוב, עליו צריך לדבר כל העת וחובה להעריץ אותו. ודי אם אזכיר את מירי רגב שמקפידה לייחצן את עצמה תדיר גם כשהיא עצמה אינה הנושא.

את השמאל לעומת זאת לא מעניינות ראווה, הצהרות וסיסמאות מטופשות, אלא התכל'ס, החיים עצמם, מעשים, פעולות להטבת חיי האזרחים והמדינה. השמאל דואג לחיים עצמם, לאדם הפשוט, לאזרח מן השורה, גם לאזרחים שברור שלא הצביעו לשמאל.

זו הסיבה שבימין עוסקים בחוקים שונים ומשונים שכל תכליתם לאשרר שאכן מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי, כאילו זה לא ברור מאליו מתוקף מגילת העצמאות ושבעים ואחת השנים האחרונות

זו הסיבה שבימין עוסקים בחוקים שונים ומשונים שכל תכליתם לאשרר שאכן מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי, כאילו זה לא ברור מאליו מתוקף מגילת העצמאות ושבעים ואחת השנים האחרונות. נראה שהימין לא בטוח בעצמו ולכן זקוק תדיר ל"הוכחות" שירושלים בירת ישראל ("הנצחית") ושהיא "מאוחדת" "לנצח" (עוד סיסמאות ריקות וחלולות) ושמדינת ישראל היא מדינת העם היהודי (הדתי, לא הרפורמי, חלילה, מעין מדינת הלכה יהודית ולא מדינה יהודית).

לכן כשטראמפ רק מצייץ, תרתי משמע, על ירושלים בירת ישראל או על רמת הגולן וההתנחלויות, בימין חוגגים כאילו העניקו לאזרחי ישראל הטבות מרחיקות לכת ששיפרו פלאים את חייהם.

רק מי שאינו בטוח בעצמו זקוק ל"אישורים" למצב קיים כדי להוכיח לעצמו שזה אכן המצב. רק מי שסובל מרגשי נחיתות ברמה כזאת או אחרת מתלהב מהצהרות מטופשות וילדותיות שאינן משנות את המציאות כהוא זה.

לכן כשטראמפ רק מצייץ, תרתי משמע, על ירושלים בירת ישראל או על רמת הגולן וההתנחלויות, בימין חוגגים כאילו העניקו לאזרחי ישראל הטבות מרחיקות לכת ששיפרו פלאים את חייהם

דוגמה נוספת: טראמפ הצהיר שהוא מעביר את שגרירות ארצות הברית לירושלים בירת ישראל. שמחה והילולה בימין. בפועל השגרירות נשארה בתל אביב, ובירושלים רק התקינו שלט חביב המורה: כאן השגרירות של ארצות הברית. את הימין זה לא מעניין, מבחינתו השגרירות עברה לירושלים בירת ישראל ולכן גם עורכים טקס רב־רושם.

ונניח שהשגרירות אכן תעבור לירושלים, אז? מה אז? איך זה ישפר את חיי האזרחים כאן? מה זה עוזר לנו האזרחים לדעת שהשגרירות עברה לירושלים? כלום, נאדה.

וכשהשמאל לא מתלהב מכל ההצהרות המיותרות האלה מייד מאשימים אותו בשנאה למדינה, בבגידה ובכל מה שרק תרצו. לא מבינים שם בימין שלא זה מה שחשוב, לא זה העיקר.

ונניח שהשגרירות אכן תעבור לירושלים, אז? מה אז? איך זה ישפר את חיי האזרחים כאן? מה זה עוזר לנו האזרחים לדעת שהשגרירות עברה לירושלים? כלום, נאדה

עוד דוגמה: רכבת ישראל. לנתניהו ולשר התחבורה הקודם היה חשוב מאוד להצטלם צילומי ראווה ילדותיים בעבודות הרכבת שהיו אמורות להיגמר מזמן. די בכך שהציבור יזכור את הטקס שראש הממשלה ושר התחבורה ערכו, כל השאר לא מעניין ולא חשוב. הרי היה טקס, לא?

את מי מעניין אם הרכבת פועלת כשורה ללא תקלות? ואם יש תקלות, הרכבת אשמה כמובן, לא השר הממונה שהצהיר הצהרות ריקות מתוכן ומנותקות מהמציאות.

וכאן אני מגיע להבדל השני העיקרי בין ימין לשמאל, שהוא המשך ישיר הנגזר מהדברים שלעיל. הימין ככלל כמעט תמיד מתעסק בשולי, בזניח, בטפל, בלא חשוב. הימין תמיד יתייחס למקרה שולי כאל משהו עיקרי ועליו ייתן את המיקוד והאור, קשה לו להבחין בין עיקר לטפל, בין שולי לעיקרי ובין חשוב לשטותי.

עוד דוגמה: רכבת ישראל. לנתניהו ולשר התחבורה הקודם היה חשוב להצטלם צילומי ראווה ילדותיים בעבודות הרכבת שהיו אמורות להיגמר מזמן. די בכך שהציבור יזכור את הטקס. את מי מעניין אם הרכבת פועלת כשורה

עוד מאפיין ימני מובהק: חוסר יכולת לשאת באחריות. תמיד יטילו את האשמה על אחרים, תמיד יסירו מעצמם אחריות. ימצאו תירוצים שונים ואמתלות, רק לא יטפלו במצב ברצינות.

אגב, זו גם הסיבה שהימין דוגל בהפרטות, כי כשאתה מפריט אתה מסיר מהמדינה או מהממשלה אחריות, מישהו אחר ידאג לאזרחים, מישהו פרטי, לא המדינה.

הימין בגישתו זו מייצג גישה ילדותית, לא בוגרת ולא בשלה לחיים בכלל ולפוליטיקה בפרט. רק ילדים מייחסים חשיבות לכל עניין פעוּט, וכל דבר קטן מקבל אצלם חשיבות יתרה. רק ילדים מתלהבים ממילים יפות. רק ילדים עשויים לנהוג בחוסר אחריות ואינם אחראים לעצמם ולטעויות שלהם.

וכאמור, הימין בימיו של נתניהו נעשה קיצוני בגישה זו.  מעצימים שם כל שטות קטנה ומקטינים עד מעלימים לגמרי עניינים מהותיים, קריטיים ורציניים. אין דיון ענייני על הבעיות הרציניות של המדינה ואזרחיה ואין נשיאה באחריות לשום דבר. תוקפים התקפות חסרות רסן והיגיון כל מי שמעז להתלונן, לבקר או להתריע על המצב, וממציאים מונחים כמו משילות רק כדי לתרץ את חוסר יכולתם להנהיג.

אין דיון ענייני על הבעיות הרציניות של המדינה ואזרחיה ואין נשיאה באחריות לשום דבר. תוקפים התקפות חסרות רסן והיגיון כל מי שמעז להתלונן, לבקר או להתריע

כל אלה מובילים את הימין להנהיג מתוך הפחדה מתמדת, להמציא איומים קיומיים שלא קיימים כלל או להעצים איומים קטנים – הכול רק כדי "למשול", להנהיג. מתוך כך הימין גם מתעקש להכתיב לאזרחים כיצד לחיות ולנהוג, הוא לא מאמין בגישה של חיֵה ותן לחיות. אצלו זה חיֵה איך שאני אומר לך לחיות כי אני מבין יותר טוב ממך איך לחיות, ואם לא תחיה כפי שאני מורה לך – תסבול, יבולע לך.

השמאל לעומת זאת בטוח בעצמו ולכן לא זקוק לאישורים מיותרים. מכיוון שכך השמאל מכבד כל דעה ונותן לה לגיטימציה ומקום, עד הגבול של הסתה ואלימות. השמאל מנהיג מתוך בגרות, בשלות, אחריות. הוא מתעלם מרעשי רקע ומעניינים שוליים ומתמקד בָּעיקר, במהותי, בחשוב, ברציני. והוא בעיקר נושא באחריות למעשיו, לטעויותיו ולכישלונותיו.

השמאל בודק את עצמו תדיר ומנהל חשבון נפש תמידי, לעיתים אף מוגזם, על כל נושא שבאחריותו ועל כל עניין ציבורי רלוונטי. השמאל לא פוחד ולא מתבייש להודות בטעויות ולתקנן.

לעומת זאת הבדיקה העצמית וחשבון הנפש נעדרים מן הימין של נתניהו כמעט לחלוטין.

זבל עטוף בנייר צלופן מהודר

נתניהו מאדיר את העטיפה, את החיצוני. אצלו החיצוניות חשובה ובה הוא מרכז את כל מאמציו, כוחו ומרצו. לכן אגב הוא מתאפר בצורה חולנית. אבל זה לא נגמר בצורה החיצונית של מראהו, למעשה, שם זה נגמר, זה מתחיל בעניינים מהותיים הרבה יותר.

נתניהו מאדיר את העטיפה, את החיצוני. אצלו החיצוניות חשובה ובה הוא מרכז את כל מאמציו, כוחו ומרצו. לכן אגב הוא מתאפר בצורה חולנית. אבל זה לא נגמר בצורה החיצונית

נתניהו מתעסק יום וליל בחיצוני. חשוב לו להראות שכלפי חוץ הכול מצוין, נפלא ויפה. הוא משקיע בכך משאבים עצומים. התוכן ממש לא חשוב, העיקר שיהיה עטוף בעטיפה מהודרת, נוצצת, פרחונית ומרהיבה המדיפה ניחוח הדרים.

אלא שבנימין נתניהו הוא כישלון סדרתי מהדהד. הוא גם איש מכירות ממולח ומנוסה והוא מצליח בכישוריו אלה למכור את כל כישלונותיו כהצלחות או ככישלונות של אחרים. יש מי שעדיין קונה את הסחורה הפגומה הזאת, לצערו, סחורה שפג תוקפה מזמן והיא מקולקלת, ויש מי שהבין שלמרות שהאריזה נוצצת בחיצוניותה ועטופה בנייר צלופן מהודר, משובח ויוקרתי – התוכן העטוף רקוב בפנים, מקולקל, מצחין, מבאיש ומזיק לבריאות. אבל למי אכפת? העיקר שכלפי חוץ הכול דבש.

במסגרת כישורי השיווק שלו הצליח נתניהו למכור לחלק מהאזרחים, שהוא והמדינה זה היינו הך והוא והליכוד זה אותו דבר. הוא הצליח לשכנע ציבור מסוים של אנשים שאם הוא לא יהיה כאן ישראל אבודה

במסגרת כישורי השיווק שלו הצליח נתניהו למכור לחלק מהאזרחים, שהוא והמדינה זה היינו הך והוא והליכוד זה אותו דבר. הוא הצליח לשכנע ציבור מסוים של אנשים שאם הוא לא יהיה כאן ישראל אבודה, שהרי הוא מכר להם שהמושיע הגדול זה הוא. יש מי שעדיין קונה את זה, לצערו.

אם כן, נתניהו מומחה בחיצוניות, בעטיפות, בצורה. התוכן לא מעסיק אותו ולא מעניין אותו, העיקר שיוצג בעטיפה פרחונית נוצצת ויפה לתפארת משפחת נתניהו.

נתניהו גם נבנה על הצלחות של אחרים. הוא עצמו לא הצליח בשום דבר, הוא נכשל סדרתית בכל מה שעשה, אבל בזכות כישורי משחק ויכולת דיבור תאטרלי הוא מצליח למכור את עצמו לציבור מסוים מאוד בתור הצלחה מסחררת אף שכל ההצלחות שהוא מתפאר בהן אינן שלו (כיפת ברזל, מבצע עופרת יצוקה וכיו"ב). להפך, ההצלחות שהוא נבנה עליהן מתמסמסות בתקופתו, חמאס התחזק בעשר השנים האחרונות ואיראן שועטת במרץ לעבר יכולת לייצר גרעין.

ההצלחות שהוא מתפאר בהן אינן שלו (כיפת ברזל, מבצע עופרת יצוקה וכיו"ב). להפך, ההצלחות שהוא נבנה עליהן מתמסמסות בתקופתו, חמאס התחזק בעשר השנים האחרונות ואיראן שועטת במרץ לעבר יכולת לייצר גרעין

יותר מזה: אצל נתניהו כל מה שהוא עצמו עושה הוא משייך לאחרים ומקדים אותם בהאשמות שווא לפני שיאשימו הם אותו.  הוא עצמו מושחת (לכאורה), נוכל, שקרן ותומך טרור (הוא מאשר לממן ארגון טרור ולכן תומך בו ומחזק אותו) – וכאמור, לפני שיאשימו אותו הוא ממהר להאשים אחרים במה שהוא עצמו עושה. זה חלק מהטקטיקה שלו.

אלא שנדמה שרוב הציבור מבין כבר עם מי יש לו עסק ומאס בתעלולים, בשקרים, במשחקים ובהסטות (גם בהסתות) של נתניהו. גם מי שעבד איתו מבין זאת, יאיר לפיד למשל, לכן מסרב בכל תוקף לשבת איתו באותה ממשלה.

כל הסימנים מראים שישראל בדרך לבחירות שלישיות בתוך שנה רק בגלל אדם אחד: נתניהו. אין לי הספק שבבחירות ששוב הוא כפה עלינו כוחו ייחלש ואולי הוא אף ייעלם לחלוטין מהמפה הפוליטית היישר לזרועות בית המשפט, ובא לציון גואל.

יאיר בן־חור הוא עורך ספרות, עורך לשון, נקדן, עורך שירה ומשורר. פרסם עד כה ארבעה ספרי שירה פרי עטו וספר מאמרים פילוסופיים, וערך וניקד מאות ספרים אחרים.

שר הביטחון נפתלי בנט הזהיר שסוריה תהפוך לווייטנאם עבור איראן, אבל יתכן והסבירות לכך היא בחזקת משאלת לב. בכלל, מוטב שהוא ואחרים בצמרת הביטחונית יאמרו פחות אודות הפעילות החשאית של ישראל, וכמאמר חז"ל, יעשו הרבה.

מהופעותיו בתקשורת, בכנסים ואפילו ברשת החברתית נראה כי שר הביטחון החדש, נפתלי בנט, נהנה מהתפקיד. אין כמעט יום שבו הוא לא מזהיר את אויביה של ישראל מפני זרועה הארוכה. השבוע, בוועידת "מקור ראשון", אמר בנט שישראל צריכה "לעבור מבלימה להתקפה. אם אנחנו נהיה נחושים אנחנו נוכל להוציא את כוחות התוקפנות של איראן מסוריה", והזהיר את איראן "שסוריה תהפוך להיות הווייטנאם שלכם".

זה סנטימנט יפה, אבל נשאלת השאלה האם השר לא אופטימי מדי. ישראל מנהלת כנגד איראן מערכה ארוכה, חשאית ברובה, לסיכול התבססותה בסוריה, שבמסגרתה נוהלו מאות מבצעים מיוחדים ותקיפות אוויריות.

בחשבון כולל נראה שההישג האסטרטגי של תקיפות אלו מסתכם במניעה, צמצום וסיכול הצטיידות הכוחות האיראניים (ושלוחתה חזבאללה) באמצעי לחימה מסוימים, בדגש על טילים בעלי טווח גדול ודיוק גבוה. באשר לנוכחות כוחות איראניים בסוריה, דומה המאמץ לניסיון לרוקן את הים בכפית.

בחשבון כולל נראה שההישג האסטרטגי של תקיפות אלו מסתכם במניעה, צמצום וסיכול הצטיידות הכוחות האיראניים (ושלוחתה חזבאללה) באמצעי לחימה מסוימים, בדגש על טילים בעלי טווח גדול ודיוק גבוה

דובר צה"ל לשעבר, תא"ל (מיל.) אבי בניהו סיכם לאחרונה בטורו ב"מעריב" את שנתו הראשונה של הרמטכ"ל אביב כוכבי בתפקיד וציין שאפיינה אותה תעוזה רבה, משום שלמרות "המציאות המורכבת הזאת, צה"ל תחת כוכבי ממשיך לבצע מבצעי סיכול גלויים וחשאיים לשמירה על הגבולות וכדי להרחיק ולצמצם סיכונים".

זה נכון, אבל אחד הגורמים שהופך זאת למורכב, הוא נוכחות הרוסים בסוריה. הפרסום (שלא אושר על-ידי אף גורם ישראלי או רוסי) על כך שהרוסים שיגרו מטוסי קרב בכדי לסכל תקיפה של חיל האוויר לפני שבוע, מלמד שהחבל שהרוסים משחררים לישראל, התקצר.

מפטפטים עצמנו לדעת

סוגיה נוספת היא הפטפטת. ככלל, זולת מקרים שבהם קדמה לכך התגרות או תקיפה של כוחות איראניים, נמנעו (לרוב) בכירים בדרג המדיני והצבאי בישראל מלקחת אחריות ישירה על פעולותיה ומהתבטאויות מסרים שיגבירו את המתיחות. אז למה השר משמיע איומים מיותרים?

ב"הארץ" פרסם יניב קובוביץ כי במערכת הביטחון מתחו ביקורת על רצף ההתבטאויות של השר כנגד אויביה של ישראל. ברור שלאור הבחירות הקרבות נדרש בנט (כמו אחרים, ובהם ראש הממשלה) לחזק את תדמיתו בשיח הציבורי, אבל מוטב לזכור שלא "הכל הולך".

בהקשר הזה דומה שהעיקרון שמצוי בבסיס ספר המתח "צל מעל בבל" (הוצאת מעריב, 1993) שכתב דייוויד מייסון, בעברו קצין מעוטר בגדוד המשמר הוולשי של הצבא הבריטי, רלוונטי מאוד. בספר, המתרחש לאחר מלחמת המפרץ, מטיל מנהל חברת בנייה בריטית גדולה, על אד הווארד, אשר "שירת כקצין בחיל-הנחתים המלכותי ובשירות הספינות המיוחד, ה-SBS" (עמוד 34), לתכנן ולהוציא לפועל התנקשות. "המטרה היא סדאם חוסיין" (עמוד 143).

הווארד מניח שאת המשימה יזמה הממשלה הבריטית, והיא מוציאה אותה לפועל באמצעות קבלני משנה בכדי לשמר את יכולתה להתכחש למעורבותה.

אגב, בראשית הספר כתב מייסון כי ישנו חוק לא כתוב, לפיו לא פוגעים בהנהגת האויב. עם זאת, ציין, "יש כמובן דוגמה של מדינה שמעולם לא שמה לב לחוק הזה ורדפה ללא-הרף אנשים בודדים, ברוב המקרים טרוריסטים, שביצעו מעשי-זוועה נגד אנשיה. אני מתכוון, כמובן, לישראל" (עמוד 27).

דוגמה בולטת למדיניות שתיאר מייסון היא הפשיטה שביצעה סיירת מטכ"ל בפיקוד משה "בוגי" יעלון, לחיסול סגנו של ערפאת, אבו ג'יהאד, בתוניס ב-1988. בפרק המרתק על המבצע ב"רשימת חיסול", הסדרה שיצר הפרשן הצבאי אלון בן דוד ב"ערוץ 13", סיפר יעלון כי הפשיטה היתה "מבצע שבו אתה מכיש וגם רוצה לצאת החוצה בלי לקחת אחריות". להקשיב ליעלון עשוי להיות בעייתי נוכח המציאות הפוליטית, אבל אולי כדאי שהשר לפחות יקרא את ספרו של מייסון.

בנט אינו היחיד שמדבר יותר מדי. תחקיר התכנית "עובדה" אודות פעילות הכוח המיוחד בחאן יונס בנובמבר 2018 היא דוגמה נוספת למקרה שבו ישראל, במקרה זה צה"ל, מפטפטת עצמה לדעת.

בנט אינו היחיד שמדבר יותר מדי. תחקיר התכנית "עובדה" אודות פעילות הכוח המיוחד בחאן יונס בנובמבר 2018 היא דוגמה נוספת למקרה שבו ישראל, במקרה זה צה"ל, מפטפטת עצמה לדעת

הסיבה לכך לא ברורה גם במקרה זה. אמנם מדובר בסיפור נהדר, מלא בתעוזה ואומץ על כוח מיוחד שנחשף בלב שטח אויב, פגע במחבלים וחולץ ברגע האחרון ממש, במה שלא היה רחוק מלהפוך למלחמה. אבל מוטב היה הפעם, כמו בפרסומים אודות חיסול אבו ג'יהאד, להמתין כשלושים שנים לפני שמספרים את רוב הסודות.

אימונים מהסוג המרתיע

זה לא אומר שתמיד צריך לשתוק. לעתים חשיפת פעילות ביטחונית ומסר תקיף של הדרג המדיני והצבאי הבכיר, עשויים להמחיש לאויב את יכולות צה"ל ולהרתיע אותו.

דוגמה לכך היא התרגיל שקיימה בקפריסין בשבוע שעבר חטיבת הקומנדו, שכפופה לאוגדה 98 המובחרת ומאגדת את היחידות אגוז, מגלן ודובדבן. כבר יותר משנתיים שיחידות החטיבה, מקיימות אימונים באי, שהטופוגרפיה שלו דומה לשטח ההררי הלבנוני. התרגיל האחרון היה הרחב ביותר בהיקפו עד כה.

ביום שישי האחרון צייץ השר בנט בטוויטר אודות התרגיל וציין שהיה "מורכב ובתנאים קשים ולא מוכרים. ככה צריך להתאמן. קשה זה טוב. מלחמה זה יותר קשה". אימונים מהסוג הזה, למתאר הזה, מוכרים לבנט היטב, שכן לאחר המסלול בסיירת מטכ"ל הוא פיקד על צוות ופלגה ביחידת מגלן (ונחשב לקצין נועז וחותר למגע).

מהפרסומים בתקשורת עולה כי בדומה לשר, המפקדים שהשתתפו באימון סיכמו אותו כמוצלח במיוחד. מח"ט הקומנדו, אל"מ קובי הלר (יוצא סיירת גולני), אמר ל"אתר צה"ל" כי התרגיל הביא לידי ביטוי "תפיסת הפעלה שלמה, יכולות מתפתחות של חשיפת אויב וכמובן קטלניות להשמדת אויב בקצבים גבוהים מבעבר".

סא"ל א', יוצא סיירת מטכ"ל המפקד על יחידת אגוז, אמר בראיון ליואב לימור ב"ישראל היום" כי התרגיל מאפשר "להתאמן הכי קרוב שאפשר למלחמה". מפקד יחידת מגלן, סא"ל ר', סיפר בראיון כי חייליו נדרשו "לתכנון קפדני כדי להיות מוכנים לכל תרחיש, אבל גם ליכולת אלתור גבוהה, כדי להתמודד עם המשתנים בשטח". בעת שהשניים שהו בתרגיל הוחלט בצה"ל על קידומם. ר', יוצא הצנחנים, יפקד על חטיבת שומרון, וא' על חטיבת מילואים.

אף ש"צה"ל הגדול", כמאמר הח"כ לשעבר איתן כבל, הוא "לא אוגדה 98", הרי שחיזוק היכולת לפעול בכוח גדול בעומק האויב, חיוני למערכה הבאה, בדגש על זו שעלולה לפרוץ בצפון.

עדות לחשיבות שמייחס הצבא לחטיבה ולאוגדה ניתן לראות בעצם קיום התרגיל בחו"ל (השנה התאמן גם גדוד הסיור של חטיבת הצנחנים, שכפופה גם היא לאוגדה, בגרמניה) ובכך שבתרגיל ביקרו הרמטכ"ל אביב כוכבי, מפקד זרוע היבשה האלוף יואל סטריק, ואלוף פיקוד הצפון אמיר ברעם.

שטח הריגה

לאחרונה יצאה מהדורה חדשה לספר "שטח הריגה" (מערכות, 2019), שבו תיאר פרדריק דאונס את חוויותיו כמפקד מחלקת חי"ר בצבא היבשה האמריקני במלחמת וייטנאם.

את ההקדמה לספר כתב האלוף איתי וירוב, מפקד המכללות, שציין שמלחמת וייטנאם האמריקנית וההתנסות הטקטית של מפקדיה רלוונטיים כיום לצה"ל, בשל דפוס הפעולה של האויב כצבא גרילה, שדומה לאלו בהם לוחם צה"ל כיום. וירוב עשה את רוב שירותו בלבנון. כמג"ד צנחנים הוביל, ביוני 1999, הסתערות לחיסול חוליית מחבלי חזבאללה ברכס הסמוך למוצב ריחן, ובמלחמת לבנון השנייה פיקד על חטיבת צנחנים מילואים.

הוא חתם את ההקדמה באבחנה נכונה במיוחד לסוג המערכות שבהן נלחמת ישראל בשני העשורים האחרונים, שבהן אין קרב מכריע גדול דוגמת כיתור הארמיה השלישית של הצבא המצרי בסיני ב-1973. לתפיסתו, "אוסף של קרבות טקטיים, נחישותם של המפקדים ומנהיגותם, הם שקבעו בעבר – ויקבעו גם בעתיד – את תוצאות המערכה" (עמוד 4).

חשוב אם כן לאמן את אותם מפקדים, באימון שידמה את הלחימה ככל שניתן, וכדאי שגם בצד השני יידעו שבצה"ל מתכוננים. אולי זה ירתיע אותם. אם לא, לפחות הכוחות יהיו מוכנים.

גל פרל פינקל, מפעיל הבלוג "על הכוונת", בלוג מדיני-ביטחוני על חזון, אסטרטגיה ופרקטיקה, ומתאם תכניות צבא, אסטרטגיה וביטחון סייבר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS). קודם לכן עבד כאנליסט בחברת מחקרי שוק ומודיעין עסקי. בעבר שירת בצנחנים ועבד במשרד ראש הממשלה. בעל תואר שני בדיפלומטיה וביטחון מטעם אוניברסיטת תל אביב. במחקריו עוסק בצה"ל, מערך המילואים, דוקטרינות ואסטרטגיות צבאיות.

אף אחד לא ממש הופתע מהסקנדל האחרון שנקשר לשמו של הסנאטור הארגנטינאי חוזה אלפרוביץ׳, לפחות לא מי שעוקב אחרי מעלליו של האיש ששלט ביד ברזל בפרובינציית טוקומן העניה והמרוחקת לאורך 12 שנה, שלוש קדנציות תמימות במקום בו החוקה מאפשרת רק שתי קדנציות רצופות.

הכל התחיל כרגיל במכתב שפורסם בעילום שם, ואשר גובה בשתי תלונות רשמיות, האחת בטוקומן והשניה בבואנוס איירס, ואשר פירט מסכת התעללויות ומעשי אונס של אלפרוביץ׳ בלא אחרת מאשר אחייניתו, אשר שימשה כעובדת לשכתו במשך למעלה משנה וחצי.

הכל התחיל כרגיל במכתב שפורסם בעילום שם, ואשר גובה בשתי תלונות רשמיות, האחת בטוקומן והשניה בבואנוס איירס, ואשר פירט מסכת התעללויות ומעשי אונס של אלפרוביץ׳ בלא אחרת מאשר אחיניתו אשר שימשה כעובדת לשכתו במשך למעלה משנה וחצי

כשאני אומר שאלפרוביץ׳ הוא ״משלנו״ אני לא מתיחס דווקא להיותו יהודי, ולמרות שכשנזכרים בהארווי ויינשטיין, ג׳פרי אפשטיין, וודי אלן ורומן פולנסקי נראה לפעמים ששיעור היהודים המעורבים בשערוריות המין עולה אף על שיעורם בין זוכי פרסי הנובל, כוונתי ל״משלנו״ מסוג אחר.

אלפרוביץ׳, שועל פוליטי עם כישורים מוכחים, הצליח לתמרן את בית המשפט העליון לא רק כדי לאפשר לו לכהן במשך שלוש קדנציות, אלא גם כדי להניח את ידו כמושל על ספר התנ״ך בניגוד לדרישת החוקה בטוקומן שקובעת במפורש שיש להשבע על כתבי הקודש הנוצריים.

רואה חשבון, בן לסוחר מכוניות מהגר יהודי מליטוואניה, הסנאטור בן ה 64 התחיל את הקריירה הפוליטית שלו במפלגה הרדיקלית, יריבתה המסורתית של המפלגה הפרוניסטית, אך משהבין לאן נושבת הרוח הצטרף לצד המנצח ובשנת 2003 כשהוא בן 48 נבחר למושל טוקומן, משרה בה כיהן עד שנת 2015.

שנות שלטונו בטוקומן דמו יותר מכל לשלטון של בעל אחוזה פיאודלית באריסיו. על מנת שלא יהיו אי הבנות, אין זה דבר יוצא דופן במיוחד בפרובינציות המרוחקות והעניות בארגנטינה.
גם המושלים הפרוניסטים וגם אלה מהמפלגה הרדיקלית, מבססים את שלטונם על העסקת אחוזים עצומים של האוכלוסיה במשרות ממשלתיות על חשבון הקופה הציבורית אותה הם מנהלים כרצונם, נפוטיזם חסר גבולות וריקון מוחלט מתוכן של עקרון הפרדת הרשויות.

אין מוקד כח בטוקומן שלא מרושת באנשיו של אלפרוביץ׳, גם לאחר שהפסיד בבחירות האחרונות. כל השופטים בכל הערכאות מונו על ידו או בברכתו, כוחות הבטחון הם מנאמניו, הרשות המחוקקת עושה את דברו, וגם העיתונות המקומית חפה מכל ביקורת כלפיו וכלפי משפחתו.

אין מוקד כח בטוקומן שלא מרושת באנשיו של אלפרוביץ׳, גם לאחר שהפסיד בבחירות האחרונות. כל השופטים בכל הערכאות מונו על ידו או בברכתו, כוחות הבטחון הם מנאמניו, הרשות המחוקקת עושה את דברו, וגם העיתונות המקומית חפה מכל ביקורת כלפיו

במצב העינינים הזה, אין פלא שאת התלונה נגדו, בחרה אחיניתו להגיש בבואנוס איירס בנוסף לטוקומן. קשה מאד להאמין באפשרות לזכות במשפט הוגן מול חוזה אלפרוביץ׳ באחוזתו הפאודלית.
 בשני מקרי רצח נשים בהם היו מעורבים חשודים המקורבים ל״משפחות החזקות״ בטוקומן בתקופת שלטונו הסתיימו ההליכים בזיכויים תמוהים, ואביה של אחת הנרצחות ספג איומי מוות בתוך בית המחוקקים ממש, בבואו למחות על עינוי הדין שנגרם לו.

ההתנהגות של אלפרוביץ׳ עם נשים לא היתה סוד, אבל בטוקומן אף אחד לא פתח את הפה. עובדות ממשל, עיתונאיות ואפילו קרובות משפחה מסתבר לא היו חסינות מהטרדותיו, אבל הוא היה ״משלנו״. יחסיו הקרובים עם נסטור קירשנר ולאחר מכן עם אלמנתו הנשיאה לשעבר קריסטינה קירשנר, העניקו לו שיריון מפני כל ביקורת.

עשרות תלונות על שחיתות, כמו ארבע תביעות להסרת חסינות מעלות אבק במערכת המשפט, אבל המושל נראה היה כחסין מפני העמדה לדין. לא רק שלטון הקירשנרים סיפק לו הגנה, אלא גם שלטונו של מקרי, ומסיבות דומות. כל נשיא מעוניין בתמיכת הקולות השבויים של האחוזה הפאודלית.

כשהתפוצץ הסקנדל האחרון, אלפרוביץ׳ התנהג כמי שרגיל להיות מעל החוק. הוא הגיב בציוץ תוקפני בטוויטר בו הגדיר כמובן את ההאשמות כעלילה, חשף את שמה של המתלוננת והודיע שאין בכוונתו להשעות את עצמו מן הסנאט.

כשהתפוצץ הסקנדל האחרון, אלפרוביץ׳ התנהג כמי שרגיל להיות מעל החוק. הוא הגיב בציוץ תוקפני בו הגדיר כמובן את ההאשמות כעלילה, חשף את שמה של המתלוננת והודיע שאין בכוונתו להשעות את עצמו מן הסנאט

המערכת הפוליטית הגיבה לאט. קריסטינה קירשנר לא מיהרה לגנות או להתייחס לשערוריה. למרות שהיא נחשבת לאבירת זכויות האדם ונהנית מתמיכה מסיבית של ארגוני השמאל, פמיניסטיות ופרוגרסיבים, התמיכה שלה באידיאולוגיה פרוגרסיבית היא ככל הנראה שיקול אלקטורלי קר יותר ממחויבות אמיתית, והפמיניזם מעולם לא היה הצד החזק שלה.

גם ארגוני הנשים הגיבו בתחילה בקול ענות חלושה, קשה יותר להוקיע את אנשי שלומנו מסתבר, גם אם הם מואשמים באונס אכזרי. פתאום נעלם הלהט הפמיניסטי ונשמעות קריאות שקולות להמתין ולראות מה יפסוק בית המשפט.

אלא שבית המשפט בארגנטינה פוסק לאט מאד, והסנאט נמנע בדרך כלל מלהסיר את החסינות הרחבה של חבריו עד מתן פסק דין חלוט על ידי בית המשפט העליון, דבר שעלול לקחת 15-20 שנה.

מסתבר שהזמנים משתנים אפילו בארגנטינה כנראה, ואפילו בטוקומן. כמה ימים לאחר השוק הראשוני החלו להשמע גינויים פה ושם, והסנאטור הודיע שהוא משעה את עצמו לשישה חודשים לצורך הגנה על חפותו והכבוד שלו כמובן. אבל אף מילה על ויתור על החסינות חס וחלילה.

המושל לשעבר עדיין משתייך ״לתאגיד הפוליטי״, הוא עדיין משלנו, אבל כבר נראים סדקים בחומה אשר הקיפה אותו, אולי בגלל שהוא בכל זאת ״לשעבר״.

בכלל לא בטוח שדבר מזה היה יכול לקרות אם הוא עדיין היה השליט הבלתי מעורער של טוקומן, ואם בראש המדינה היתה עומדת קריסטינה ולא אלברטו פרננדז, שחלקנו עדיין נוטים לייחס לו קצת פחות ציניות פוליטית מאשר לנשיאה לשעבר.

גיא נבו הוא יליד 1964, עורך דין לשעבר, יזם סדרתי בהווה. גרוש מאד, אב לשתי בנות, חי בארגנטינה מאז רצח רבין אותו לקח באופן אישי. לכלב שלו קוראים רון.