בכל שנה, כשאני שומעת את הילדים שואלים "מה נשתנה", הלב שלי מתרחב. אבל השנה – השאלה הזו מהדהדת בי בעוצמה אחרת לגמרי. לא רק כשאלה של טקס, אלא כשאלה קיומית.

מה נשתנה? כמעט הכל השתנה מהשבעה באוקטובר. ישראל של היום היא מדינה אחרת: כואבת, מבולבלת, חוששת – ובעיקר מחפשת כיוון. הטראומה הלאומית חשפה סדקים עמוקים.

מה נשתנה? כמעט הכל השתנה מהשבעה באוקטובר. ישראל של היום היא מדינה אחרת: כואבת, מבולבלת, חוששת – ובעיקר מחפשת כיוון. הטראומה הלאומית חשפה סדקים עמוקים

הסדקים שנחשפו הם במערכות הביטחון, בחברה האזרחית, ובאמון הציבור במוסדות המדינה. אבל בתוך המשבר טמונה גם הזדמנות – לבחינה אמיצה וכנה של הדרך שבה אנחנו חיים יחד כחברה מגוונת, יהודית ודמוקרטית.

בליל הסדר הקרוב, כש-59 מבנינו ובנותינו עדיין בשבי חמאס, כשהלוחמים שלנו נשלחים שוב ושוב לשדה הקרב, קשה לשבת סביב שולחן החג מבלי לשאול: האם השיח הציבורי שלנו עדיין משקף את הערכים שעליהם הוקמה המדינה? האם ההנהגה שלנו פועלת לאיחוי הקרעים – או להעמקתם? למה קולות של פיוס ותקווה נבלעים בתוך רעש של פילוג וניכור?

המציאות הנוכחית מציבה בפנינו אתגר כפול: מצד אחד, הצורך להבטיח את ביטחון אזרחי ישראל. מצד שני, מציאות פוליטית שבה הממשלה פועלת באופן אקטיבי לקידום חקיקה חד-צדדית, לשינוי יסודות החיים המשותפים – ולערעור מתמשך של הדמוקרטיה.

העומס הביטחוני הוא רק חלק מהתמונה. אל החג הזה אנחנו מגיעים מותשים – מימין ומשמאל, דתיים וחילונים, רפורמים ואורתודוקסים – כשהשאלות הבוערות אינן רק ביטחוניות, אלא זהותיות. המרחב הציבורי הפך לשטוח ובינארי. הקולות המתונים נדחקים לשוליים, והקצוות שולטים בשיח. קבוצות שלמות – נשים, מיעוטים, קהילות ליברליות – מוצאות את עצמן מודרות, מושתקות, לא נחשבות.

וזה בדיוק ההפך מהיהדות שלנו – זו המקדשת "ואהבת לרעך כמוך" ו"בצלם אלוהים ברא אותם" – אשר מחייבת אותנו לשאול שאלות נוקבות: על התורה וההלכה, על היחס למשפחות החטופים, על קבוצות מיעוט, על מקומן של נשים בתורה ובחברה, על המתח בין דת ומדינה, על זכויות כל בני אדם ועל גבולות השלטון.

העומס הביטחוני הוא רק חלק מהתמונה. אל החג הזה אנחנו מגיעים מותשים – מימין ומשמאל, דתיים וחילונים, רפורמים ואורתודוקסים – כשהשאלות הבוערות אינן רק ביטחוניות, אלא זהותיות

אני לא זוכרת את הנקודה המדויקת שהרגשתי כיצד ים סוף עולה על גדותיו ומפריד ביננו. מתי הפכנו לחברה סגורה יותר? פחות סובלנית? עד כמה יש היום בישראל מקום אמיתי לריבוי דעות – או שמא מי שחושב אחרת מוקע ומסומן?

אנחנו אוהבים לראות את עצמנו כבני חורין. אבל חירות אמיתית איננה רק היעדר של שאלות. חירות היא היכולת לשאול, להטיל ספק, לחשוב אחרת – גם ובעיקר כשזה לא נוח. האם יש חירות במקום שבו נשים נדחקות אחורה, קולות מושתקים, מיעוטים מודרים, והדמוקרטיה נשחקת יום אחר יום?

המסורת היהודית מקדשת את השאלה לא פחות מהתשובה. כמי שעומדת בראש התנועה הרפורמית בישראל, אני רואה את הדיון על דמותה של המדינה – כדיאלוג עמוק על המהות היהודית שלנו. אנחנו מאמינים ביהדות פלורליסטית והומניסטית – יהדות שלא מפחדת משאלות קשות, שמחפשת גשרים בין מסורת לחידוש, ושמחבקת את כל חלקי החברה הישראלית. אנחנו מעניקות ומעניקים מקום- פיזי ונפשי גם למי ששונה מאיתנו.

אז השנה, אני מזמינה את כולנו להוסיף לשולחן הסדר לא רק מצות ויין – אלא גם שאלות מהותיות: כיצד אהיה חלק מחברה סולידרית יותר בישראל? איך נוכל לשקם את האמון בינינו? איך נשמור על זהותנו היהודית מבלי לבטל יהדות שונה משלי?

"מה נשתנה" איננה רק שאלה של הילדים – היא קריאה לחשבון נפש אישי ולאומי.

אני מזמינה את כולנו להוסיף לשולחן הסדר לא רק מצות ויין – אלא גם שאלות מהותיות: כיצד אהיה חלק מחברה סולידרית? איך נשקם את האמון בינינו? איך נשמור על זהותנו היהודית מבלי לבטל יהדות שונה משלי?

חג הפסח הוא סיפור של יציאה מעבדות לחירות – לא רק בעבר, אלא כאן ועכשיו.
והשנה, דווקא מתוך הכאב, זה הזמן לשאול באומץ, להקשיב באמת – ולעצב עתיד טוב יותר. עתיד שבו השאלות הקשות אינן מאיימות, אלא מובילות לתקווה, לאחריות ולחירות.

אנה קיסלנסקי משמשת כמנכ"לית התנועה הרפורמית החל משנת 2021. היא נולדה במוסקבה למשפחה יהודית חילונית, עלתה לארץ בגיל שנתיים וגדלה במשפחה חילונית עד שחפצה להינשא לבן זוגה ארתור. בהחלטה משותפת לוותר על הרבנות הגיעו לרב רפורמי והשאר- היסטוריה. אנה וארתור נשואים ומגדלים בצוותא שלושה ילדים ומתגוררים באבן יהודה.