למרות מסע דה לגיטימציה מאורגן, כמיטב המסורת של מכונת הרעל, עד לדיון השבוע וגם במהלכו, בין היתר בהופעתה הבלתי נשכחת של ח"כ טלי גוטליב, בג"ץ הוכיח שוב שיש שומרי סף לדמוקרטיה הישראלית.

אם עד עכשיו ראינו חשש לשיבוש הליכי חקירה, מה שראינו השבוע בביהמ"ש העליון מסתמן כפרקטיקה מתוכננת ומתוזמרת של ניסיון לשיבוש מהלכי משפט. החוק מגדיר עונש של שלוש שנות מאסר על העבירה הזאת, לכל מי שעושה דבר בכוונה למנוע או להכשיל הליך שיפוטי או להביא לידי עיוות דין.

אם עד כה ראינו חשש לשיבוש הליכי חקירה, מה שראינו השבוע בביהמ"ש העליון מסתמן כפרקטיקה מתוכננת ומתוזמרת של ניסיון לשיבוש מהלכי משפט. החוק מגדיר עונש של שלוש שנות מאסר על עבירה זו

ככל שנראה מחזות חוזרים ונשנים כאלה, נדע שאנחנו בקמפיין השחרה ושיבוש שיש לו תכלית ברורה. מי שלא הצליח עדיין להשתלט על הוועדה למינוי שופטים (בין היתר בעקבות עתירה ש"דרכנו" הגישה) – ינסה לכופף את השופטים בדרכים אחרות.

ככה זה כשדורשים מרות, מהשופטים, מהיועמ"שית ומראשי מערכת הביטחון, מרות ולא החלטות מקצועיות. לא במקרה, דרישת ראש הממשלה להדיח את ראש השב"כ לא התמקדה באחריותו למחדל שבעה באוקטובר, הפוסל במומו פוסל. בניגוד לראש הממשלה, רונן בר קיבל אחריות מלאה והודיע – גם בכתב, שיסיים את תפקידו במועד מוקדם יותר עקב כך. הנימוק הרשמי היה אובדן אמון, ובשפת מכונת הרעל – אי נאמנות. אם זה לא היה כל כך עצוב ואבסורדי, זה היה משעשע לחשוב שראש ממשלה שנאשם בהפרת אמונים (כלפי הציבור), דורש את הדחת ראש השב"כ כי לטענתו הפר את האמון כלפיו, אישית.

בניגוד למקובל בדיקטטורות או במשטר שהמציא ויקטור אורבן בהונגריה, בדמוקרטיה – חובת הנאמנות של נבחרי ציבור ומשרתיו היא למדינה ולציבור. מנשיא המדינה, דרך ראש הממשלה והשרים, גם בכוחות הביטחון, כולם מתחייבים לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, לא לראש הממשלה.

בהתאם בג"ץ, בפסיקתו בנושא, לא כפר בזכותה של הממשלה להחליף את ראש השב"כ, ולא הוסיף לכאורה אף נדבך חדש לעצמאותו. אך בפועל, הוא שירטט קו ברור בחול ואמר: עד כאן. המסר חד וחלק: הממשלה איננה בעלת־הבית המוחלטת של ישראל. היא כפופה למנהל תקין, ואין אפשרות לעקוף זאת. שירות המדינה איננו הפקר, ולמשרתיו שמורה הזכות להליך הוגן.

בג"ץ שירטט קו בחול ואמר: עד כאן. המסר חד וחלק: הממשלה אינה בעלת־הבית המוחלטת של ישראל. היא כפופה למנהל תקין ואין אפשרות לעקוף זאת. שירות המדינה אינו הפקר, ולמשרתיו שמורה הזכות להליך הוגן

הפסיקה באה על רקע הסתה חריפה ומתמשכת נגד מערכת המשפט. שרים וחברי כנסת מסיתים לפגיעה בלגיטימיות הרשות השופטת וקוראים לאי-ציות לפסיקות בג"ץ.

הם מכרסמים ביסודות הסדר הציבורי, וחושפים את החלש לחסדי החזקים. התפרעויות של חברי כנסת בדיוני בג"ץ, ושפת הבוז כלפי השופטים, מצביעות על מגמה מדאיגה – מוסד בית המשפט העליון מותקף לא רק על ידי אוהדים קיצוניים של הממשלה, אלא על ידי נבחרי ציבור. כפי שציין השופט יצחק עמית, ההתנהלות הזו מבטאת ניסיון חסר תקדים של הרשות המחוקקת לפגוע ברשות השופטת.

הדרישה לפטר את ראש השב"כ ללא הליך מסודר היא דוגמה מובהקת להתפרקות ההסדרים הממלכתיים ומעבר לכך – היא מייצגת עוד צעד חמור בפגיעה בדמוקרטיה, כשמצופה מראש שירות הביטחון הכללי להיות נאמן אישית לראש הממשלה, גם כשהוא סבור שדרישותיו אינן תואמות את טובת המדינה וביטחונה. הדרישה הזו גם מערערת את הנוהל הקבוע, פוגעת ביציבות ובעצם מערערת על המדינה ומוסדותיה.

אך מבט מעמיק בהתנהלות הממשלה מעלה שהכול חלק מניסיון בריחה מאחריות – מהמשבר הפוליטי, מהצורך לספק פתרונות ומהדיון על ועדת חקירה ממלכתית. תחת חתירה לשינוי מדיניות או למציאת פשרה אחראית, הממשלה בוחרת לתקוף, להסית, ולהחליש את המנגנונים שנועדו לאזן ולבקר אותה.

פסיקת בג"ץ העמידה תמרור עצור מול הממשלה: אל תשברו את המוסדות העומדים בבסיס המדינה. משנחסמה הדרך הפזיזה והבלתי־חוקית, מחויבת הממשלה לחזור אל שולחן הדיונים ולגבש, בליווי היועצת המשפטית לממשלה, מסלול תקין שיוכל להוביל להכרעה מושכלת. אין בכך פגיעה בכוחה או בסמכותה, אלא קריאה לנהוג בכבוד לממלכתיות ולמנהל הציבורי.

התנהלות הממשלה מעלה שהכול חלק מניסיון בריחה מאחריות – מהמשבר הפוליטי, ממתן פתרונות ומהדיון על ועדת חקירה ממלכתית. הממשלה בוחרת לתקוף, להסית, ולהחליש את המנגנונים שנועדו לאזן ולבקר אותה

מכאן יכולה לצמוח הזדמנות. אם הממשלה תבחר בדרך של אחריות והידברות, היא עשויה להפגין בגרות ממלכתית שתזכה אותה באמון הציבור. במקום לפעול מתוך דחפים של חתירה נגד המערכת, עליה לנצל את ההזדמנות שנוצרה כדי לכונן תרבות של דיון שקוף והוגן. מהלך כזה יאפשר פתרון ראוי – כזה שיכבד את צורכי הביטחון, יבטיח את זכויות משרתי הציבור, ויגלה נאמנות לערכי הדמוקרטיה הישראלית. דווקא במשבר הזה טמונה אפשרות למפנה: לבחור בדרך שמכבדת את מוסדות המדינה ומייצרת בעבור כולנו עתיד יציב ובטוח יותר.

נמרוד דוויק הוא מייסד ומנכ"ל תנועת דרכנו, בעל תואר ראשון ביחסים בינלאומיים ומדעי המדינה ותואר שני בפילוסופיה והיסטוריה של המדעים והרעיונות