כבר שנים ארוכות של עבודה בימים ובלילות סביב הטיפול בשורדות ובשורדי שואה – נושא השואה הפך לחלק משמעותי בחייהם של כל העובדות והעובדים בעמותת "עמך". כל אלה שמטפלים ומטפלות בניצולי שואה, בבני הדור השני לשואה ובבני משפחותיהם, כל מנהלות הסניפים, מנהלות ומנהלי המועדונים, המטפלות והמטפלים הרגשיים ועוד. כל אלו משקיעים את כל הידע המקצועי שלהם ואת כל אהבת האדם שבהם בסיוע לניצולות ולניצולי שואה ברחבי הארץ.

ניהול המועדון החברתי של שורדי ושורדות השואה, בסניף "עמך" רחובות הוא מאתגר ומעורר השראה כאחד. יש אין ספור פעילויות חברתיות במועדון עצמו וברחבי הארץ, והמשותף לכולן הוא דאגה כנה לרווחתם של הניצולים. מדובר בעבודה מאתגרת ומלאת סיפוק.

לפני כ-15 שנים הקמנו את קבוצת התיאטרון המיוחדת של "עמך" רחובות. במפגשים של הקבוצה, המורכבת משורדי שואה בני הדור הראשון לשואה. לימים הצטרפו אליהם גם בני הדור השני לשואה.

לפני כ-15 שנים הקמנו את קבוצת התיאטרון המיוחדת של "עמך" רחובות. במפגשים של הקבוצה, המורכבת משורדי שואה בני הדור הראשון לשואה. לימים הצטרפו אליהם גם בני הדור השני לשואה

בהצגה שהקבוצה מעלה – מסופרים סיפוריהם האישיים של הניצולים. כל אחד ואחת מהם נושא את הטראומה הפרטית שלו, וכדי שניצולים יוכלו לעלות על הבמה ולהציג את סיפוריהם, הם עברו תהליך ארוך של התמודדות עם טראומה.

תהליך עיבוד הסיפורים האישיים וההתמודדות הפרטית עם הטראומה נמשך עד שהניצולים מגיעים ליכולת להתגבר על החרדות והעכבות, ולעלות על הבמה כי לשתף את הקהל בסיפורי חייהם הקשים והמרגשים. למופע של קבוצת תיאטרון זו קוראים "כך היינו".

השנה ההצגה הפכה גם לסרט של הבימאית תמי פדרמן בשם "משחק זיכרון", שתיעד את תאטרון "עמך". היא ליוותה את קבוצתנו משך כשנתיים ונסעה אתנו לכל ההופעות. בסרט נחשפים לתהליך שעברו שורדי השואה. אחת ממשתתפות הסרט היא רבקה הלר, שנולדה בשנת 1942 במרתף של בית הרוס ברומניה.

אמא שלה רצתה לעשות הפלה, אבל אחותה של רבקה, שהייתה בת 16 באותם ימים, שכנעה את האם לא לעשות הפלה, והבטיחה שהיא כבר תלמד את התינוק שייוולד לא לבכות.

במשך שנתיים וחצי, עד סיום המלחמה, רבקה התינוקת לא בכתה, כי תחבו לה סמרטוטים לפה, עד חנק כמעט, והיא למדה לא לבכות. כמובן שזה השליך על חייה בהמשך, על התנהלותה, פחדיה, יכולתה לבטא את עצמה ולתת אמון בבני אדם. לבסוף בגיל 67 היא עשתה הסמכה לעריכת דין, וכך התינוקת שלא בכתה והילדה שלא דיברה – הפכה לפה עבור אנשים שלא נשמעו.

אמא של רבקה רצתה להפילה, אך אחותה בת ה-16 שכנעה את האם לא להפיל והבטיחה ללמד את התינוק שייוולד לא לבכות. במשך שנתיים וחצי רבקה התינוקת לא בכתה, כי תחבו לה סמרטוטים לפה עד חנק כמעט

המועדון וקבוצת התיאטרון, מעצימים זה את זה, ובזכות האהבה והאכפתיות ההדדית בין הצוות לבין החברים בקבוצת התיאטרון, הם חווים תיקון של השנאה והניכור שחוו בשואה.

מאז שהוקמה הקבוצה, חלק מחבריה הלכו כבר לעולמם. לניצולים החיים מאוד חשוב להנציח גם את זכרם של אלה שכבר לא עמנו, ולכן בהצגה הם ממשיכים לספר גם את סיפוריהם של אלה שנפטרו. כפי שציינו לעיל, בשנים האחרונות משתלבים בהצגה גם בני הדור השני.

חברי קבוצת התיאטרון מרגישים כי ההצגה שאותה הם מעלים היא בעצם דרך לעבד ולפרוק את סיפוריהם האישיים ואף להעלות ולשתף את לקחי השואה שהפיקו במהלך השנים.

באופן זה ובאמצעות ההצגה, נשארת לפחות עדות חיה של אותם ניצולים אשר נשארו ללא משפחה, ללא בית, ללא רכוש, אחרי שהם עצמם עברו עינויים והרגישו מושפלים, כואבים ובודדים לאורך כל תקופת מלחמת העולם השנייה.

כל זה מתרחש על הבמה ומנציח את הסיפורים האישיים יחד עם המסר האוניברסלי של תקווה. התקווה שבעזרתה אחרי השבר הגדול ניתן היה לגייס את הכוחות כדי לקום ולהקים מדינה, להקים בית ולהצמיח משפחות ענפות.

כדי להעביר את המסר החשוב הזה, קבוצת התיאטרון מסיירת ברחבי הארץ, מנהריה והקריות בצפון ועד לאילת בדרום. הקבוצה נפגשת עם תלמידים במסגרות חינוך שונות, עם חיילים בבסיסים צבאיים, עם אסירים בבתי הסוהר ועם שוטרים.

חשוב לשורדים שחוו את אימי השואה ולבני הדור השני לשואה שגדלו במחיצתם וחוו את כאבם מכלי שני – להעביר את סיפור השואה והתקווה לעתיד טוב יותר לדורות הבאים.

כך נשארת עדות חיה של אותם ניצולים שנשארו ללא משפחה, ללא בית, ללא רכוש, אחרי שהם עצמם עברו עינויים והרגישו מושפלים, כואבים ובודדים לאורך כל תקופת מלחמת העולם השנייה

חרף הכאב, זיכרונות הזוועה והשכול, בהצגה משולבים גם קטעי הומור, והיא מסתיימת במילים:

"עם שאינו יודע את עברו אין לו גם עתיד, ומדור לדור נושא את הלפיד".

תמי חיות היא מנהלת מועדון "עמך" רחובות. היא עובדת סוציאלית קלינית פסיכותרפיסטית.

ואורלי טרצ'יטסקי עו"ס פסיכותרפיסטית, מנחת הקבוצה, מנהלת קלינית "עמך" רחובות והשפלה.