לקראת יום הזיכרון לחללי צה"ל ולחללי פעולות האיבה, חובה לדבר על החללים החטופים. מושג חדש שנטבע בימי השכול והכישלון. ממשלת החורבן והמחדל שמתנערת מאחריותה לטבח, מתעללת גם בחטופים החיים בסירובה לסיים את המלחמה ולבצע עסקה, שכבר נחתמה על ידי בנימין נתניהו בינואר 2025.

אבל השבוע צריך לתהות גם על גורלם של המתים.

רצועת עזה הופכת לבית קברות ענק לפלסטינים ולחטופים המתים. ערים שלמות הרוסות עד היסוד. מה שנקבר תחת הריסות הבתים ורוסק בפצצות כבדות מהאוויר, פגזי תותחים וטנקים, אולי לא יימצא לעולם.

השבוע צריך לתהות גם על גורל המתים. עזה הופכת לבית קברות ענק לפלסטינים ולחטופים המתים. מה שנקבר תחת הריסות הבתים והערים ורוסק בפצצות כבדות מהאוויר, פגזי תותחים וטנקים, אולי לא יימצא לעולם

אם לא תבוצע עסקת שבויים בזמן הקרוב, יאבדו החיים ויאבדו גם גופות המתים.

אם חמאס לא שמר את החללים במקררים או טמן את גופם המת במקומות מסומנים ומוגנים מהפצצות ושרידי בניינים, יהיה קשה עד בלתי אפשרי למצוא את השרידים.

המשמעות היא "חללים שמקום קבורתם לא נודע".

מלחמת יום הכיפורים השאירה אחריה מספר דו ספרתי של חללים כאלה. כמדומני מספרם כיום 16. מאז עושה מדינת ישראל מאמצים לאתרם בחולות סיני ובמצרים. גופות השבויים שמתו בעינויים בשבי הסורי, הוחזרו בעסקת השבויים שנחתמה אחרי המלחמה. גם ממצרים הוחזרו גופות שבויים שלא שרדו את הפציעה או את העינויים בשבי.

אבל היום, כשהממשלה מפקירה אפילו את החטופים החיים, ושר בכיר בממשלה, בצלאל סמוטריץ', אומר שהם לא הדבר הכי חשוב – מי יכול לדבר על המתים?

בעסקה האחרונה בה הוחזרו 25 חטופים חיים, הוחזרו גם 8 גופות חטופים. בשבי נותרו 24 חטופים חיים ו-35 מתים. במילים אחרות: ישראל "שחררה" מתים לפני חטופים חיים.

כששר אומר שהחטופים הם לא הדבר הכי חשוב, מי ידבר על המתים? בעסקה בה הוחזרו 25 חטופים חיים, הושבו גם 8 גופות. בשבי נותרו 24 חטופים חיים ו-35 מתים. כלומר: ישראל "שחררה" מתים לפני חיים

אובדן הערכים והערבות ההדדית, שהיה הבסיס לכל לוחם ומשפחת לוחמים, נגרס לאבק בהחלטות ממשלה בזויות, נבזיות, לא מוסריות ומופקרות.

הפקרת המתים היא עוד שלב בהתעללות הממשלה במשפחות השכולות ובמשפחות החטופים השכולות.

הגוף האנושי החי מתקשה לשרוד זמן כה רב בשבי. הגוף האנושי המת לא שורד כלל. הוא נרקב ונספג בעפר.

המשפחות השכולות שאיבדו את היקר מכל, אך נאבקות לפחות להביא את יקיריהם לקבורה כדי שיוכלו לעלות לקברם, להתאבל ולציין את זכרם כל שנה, נאלצות לספוג גם את העלבון הזה.

הממשלה של מי שמתקצבים במאות מיליוני שקלים "זהות יהודית", בוגדת בערך היהודי החשוב הזה בלי למצמץ. בלי נקיפות מצפון וחרטה.

בתפילות בבתי הקברות יעמדו רבנים יהודים אזרחיים וצבאיים וישאו את שם אלוהים בעגלא ובזמן קריב. נשיא המדינה יחבוש כיפה ויביט בעיניים מצועפות על הלפידים הבוערים, ויישא נאום חוצב להבות לזכר ההרוגים והנרצחים וחשיבות הזיכרון. אלא שהמתים לא יחזרו בעצמם. גופם לא יישא את עצמו אל בית העלמין ויחפור לעצמו את קברו. ההפקרה של המתים תימשך.

יִזְכֹּר עַם יִשְׂרָאֵל אֶת בָּנָיו וּבְנוֹתָיו הַנֶּאֱמָנִים וְהָאַמִּיצִים,
חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגָנָה לְיִשְׂרָאֵל,
וְכָל לוֹחֲמֵי הַמַּחְתָּרוֹת וַחֲטִיבוֹת הַלּוֹחֲמִים בְּמַעַרְכוֹת הָעָם,
וְאַנְשֵי קְהִלּוֹת הַמּוֹדִיעִין, הַבִּטָּחוֹן, הַמִּשְׁטָרָה וְשֵׁרוּת בָּתֵּי הַסֹּהַר,
אֲשֶׁר חֵרְפוּ נַפְשָׁם בַּמִּלְחָמָה עַל תְּקוּמַת יִשְׂרָאֵל,
וְכָל מִי שֶׁנִּרְצְחוּ בָּאָרֶץ וּמִחוּצָה לָהּ בִּידֵי מְרַצְּחִים מֵאִרְגּוּנֵי הַטֵּרוֹר.

יִזְכֹּר יִשְׂרָאֵל וְיִתְבָּרַךְ בְּזַרְעוֹ וְיֶאֱבַל עַל זִיו הָעֲלוּמִים
וְחֶמְדַּת הַגְּבוּרָה וּקְדֻשַּׁת הָרָצוֹן וּמְסִירוּת הַנֶּפֶשׁ
שֶׁל הַנִּסְפִּים בַּמַּעֲרָכָה הַכְּבֵדָה.

יִהְיוּ חַלְלֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל עֲטוּרֵי הַנִּצָּחוֹן
חֲתוּמִים בְּלֵב יִשְֹרָאֵל לְדֹר דֹּר.

רק מחויבות להחזרת החטופים המתים לקבר ישראל אין בתפילה הזו.

עכשיו נותר לפתוח טלוויזיה בשמונה בערב, ולשמוע עוד נאום קלישאות או הצהרה חד צדדית על איראן ועל מלחמת התקומה, על סבב כיבושים נוסף של רפיח או ח'אן יונס ועל לוחמינו הגיבורים. כן. הלוחמים שמקיזים את דמם למען הישרדותו הפוליטית של ראש ממשלת המחדל.

את המתים שהוא מפקיר כעת, את משפחותיהם הוא לא יזכיר. ספק אם יכיר בכלל.

הגוף האנושי החי מתקשה לשרוד זמן כה רב בשבי. הגוף האנושי המת לא שורד כלל. הוא נרקב ונספג בעפר. המשפחות השכולות שאיבדו את היקר מכל, אך נאבקות להביאם לקבורה, נאלצות לספוג גם עלבון זה

את עיוות סולם הערכים הוא לא יסביר. ראש ממשלה יהודי נאמן רק לעצמו וכל ערך לחיי אדם או לכבודם של המתים סר ממנו.

אל מלא רחמים, המצא מנוחה נכונה. גם לאלה שאפילו את התפילה הזו אי אפשר לומר עליהם ולא זכו ל"השתחרר" לקבר ישראל.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.