סליחה על האיחור, אבל רק עכשיו יצא לי לצפות בריאיון המלא של רוני קובן עם רזי ברקאי. ריאיון שמוטב לכל חובב תקשורת, פוליטיקה ואנושיות פשוטה לפנות לו חצי שעה ולצפות. הוא לא פחות ממופתי – לא בזכות הפוליטיקה שבו, אלא בזכות האנושיות.

רזי ברקאי, שבעיני רבים נתפס כפרובוקטור חסר מעצורים, איש שמזוהה שנים עם צד מאוד מסוים של המפה הפוליטית ועם קו עיתונאי תקיף ולעיתים תוקפני, מתגלה בריאיון הזה כדמות רגישה, כנה ומורכבת. יש ברזי הרבה יותר מאשר הדימוי התקשורתי הרגיל. דווקא מתוך העמדה הנחרצת והנוקבת שהוא מביא איתו – אתה מגלה אדם שמכבד אותנטיות, גם כשהיא באה מהצד השני של המפה הפוליטית.

יש ברזי הרבה יותר מאשר הדימוי התקשורתי הרגיל. דווקא מתוך העמדה הנחרצת והנוקבת שהוא מביא איתו – אתה מגלה אדם שמכבד אותנטיות, גם כשהיא באה מהצד השני של המפה הפוליטית

רזי מספר על עמית סגל, שכשהתלבט אם יוכל נפשית לסקר את ההתנתקות, הוא – רזי – חיבק אותו. לא לעג, לא הטיף מוסר. חיבק. כי רזי, כך מסתמן, מזהה את הרגעים בהם אדם פועל מתוך אמת פנימית. ואז, גם אם הדעות שונות לחלוטין, הוא מבין – ואפילו מעריך.

וזה מוביל אותי לנקודה השנייה: העימות עם נוה דרומי. כאן, לדעתי, ברקאי צודק לחלוטין. האמירה המזעזעת של דרומי לפיה ילד בן 9, בגלל שהוא נכדו של איסמעיל הנייה, הוא מטרה לגיטימית לתקיפת צה"ל – היא פשיסטית, פשוטו כמשמעו.

חובה מוסרית עליונה להילחם בטרור, אבל איבוד מוחלט של הבחנה מוסרית הוא מדרון מסוכן. עם זאת, רזי לא חף משגיאות: כשאמר "הרגנו אותם (את בני משפחת הנייה) סתם", הוא חטא בהכללה גסה ומסוכנת. זו לא רק קביעה לא מבוססת (לא הוכח שמטרת התקיפה הייתה בני משפחתו של אסמאעיל הנייה בלבד), היא גם מעניקה תחמושת רטורית לאויבי ישראל. אם כי בניגוד לדרומי הגוזרת גזר דין מוות על ילד בן 9 רק כי איתרע מזלו להיות נכד לרב-מרצחים – רזי יודע לעמוד מאחורי מלחמה צודקת, ולהיעמד נגד אקטים שלדעתו – לא צודקים.

זה לא שרזי הינו פציפיסט. לדידו, אם הנייה היה במתחם, שאלת התקיפה היא לגיטימית.

בנקודה אחרת בריאיון, ברקאי מדגיש את חשיבותו של חופש הביטוי. לא, הוא לא תומך בסתימת פיות. הוא מתנגד להחרמות, גם כשמדובר בחברי הקואליציה ממנה הוא סולד או במי שנחשבים לימניים קיצוניים. גם כשזה קשה – צריך לשמוע. אדם שמאמין בצדקת דרכו, לא צריך לפחד מהתמודדות עם דעות מנוגדות. להפך – הוא צריך לרצות בה. מי שמאמין באינטליגנציה של הציבור, לא מצנזר. אלא אם כן אתה מאמין שהציבור מטומטם – עמדה שיש לה מקום, אבל אין לה דבר עם דמוקרטיה.

רזי מספר על עמית סגל, שכשהתלבט אם יוכל נפשית לסקר את ההתנתקות, הוא – רזי – חיבק אותו. לא לעג, לא הטיף מוסר. חיבק. כי רזי, כך מסתמן, מזהה את הרגעים בהם אדם פועל מתוך אמת פנימית

יש בריאיון הזה רגעים רבים שמזכירים לנו עד כמה כללי המשחק הדמוקרטיים נשחקים אצלנו. אבל דווקא רזי, אחד הקולות הבולטים של מחנה המחאה וההתנגדות לשלטון, מתעקש להיאחז בהם. הוא מתעקש להקשיב, גם כשכואב, גם כשמכעיס. ואולי זו הסיבה שהוא מצליח – למרות הכול – להבין גם את עמית סגל. להיכנס לנעליו, לראות את הסיפור מהצד שלו.

וכאן חייבים לומר מילה טובה על רוני קובן. אין עוד מראיין כזה בארץ. לא אובייקטיבי – וגם לא מתיימר להיות – אבל יודע לייצג את העמדה הנגדית ולשאול את השאלות שאף אחד אחר לא היה מעז לשאול. הוא מעניק לבני שיחו מרחב בטוח להיחשף, ואז מציב מולם מראה חדה וישירה. האיזון הזה – בין חמלה לביקורת – הוא אמנות.

בסופו של דבר, הריאיון הזה הוא לא רק על רזי. הוא תזכורת לכך שבני אדם הם מורכבים. שגם אדם הגון ונבון יכול לפלוט פתאום משפט כמו "לימים הרעים ההם היה צידוק אחר", כשהוא מתאר את ימי האפליה והגזענות של שלטון מפא"י. זה צורם, זה מקומם – אבל זה גם אנושי. קוהרנטיות מלאה היא לא תכונה שאנחנו, בני האדם, מצטיינים בה.

מנדי שפירו הוא יוצר ומפיק טלוויזיה (עכשיו קרוב, מחובר/ת ועוד), בן 27 ואב לילד. בוגר ישיבות ומכון הסמכה לרבנות. דתל"ש. כותב בנושאי יהדות ודתות, היסטוריה, פילוסופיה, פסיכולוגיה, תרבות, אקטואליה ופוליטיקה.