ייתכן שבעתיד הלא רחוק הכנסייה הקתולית תבחר לראשונה בהיסטוריה שלה אפיפיור ירושלמי. הקרדינל פיירבטיסטה פיצבאלה, הפטריארך הלטיני של ירושלים (הבכיר שבאנשי הוותיקן בארץ הקודש), הוא לא רק מועמד רציני להחליף את האפיפיור פרנציסקוס — אלא דמות מסקרנת.

באוקטובר 2023, ימים ספורים לאחר מתקפת השבעה באוקטובר וחטיפת הילדים הישראלים לעזה, נשאל פיצבאלה — במהלך מסיבת עיתונאים — אם יסכים להתחלף תמורת החטופים. תגובתו הייתה נחרצת: "אני מוכן להתחלף. כל דבר שיביא לחירות — אין בעיה". הוא הוסיף שליבו עם כל מי שסובל — לא רק בישראל אלא גם בעזה — ושהוא מתפלל לשלום, לחיים, ולסיום האלימות משני הצדדים.

באוקטובר 2023, ימים ספורים לאחר מתקפת ה-7 באוקטובר וחטיפת הילדים הישראלים לעזה, נשאל פיצבאלה במסיבת עיתונאים אם יסכים להתחלף תמורת החטופים. תגובתו הייתה נחרצת: "אני מוכן"

זו לא הייתה רק אמירה "מוסרית" — אלא נוצרית. היא גילמה עיקרון יסוד של האמונה הזו: הנכונות לסבול מרצון, מתוך אהבה לאחר ומתוך תקווה לגאולה — כשם שישו נשא את הצלב עבור חטאי העולם.

כדי להבין את שורשיה העמוקים של מחווה זו, כדאי לרדת אל מתחת למקום הצליבה בכנסיית הקבר. פיצבאלה, עוד לפני שהפך לפטריארך, שימש במשך שנים רבות בתפקיד "הקוסטוס", השומר של ארץ הקודש — נציג הוותיקן האחראי על המקומות הקדושים לנצרות באזור, כולל כנסיית הקבר עצמה.

האווירה בכנסייה רוויה בקטורת, באיקונות ובשלל זרמים נוצריים — אך גם בבלבול. פנייה ימינה מייד בכניסה תוביל אל גרם מדרגות תלול אל גבעת הגולגולתא — הסלע שבו, לפי המסורת הנוצרית, נצלב ישו.

הפסגה הזו מחולקת: קפלת המסמור אל הצלב, השייכת לפרנציסקנים — נציגי הכנסייה הלטינית (כאמור הקתולים), ולצידה נמצא אתר הצליבה עצמו, הנתון לחסות יוונית-אורתודוקסית.

מתחת לאתר הצליבה, בתא אבן מקומר וצנוע המכונה קפלת אדם, נחשף במלוא הדרו הסלע שבבסיס גבעת הגולגותא. לכאורה, זוהי מעין גרסה מקומית של אבן השתייה ממנה הושתת העולם. אך הסלע הוא גם אבן גיר קשה מתקופה גיאולוגית קדומה — כ־99 מיליון שנה לפני זמננו — אז כיסו ימים רדודים את האזור והניחו שכבה אחר שכבה של משקעים ימיים. זהו איננו סלע שנברא באבחה בראשיתית, אלא כזה שנבנה באיטיות גיאולוגית. התאולוגיה אולי רואה בו את יסוד העולם — אך הגיאולוגיה מספרת סיפור אחר: סלע שנוצר יחד עם העולם.

כדי להבין את שורשיה העמוקים של מחווה זו, כדאי לרדת אל מתחת למקום הצליבה בכנסיית הקבר. פיצבאלה, עוד לפני שהפך לפטריארך, שימש במשך שנים רבות בתפקיד "הקוסטוס", השומר של ארץ הקודש

בקפלה נמתח סדק עמוק בתקרה — שבר, שלפי הבשורה על פי מתי, התרחש ברעידת האדמה ברגע מותו של ישו.

אך גם המסורת הזו חסרת תימוכין גיאולוגיים. הסדק אינו דומה לשבר סייסמי פתאומי אלא נראה כבקיע קדום שנוצר בתהליכים טקטוניים איטיים — רחוקים מאוד מזמן הצליבה.

מסורת נוצרית מאוחרת מוסיפה: הסדק ממשיך מטה עד לקברו של אדם הראשון — הקבור, לפי המסורת, ממש מתחת לאבן. וכך, דמו של ישו — ה"אדם החדש" — ניגר דרך הסדק עד עצמותיו של האדם ראשון. הקורבן פוגש את החטא.

בתיאולוגיה הנוצרית, רגע זה הוא  התפנית: החטא הקדמון של אדם — נפילתו וגלותו — נגאלים דרך קורבנו של ישו, בן האלוהים שנצלב למען האנושות. שונה מאוד מהיהדות, שבדרך כלל ממקדת את האחריות המוסרית באדם ובקהילה — לא במעשה גאולה חד-פעמי. ביהדות, החטא והכישלון נענים לא בהקרבה אלא בתשובה, במעשה, ובאחריות נמשכת.

בתפיסה הנוצרית, המאמין אינו רק עד לגאולה — אלא משתתף בה. הוא נקרא לשאת את הצלב בחייו, לבחור בחמלה, בהקרבה עצמית ובאהבה בשעת מבחן. פיצבאלה, בהצעתו, לא דיבר רק מתוך רגש מוסרי — אלא גילם את הקריאה הזו כמעט באופן מילולי.

בקפלה הצנועה הזו, על הניגוד שבין האמונות המיוחסות לה לבין המציאות הגיאולוגית, מהדהדת השאלה שמלווה את הזינוק של פיצבאלה לתפקיד השעיר לעזאזל. האם אמונה עמוקה זקוקה דווקא לנס בריאה — סלע שעליו נבנה העולם והוא נסדק ברגעי נס ומערבב דם בדם? או שמא הדרמטיזציה שלה מרחיקה אותה מן החיים עצמם – אלו שבונים לכאורה סלעים במשך עידנים?

בתיאולוגיה הנוצרית, החטא הקדמון של אדם — נפילתו וגלותו — נגאלים דרך קורבנו של ישו, בן האלוהים שנצלב למען האנושות. שונה מאוד מהיהדות, שבדרך כלל ממקדת את האחריות המוסרית באדם ובקהילה

ההבדל התיאולוגי הזה משקף פער תרבותי עמוק: עבור הישראלי החילוני (ובכלל זה עבדכם הנאמן), מחוות כשל פיצבאלה — מרגשות ככל שיהיו — נחוות כזרות. שיח ההקרבה, הדם והכפרה זר לתודעה הישראלית החילונית, המכוונת לריבונות, ביטחון והומניזם מעשי. משה דיין אמר: "מה אנחנו צריכים  את כל הוותיקן הזה"? — בהתייחסו לעיר העתיקה בירושלים. זו לא רק רתיעה ממבנים מקודשים— אלא רתיעה מהרעיונות שחבויים בהם.

בשביל יהודים רבים, רעיון ההקרבה העצמית מרצון עלול להיראות מרוחק. אירועים כמו מצדה או גזרות תתנ"ו הפכו אמנם לסמלים קולקטיביים, אך הם זכורים בכאב — לא כחיקוי ראוי. אלו טרגדיות — לא אידאלים. בלב היהדות ניצבת לכאורה הבחירה בחיים — "ובחרת בחיים" — והפנייה לעולם הזה, לא לוויתור רצוני על הגוף גם בשם אידאל נשגב.

הבדל זה ניכר גם בתגובת ההנהגה הרבנית בישראל לאחר השבעה באוקטובר. בעוד שפיצבאלה הציע את עצמו בשם מוסר אוניברסלי של הקרבה, מרבית הרבנים הבולטים — מכל הזרמים — הדגישו את הצורך בכוח, בהרתעה ובהגנה, כמצוות קודש.

הפער הזה מזמין שאלה כנה: האם נותר מקום לחמלה? האם יש מקום להצהרות מסוג זו של פיצבאלה: נאיביות, פשטניות, אך אוצרות בתוכן אמת?  אולי השאלה איננה מי מוכן להקריב את עצמו — אלא האם יש בידינו עדיין דפוס מוסרי שמסוגל להבין מחווה כזו בלי ציניות או דחייה?

אולי פיצבאלה נושא לא רק את הצלב — אלא גם את התהום שבין אידאלים ישנים לבין עולם שמסתייג מכל נשגב. אם ייבחר לאפיפיור, זה לא יהיה רק מינוי אישי — אלא בחירה של מקום. ירושלים תישא לא רק את תואר "העיר הקדושה", אלא את זהותו של מי שעלה מתוך השבר — לא מתוך הסכמה, אלא מן הסדק.

ההבדל התיאולוגי משקף פער תרבותי עמוק: לישראלי החילוני, מחוות כשל פיצבאלה — מרגשות ככל שיהיו — נחוות כזרות. שיח ההקרבה, הדם והכפרה זר לתודעה הישראלית המכוונת לריבונות, ביטחון והומניזם מעשי

ואולי דווקא מתוך הסדק הזה בין אמונות וערכים — יכולה לעלות האפשרות להאזין בכנות, גם בלי הסכמה — לאלה המדברים בשפה אחרת על אותם חיי אדם.

גיל קויבסקי הוא סטודנט למדעי כדור הארץ ועו"ד למיסוי ועסקים. כותב בין השאר על משפט, כלכלה, גאולוגיה, טבע והיסטוריה.