אנחנו לעתים שוכחים שמדינת ישראל היא יצור מדיני חדש. לפיכך, לא יכול היה להיות ברור מראש מה יתפתח בה, אולם היו ציפיות עצמיות גבוהות להפוך ממדינת "עם התנ"ך" עד כדי "אור לגויים". עתה, כשלושה ארבעה דורות אחרי הקמת המדינה, אפשר לנסות לעשות כמה אבחנות מעניינות.

בימים אלה אנו מגלים, למשל, שאפשר להעניק ציון שבח למדינת ישראל בתחום שארצות לא מעטות נפלו בו, כאשר בזמן זה או אחר בתולדותיהן חלה בהן הידרדרות למשטר לאומני קיצוני ואפל – בתוך המדינה או בנטיות תוקפניות כלפי ארצות אחרות מסביב לה.

אם מתבוננים מקרוב בפרספקטיבה היסטורית, מזהים תופעה משותפת לרבים מהמקרים האלה: הגורמים הכי קיצוניים באותם משטרים היו הגופים המשטרתיים והצבאיים שלהם. פעמים רבות בעלי התפקידים באותם גופים, לפחות הבכירים שבהם, היו מלכתחילה בעלי דחפים שנוטים ל"יד חזקה" –  וזה מה שהניעם בראש ובראשונה להצטרף לגופים אלו. לפיכך, ראשיהם של גופים כאלה ראו לא פעם במגמות ההקצנה באותן מדינות הזדמנות לממש תאוות אישיות לכוח ושליטה.

פעמים רבות הגורמים הכי קיצוניים במשטרים שהידרדרו ללאומנות קיצונית היו הגופים המשטרתיים והצבאיים בהם, ורבים מבכירי הגופים האלה היו מלכתחילה בעלי דחפים שנוטים ל"יד חזקה"

אצלנו, לעומת זאת, הסתמנה מגמה שונה. הצבא היה מלכתחילה צבא העם, אידיאליסטי ולא מיליטריסטי, ואילו המשטרה הייתה גוף להשלטת סדר אזרחי בסיסי ולא אמצעי של עריצות. השב"כ, שהוא אצלנו בפונקציית ביניים בין שני הגופים לעיל, היה באותו סגנון. לפיכך, כשבמדינות העולם עלו לשלטון משטרים קיצוניים – הגופים ביטחוניים-משטרתיים בהן הפכו במהרה לגורמי שליטה ודיכוי. זאת בעוד שאצלנו מתגלה עתה תופעה הפוכה: הממשלה הנוכחית היא בעלת האופי הלאומני-קיצוני ביותר בתולדות המדינה – כמעט כל המיינסטרים הישראלי, כולל החלק הליברלי והמתון של החברה הישראלית, נעדר ממנה.

ומה שרואים עתה בבירור הוא שלא רק שלראשי גופי הביטחון אין תיאבון לכוח או עניין בעריצות – אלא שהם אלה שעומדים בפרץ ואף מנסים לבלום מהלכים מופקרים של הממשלה.

לגופים ביטחוניים אצלנו יש באופן בולט יכולות מתקדמות מאוד – הם הגיעו אליהן עקב הצרכים הביטחוניים-קיומיים של ישראל – אך ראשיהם בולמים את הפעלת היכולות הללו לצרכים פוליטיים פנימיים של הממשלה. למעשה, עד עתה עניין זה לא באמת עלה: ממשלות עבר לא ניסו ללכת בדרך הזו, אך בשעת מבחן, כשהעניין עלה, התנהלות זו נבלמה.

מצב דומה יש גם בחזיתות החיצוניות. ראשי הצבא פה לא היו מעולם מהסוג הדורסני – כזה שאוכלוסייה זרה לא נחשבת בעיניו ראויה להתייחסות אנושית, אף בתנאי עימות. בממשלה הזו, שיש בה גם גורמים לאומניים-קיצוניים האוחזים בנטיות לא דמוקרטיות, זה לפתע הועמד במבחן.

במדינות בהן עלו משטרים קיצוניים – הגופים הביטחוניים והמשטרתיים הפכו במהרה לגורמי שליטה ודיכוי. אצלנו ראשי גופי הביטחון עמדו בפרץ ואף ניסו לבלום מהלכים מופקרים של הממשלה

הן הצבא והן גורמי הביטחון הפנימיים הועמדו תחת לחץ לפעול באופנים לא תקינים. לרופף סטנדרטים של הדמוקרטיה במדינה וגם לפגוע בזכויות אנוש בסיסיות של אוכלוסיות אזרחיות שאנו בעימות צבאי עם מדינתן.

ובנקודת מבחן זו  באה ההפתעה לטובה. המערכות הביטחוניות, המשפטיות והציבוריות של ישראל עומדות בו בכבוד. יש התנגדות מהן לכוונות השליליות של הממשלה הנוכחית, וזאת עד כדי עימותים חריפים עם אנשי הממשלה.

בכירים בגופי ביטחון וגם במערכת המשפט, כמו היועמ"שית גלי בהרב מיארה ויתר הפקידות הבכירה, מוכנים לסכן את תפקידם ובלבד שלא ייענו לדרישות גורמי הממשלה, מהסוג שמוכר ממשטרים פשיסטיים באירופה של המאה הקודמת.

הרמטכ"ל  הקודם הרצי הלוי פעל כך; רמטכ"ל פוטנציאלי חדש במקומו, אלי שרביט, נפסל על רקע זה, וגם הרמטכ"ל הנוכחי אייל זמיר מתמודד בכבוד עם אותו הלחץ: אומר שאינו מוכן להרעיב אוכלוסייה אזרחית. על כך ספג התקפה חריפה מהמחנה הלאומני-קיצוני בממשלה הזו.

כך קורה גם עם ראש השב"כ רונן בר. הוא, בתמיכת קודמו בתפקיד, ואף ראשים אחרים של הארגון מהעבר, נמצא במאבק נגד ניסיונות לחולל הקצנה במשטרה ע"י מינויים של קצינים מחוגים לאומניים קיצוניים. על כך הוא זכה לתואר "עבריין" מהשר לביטחון לאומי איתמר בן גביר.

בר גם סירב לנצל את הארגון למטרות אנטי-דמוקרטיות שנדרשו ממנו ע"י ראש הממשלה בנימין נתניהו. זה האחרון ניסה עקב כך לפטרו אך נכשל. רונן בר אמנם הודיע על התפטרותו הצפויה, אך הוא כבר העמיד את רה"מ במצב לא נוח ע"י תצהיר שכתב.

על הצבא וגורמי הביטחון הפנימיים הופעל לחץ לפעול באופנים לא תקינים. לרופף סטנדרטים של הדמוקרטיה ולפגוע בזכויות אנוש בסיסיות של אוכלוסיות אזרחיות שאנו בעימות צבאי עם מדינתן. הם עמדו במבחן

פרט למפקדים אלה, גם הפקידות הבכירה במדינה היא תחת מתקפה מתמדת מהממשלה – מוצגת כ"דיפ סטייט" כשהיא מתנגדת לשיבוש נורמות של שלטון תקין. השופטים הם כבר מזמן תחת התקפה והאשמות, אך הם מתמודדים באופן נחוש עם כוונות הממשלה לפגוע במעמדם וסמכותם.

המאבק הפנימי העז הזה הוא תעודת כבוד למדינת ישראל. אמנם מה שכבר כן קרה – העובדה שקמה פה ממשלה סוטה ומופקרת – זו אכזבה גדולה. לא האמנו שזה יקרה אצלנו, במדינה של העם היהודי שהיסטורית סבל רבות וקשות מקיצונים לאומניים בארצות בהן היה מיעוט. אך לפחות, בניגוד למה שהיה בארצות אחרות במצבים דומים, יש פה התנגדות פנימית של ממש.

ההתנגדות מגיעה מכיוון ראשי הגופים הביטחוניים, מהשופטים ומהפקידות הבכירה ויש גם מחאה ציבורית עזה שלא נפסקת. אלה הצליחו בינתיים לבלום את ההידרדרות.

הממשלה מנסה להיפטר מכל מי שמפריע לה בדרכה: היו התקפות פרועות על שופטים, על היועמ"שית ועל בכירים של גופי ביטחון. אך אלה האחרונים לא נרתעים ומתנהל עתה מאבק פנימי עז בישראל על נשמתה ודרכה.

בנקודת זמן זו שאנו מצויים בה עתה, כשהמאבק הזה עדיין בעיצומו,  אפשר כבר לומר, שעל אף שהתבדינו בצפייה שדברים מסוג זה לא יקרו פה – קמה פה ממשלה מופקרת – הרי עוצמת מאבק-הנגד היא מרשימה. כזו שלא זכורה בדרך כלל מארצות אחרות שהסתבכו עם ממשלות קיצוניות ולא תקינות.

מתברר לנו עתה שהאבות המייסדים דאגו להניח פה תשתית ממסדית שיודעת להבחין בסכנות מבפנים ולהילחם בהן בצורה נחושה. מה שבעל חשיבות קריטית בייחוד במדינה ללא חוקה, כפי שהמצב בישראל (מסיבות היסטוריות).

המאבק הפנימי העז הזה הוא תעודת כבוד למדינה. אמנם מה שכבר קרה – כינון ממשלה סוטה ומופקרת – זו אכזבה גדולה, אך לפחות, בניגוד למה שקרה במדינות אחרות במצבים דומים – יש התנגדות פנימית ממשית

הממשלה הזו מכהנת כבר שנתיים וחצי, והמאבק העצום בה, בכוונותיה ובמעשיה, לא נחלש לרגע. ישראל הוכיחה לעצמה משהו חשוב פה ועל כך מגיע לה ציון לשבח. נתפלל שהתוצאה הסופית תהיה כזו, שתוסיף לציון לשבח זה גם תעודת כבוד היסטורית.

מנחם ברג הוא פרופסור (אמריטוס) באוניברסיטת חיפה בחוג לסטטיסטיקה ושימש בעבר כראש החוג. תחום מחקרו: ניתוח סיכונים. שימש גם בעבר כראש התכנית ללימודי אקטואריה באוניברסיטת חיפה.