אריח בצבע חול כמעט נפל על שרון גולן-ירון בלובי של אידלסון 29 לפני כמה שנים, כשהיא הייתה עסוקה בהמרת בניין המגורים התל אביבי למרכז תרבות.

"הוא נחת בכף ידי", מספרת גולן-ירון בספר המלווה את התערוכה "טרנספראומבאו: ליבלינג", החוגגת את פתיחתו המחודשת לאחרונה של בניין הבאוהאוס כבית ליבלינג. "הרגשתי כאילו הוא תקשר איתי, לחש לי 'קחי אותי', כדי לגלות בסופו של דבר סוד ישן ואפל שהיה כלוא בין האריח, הקיר והבונים".

לאריח הטרצו, שיוצר בגרמניה על ידי יצרנית הקרמיקה הידועה וילרוי ובוך, היה סיפור לספר, והוא התניע פרויקט שחשף את ההיסטוריה של אותו בניין ושל אחרים כמוהו שצצו בתל אביב במהלך שנות ה-30. מה שצוות האמנים ששיתפו פעולה ב"טרנספראומבאו" גילה בסופו של דבר היה תיעוד שמעורר אי נוחות: באחד העשורים המכוננים שלה, תל אביב נבנתה במידה רבה על יסודות נאציים.

בית ליבלינג, מרכז העיר הלבנה (צילום: יעל שמידט)

האולטימטום הנאצי

הנאצים החלו לעצב את סביבתה הבנויה של תל אביב ב-1933, זמן קצר לאחר שאדולף היטלר החל בתפקידו כקנצלר גרמניה.

באותם ימים הם סגרו את מכון הבאוהאוס בברלין והציבו להנהלה אולטימטום: עליה לשנות את גישתו האוונגרדית או להפסיק את פעילותו.

האדריכל לודוויג מיס ואן דר רוהה, ששימש אז מנהל הבאוהאוס, בחר באפשרות השנייה. החלטתו שילחה את אנשי המכון לגָלות ברחבי העולם, שם הם הפיצו את אהבתו של בית הספר שלהם למינימליזם פשוט.

יותר מ-20 תלמידי באוהאוס היגרו מגרמניה לפלשתינה המנדטורית, בהם ארבעה אדריכלים: אריה שרון, מוניו גיתאי-וינרויב, שלמה ברנשטיין ושמואל מסטצ'קין.

"אני לא חושבת שהנאצים טרחו לשאול את עצמם אם הם בונים מדינה עתידית או לא. אבל זה טוויסט מאוד אירוני של הגורל שאידאולוגיות שהנאצים ניסו להכחיד בגרמניה מצאו כאן ביטוי מאוד חזק ומעניין"

ארבעת בוגרי הבאוהאוס האלה תכננו רק מספר מועט של בניינים בתל אביב, אבל הם השפיעו רבות על השפה העיצובית של העיר, שידעה אז גידול מהיר באוכלוסייה ובבנייה.

"האדריכלות המודרנית הפכה לסמל של החברה היהודית המודרנית החדשה, שאימצה את הבאוהאוס באופן ייחודי", מציינת בספר התערוכה קלאודיה פרן, מנהלת קרן באוהאוס דסאו.

ידית הבניין (צילום: יעל שמידט)

אתר מורשת עולמית

מתוך כ-4,000 בניינים שזכו להכרת אונסק"ו כאתר מורשת תרבות עולמית בשל הריכוז הגבוה באופן יוצא דופן של אדריכלות מודרנית, כרבע נבנו בשנות ה-30.

השפעתו של היטלר על בנייתה של העיר העברית המתפתחת נעוצה בעובדה שרבים מאותם בניינים שתוכננו בהשראת הבאוהאוס נבנו מחומרים שיוצרו בגרמניה הנאצית, כפי שמראה התערוכה בבית ליבלינג.

השפעתו של היטלר על בנייתה של העיר העברית המתפתחת נעוצה בעובדה שרבים מאותם בניינים שתוכננו בהשראת הבאוהאוס נבנו מחומרים שיוצרו בגרמניה הנאצית, כפי שמראה התערוכה בבית ליבלינג

סיפור שילובם של חומרי בניין גרמניים כגון אריחים, ידיות של דלתות, צירי חלונות, קורות מתכת, זגוגיות, צינורות ניקוז, ברזים, לבני בנייה, נורות, בתי נורה ומערכות חימום בבניינים בבעלות יהודית בפלשתינה מהווה פרק בחייה של תל אביב שהחל ב-1933, אותה שנה שבה נאלץ מכון הבאוהאוס לסגור את שעריו.

באותה תקופה, גרמנים יהודים רבים רצו לעזוב את ארצם אבל לא יכלו להנזיל את נכסיהם בשל ההגבלות על קניית מטבע חוץ.

המפלגה הנאצית, שהייתה להוטה הן לגרש את היהודים והן לחזק את הכלכלה הגרמנית, חתמה עם התנועה הציונית על הסכם העברה, שאיפשר ליהודים לעזוב את גרמניה עם הכסף (פחות או יותר) ביד.

ההסכם עמד בתוקפו שש שנים, וסייע ליהודים גרמנים לחלץ חלק מסוים מהונם. הותר להם למכור את רכושם ולהפקיד סכומי כסף בחשבונות בנק שיועדו לכך במיוחד, דבר שאיפשר להם לקבל אשרות כניסה בריטיות לפלשתינה (שחרגו ממכסת האשרות הרגילה שהקצו הבריטים למהגרים יהודים).

ברזים תוצרת גרמניה בבית ליבלינג (צילום: יעל שמידט)

מייד אין ג'רמני

בינתיים, הכספים שהופקדו שימשו לקניית חומרי בניין מתוצרת גרמניה, שיובאו לפלשתינה ונמכרו בה. הרווחים ממכירת הסחורות הללו (בניכוי עמלות מסוימות) הוחזרו למפקידיהם המקוריים של הכספים.

"אנשים נדהמים לשמוע על ההסכם הזה", מסביר מיכה גרוס, מייסד שותף של מרכז הבאוהאוס בתל אביב, שמצביע על החומרים הגרמניים שהגיעו דרך הסכם ההעברה בסיורים המודרכים של המרכז שלו. "אני חושב שהיום רוב האנשים בעדו. בשנות ה-30 המצב היה שונה".

בעוד שיהודים בארצות הברית סירבו לקנות סחורות יובאו מגרמניה, הסוכנות היהודית אישרה את רכישת הסחורות במאמציה להציל חיי יהודים. בזכות ההסכם הכלכלי הגיעו לפלשתינה יותר מ-50,000 יהודים גרמנים

ההסכם היה שנוי במחלוקת מסיבות רבות, בהן העובדה שבאותה תקופה פעלו יהודים אמריקאים להטלת חרם על מוצרים גרמניים.

בעוד שיהודים בארצות הברית סירבו לקנות סחורות כלשהן שיובאו מגרמניה, הסוכנות היהודית אישרה את רכישתן של סחורות גרמניות במאמציה להציל את חייהם של יהודים.

בזכות ההסכם הגיעו לפלשתינה יותר מ-50,000 יהודים גרמנים, שהביאו לתנופה בצמיחת האוכלוסייה היהודית המתפתחת בפלשתינה, וייבאו אליה כ-150 מיליון רייכסמארק.

אריחים תוצרת גרמניה בבית ליבלינג (צילום: יעל שמידט)

"סיפור מורכב"

"זה סיפור מורכב, וזו הסיבה לכך שהוא אינו מסופר לעתים קרובות. זהו סיפור היסטורי, אלה הם החומרים הארכיוניים", אומרת הילה כהן-שניידרמן, אוצרת התערוכה "טרנספראומבאו", שחקרה את ההסכם במשך 3 שנים יחד עם האמנים המשתתפים בתערוכה, עילית אזולאי, ניר שאולוף, יונתן טואיטו ולו מוריה.

"מטרת הפרויקט לא הייתה לנופף באצבע ולומר, איך יכולתם לחתום על הסכם עם הנאצים?'", היא מוסיפה. "המטרה הייתה לומר, תראו, זה מה שקרה פה, ככה זה עבד, זו הייתה רשת האינטרסים שהיה צריך להידרש אליה, ובואו נדבר על זה".

"מטרת הפרויקט לא הייתה לנופף באצבע ולומר, איך יכולתם לחתום על הסכם עם הנאצים. המטרה הייתה לומר, תראו, זה מה שקרה פה, זו הייתה רשת האינטרסים שהיה צריך להידרש אליה, ובואו נדבר על זה"

במהלך השנים נוספו להסכם עוד סעיפים, וזכויותיהם של יהודי גרמניה הגולים הצטמצמו. ד"ר איתן בורשטיין, ההיסטוריון בדימוס של בנק לאומי (לשעבר בנק אנגלו-פלשתינה, שניהל את העברת הכספים), מציין שלפעמים המהגרים קיבלו רק כ-25% מהסכום המקורי שהם הפקידו בגרמניה.

פריקת סחורה בנמל ת"א, 1939 (צילום: Rudi Weissenstein, https://www.thephotohouse.co.il)

ב-1935, אפילו הסוכנות היהודית החלה לפקפק ביעילותו של ההסכם. אליעזר קפלן, מנהל מחלקת הכספים של הסוכנות, אמר: "אנחנו צריכים לשאול את עצמנו שוב אם וכמה רחוק אנחנו מעוניינים ללכת בכיוון הזה".

ההסכם עמד בתוקף עד פריצתה של מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939. ללא קשר לתכניותיהם של הנאצים בנוגע ליהודי אירופה, מבלי להתכוון לכך הם סייעו בבנייתה של מטרופולין יהודית בתל אביב.

"אני לא חושבת שהנאצים טרחו לשאול את עצמם אם הם בונים מדינה עתידית או לא", אומרת כהן-שניידרמן. "אבל זה טוויסט מאוד אירוני של הגורל שאידאולוגיות שהנאצים ניסו להכחיד בגרמניה מצאו כאן ביטוי מאוד חזק ומעניין, עד כדי כך שתל אביב הפכה לאתר מורשת תרבות עולמית בזכות הסגנון האדריכלי הבינלאומי שלה".