מחקר חדש שפורסם במרכז אדוה הראה, שבישראל יש שיעור שיא של עובדים בשכר נמוך (פחות משני שלישים מהשכר החציוני – על פי הגדרת ארגון המדינות המפותחות) וכי ומרבית העובדים האלה – כשני שלישים – הן למעשה עובדות.

בישראל של היום כל עובדת שלישית מוגדרת כעובדת בשכר נמוך. זאת ועוד: הסיכוי של אישה לעבוד בשכר נמוך, גם כאשר מנטרלים הבדלים הנובעים מחלקיות משרה, השכלה, ניסיון וכו' – גבוהים בכ-70% מאלה של גברים

שיעור המשתכרים שכר נמוך לפי קבוצת מגדר, 2015-2021/22

בישראל של היום כל עובדת שלישית מוגדרת כעובדת בשכר נמוך. זאת ועוד: סיכויי אישה לעבוד בשכר נמוך, גם כשמנטרלים הבדלים הנובעים מחלקיות משרה, השכלה, ניסיון וכו' – גבוהים בכ-70% מאלה של גברים

העלייה בשיעור העובדים בשכר נמוך התרחשה במקביל לירידה בתמורה הממוצעת לעבודה בקרב שכירים (בהשוואה למעסיקים) וירידת חלקה בתמ"ג לרמת שפל היסטורי של 25 שנה. במקרה זה אין מדובר רק בעובדים בשכר נמוך אלא בכלל העובדים השכירים בישראל.

ההחלטה להפחית משכר עובדי המגזר הציבורי – כשני שלישים מהם הן עובדות – לצורך מימון המשך המלחמה השנוי במחלוקת ציבורית, וכחלק מהמהלכים הללו להפחית את שכרן של מורות וגננות תוך מסמוס ההישג הצנוע שלהן בהסכם השכר האחרון, התבררה כצעד אחד יותר מדי. החלטה זו הולידה מחאה ספונטנית שפרצה מהשטח נגד ממשלה ובאופן תקדימי גם נגד הארגון היציג של עובדות ההוראה.

מחאת המורות והגננות (מקצוע המורכב ברובו המכריע מנשים), שלבשה דמות של היעדרות המונית באמצעות ימי מחלה, התקבלה בהבנה יחסית בציבור הישראלי, שלרוב אינו נוטה לתמוך בארגוני עובדים כאשר הם משתמשים בנשק היחיד שיש בידם אל מול פגיעה ברווחתם – השביתה.

כמיטב המסורת הכוחנית המשתרשת בארצנו, דווח בעיתונות שעובדות ההוראה הפגיעות ביותר – תושבות הפריפריה בעיקר – נאלצו לוותר על מחאתן ולהפסיק לשבות מיידית לאחר שקיבלו איומי פיטורין מהרשויות המקומיות שלהן וממשרד החינוך עצמו.

הפחתת שכר עובדי המגזר הציבורי לשם מימון המשך המלחמה השנוי במחלוקת, ותוך כך להפחית את שכר המורות והגננות ולמסמס את הישגן הצנוע בהסכם השכר האחרון, התבררה כצעד אחד יותר מדי

אבל בכך לא תם הסיפור. גם לאחר שבית הדין לעבודה קיבל את עמדת המדינה והורה לעובדות ההוראה לחדול מהשיבושים במערכת החינוך, החליטה הממשלה לדון בוועדת השרים לענייני חקיקה בהצעת חוק שגובשה בעבר ושמטרתה לדכא מחאות ושביתות, באמצעות השתת עלויות עצומות על השובתים. הדבר יתבצע, על פי התיקון המוצע לחוק, באמצעות מתן האפשרות לכל אדם (ולא רק למעסיק) לתבוע את המוחים על נזקים שנגרמו לו בגין השביתה.

כלומר, הממשלה מבקשת להשתיק את זעקת המורות והגננות באמצעות חקיקה כוחנית נוספת, שמטרתה לחסל מראש כל התארגנות נגד מדיניות שכר מפלה ופוגענית.

בשולי הדברים ייאמר, שהדרישה החוזרת ונשנית מעובדי המגזר הציבורי "להיכנס תחת האלונקה" כל אימת שמפציע מצב משברי (קורונה, מלחמה) היא תמוהה במקרה הטוב. אפשר היה לחשוב שעובדות ועובדי המגזר הציבורי אינם נוטלים חלק במערך המילואים; שמשברים בישראל אינם מטילים לעיתים דווקא עליהם עומס עבודה גבוה במיוחד, ושיוקר המחיה המאמיר והפחתות השכר באמצעות העלאת דמי ביטוח לאומי, ביטול תשלום על ימי הבראה ועוד – פוסחים עליהם.בשם אותה סיסמה הם נדרשים כעת לשלם 3.3% משכרם ב-2025 ושעור קטן יותר בשנה שלאחריה, כאשר רמת המס הישיר בישראל נמוכה בהשוואה למדינות המפותחות (שאינן מנהלות מלחמה מתמשכת).

בכל מקרה, בקרב אוכלוסיית עובדי המגזר הציבורי מהוות המורות והגננות את חוד החנית כמי שנדרשות לשאת בטיפול בעת משבר באוכלוסייה גדולה, פגיעה ושותקת שתקבע את עתיד החברה והמדינה בישראל – ילדים ובני נוער.

לפגיעותן של נשים בשוק העבודה בישראל של היום יש אפוא פנים רבות, מעבר לפערי השכר הידועים. נשים רבות מדי עובדות בשכר נמוך, וענפי התעסוקה שבהם הן מהוות רוב חשופים יותר לפגיעה המתמשכת בתמורה לעבודה בישראל. נשים מועסקות בשיעורים גבוהים במגזר הציבורי ואף יותר מכך בהוראה – היכן שיד הממשלה הפכה קלה מדי על ההדק כדי לגזול מפרנסתן הצנועה ולהגדיל ללא הצדקה את הפער בינן לבין עובדים זהים בהשכלתם ובכישוריהם במגזר הפרטי. וכעת חותרת הממשלה גם להשתיק את קול המחאה האותנטי שלהן בעת פגיעה נוספת בתנאי ההעסקה הקשים ממילא שלהן.

הממשלה מבקשת להשתיק את זעקת המורות והגננות באמצעות חקיקה כוחנית נוספת, שתשית עלויות עצומות על השובתים, ושמטרתה לחסל מראש כל התארגנות נגד מדיניות שכר מפלה ופוגענית

כידוע, במחאתן מאותתות עובדות ההוראה לא רק על הפגיעה הבלתי צודקת אך הנקודתית בשכרן, אלא על בעיות שורש חריפות: חוסר משווע במורים המשקף את מעמד המורה בישראל, הישגים נמוכים של תלמידי ישראל בהשוואה בינלאומית ואי שוויון בחינוך מהגבוהים בעולם המפותח. כמו בשאר הסוגיות, דיכוי המחאה בכפייה לא רק שלא יפתור את הבעיות אלא יחריף אותן. לנוכח המגמות המתוארות הוא עשוי גם להוביל להרחבת מעגל המחאה של האוכלוסייה העובדת.

ד"ר מירי אנדבלד-סבג היא חוקרת חוקרת במרכז אדוה בתחומי כלכלה וחברה. מחקריה עוסקים בתחומי העוני והאי שוויון, מוביליות, שוק העבודה, שירותים חברתיים ומדיניות חברתית.