מדינת ישראל איבדה את דרכה. אי אפשר עוד לברוח מהדיאגנוזה הזו. השאלה עתה היא האם היא תמצא דרכה חזרה לנורמליות? המצב האובייקטיבי הוא שיש קהל לקואליציה של ימין-חרדים, כולל ימין קיצוני, והחרדים צפויים דמוגרפית לגדול.

המודל היפהפה של "היהודי החדש", בייחוד התנועה הקיבוצית, מתחילת המדינה, עובר לנגד עינינו מן העולם. עתה זה כבר לא החלוץ האידיאליסטי השוויוני אלא פנאט לאומן בשילוב עם "היהודי הישן" שמכתיבים את דרכה של המדינה.

מערכת המשפט, כגורם מרסן ובולם, נמצאת תחת התקפה וניסיונות מתמידים להנמכה. האקדמיה היא בשולי ההתפתחויות ותחת איומים חוזרים ונשנים של קיצוץ תקציבים אם תמשיך בהתנהגות ה"לא פטריוטית" שלה.

אז האם מדינת ישראל זה חלום יפה שעלה על שרטון? הרפתקה היסטורית עם התחלה מדהימה בתעוזתה ויופיה, שעם הזמן נועדה להישחק? לקרוס תחת חולשות אנדמיות שהיו בה מלכתחילה, אך הוסוו אז ע"י להט החזון הראשוני וצרכי מלחמת-הקיום ההתחלתיים, והם צפים עתה על פני השטח ואי-אפשר עוד להתעלם מקיומן?

המודל היפהפה של "היהודי החדש" מתחילת המדינה עובר לנגד עינינו מן העולם. עתה זה כבר לא החלוץ האידיאליסטי השוויוני אלא פנאט לאומן בשילוב עם "היהודי הישן" שמכתיבים את דרכה של המדינה

כמו, בראש ובראשונה, העניין עם החרדים. הם אף פעם לא היו חלק מה"סיפור הציוני", אלא שהשואה באירופה הכחידה את רוב רובם ולכן בהתחלה, עקב מספרם הקטן מאוד, חוסר העניין שלהם במפעל הציוני לא בא לידי ביטוי אקוטי. ברם, עם הזמן וגידולם הדמוגרפי ועוד גם התווספותה של קהילת אחות חרדית מהחלק המזרחי של היהדות בארץ, הם הפכו לגורם פוליטי עם משקל של ממש.

זאת, כאשר על אף התעצמותם במספר והשפעה פוליטית, הם לא שינו את התייחסותם הבסיסית לפרויקט של פיתוח וקידום המדינה. הם המשיכו להישאר מחוץ למעגלי העשייה היצרנית במדינה וגופי הביטחון שלה – אדישים למפעל הציוני, להוציא תועלות שהם יכולים להפיק ממנו עבור קהילתם. מתייחסים אליו כפרה חולבת וכמעטה בטחוני.

כדי לאפשר את הניגודיות הזו – לא להיות חלק מהיצירה אך להנות מהתפוקה – הם היו זקוקים לשותף בכיר בדמותו של בנימין נתניהו, שהבטחת מעמדו כראש ממשלה היא עניינו העיקרי. הוא מוכן עבור זאת לשלם בפגיעה באינטרסים של מדינת ישראל. וכך, מה שבלשון חז"ל קרוי "עברה גוררת עברה", בנוסף לבעייתיות הבסיסית ביחסם למדינת ישראל – אי-השתתפות במפעלה אך מעורבות עמוקה בניצולה לצרכיהם – הם גם המליכו עליה את האדם הלא נכון, מבחינת עיקרו של הציבור היהודי (הלא-חרדי) בישראל.

וכך, הפרויקט הציוני נפל קורבן לדינמיקה, שבה הוא לא היה מסוגל להבחין בעת תחילת המדינה: גידול רב מאוד במספר החרדים והשפעתם על המדינה, בלי שינוי מקביל בהתייחסותם למדינה. החרדים מתמידים לא להיות: מהנדסים, רופאים, חקלאים וכדומה וגם לא חיילים (אף שאין ביחס לכל אלה שום איסור דתי).

זהו מצב אנומלי שכנראה אין לו אח ורע בעולם. לאור הגידול הדמוגרפי הצפוי של החרדים בעתיד, הוא כבר צפוי, אם יימשך, ליצור בעיה קיומית למדינת ישראל, כאשר חלק משמעותי מאוכלוסייתה מסרב ליטול חלק בפעילות יצרנית וביטחונית בה. ולא עוד, אלא השפעתם הפוליטית תגדל.

למרות שהשפעתם הפוליטית התעצמה,  מעורבותם של החרדים במדינה לא השתנתה. זהו מצב אנומלי שכנראה אין לו אח ורע בעולם. לאור הגידול הדמוגרפי הוא כבר צפוי ליצור בעיה קיומית למדינת ישראל

החרדים הם יהודים ולכן אוטומטית עם זכות בחירה ב'מדינת היהודים', במסגרת המשטר הדמוקרטי הנהוג בה. השאלה הגדולה היא לכן: האם יש מוצא ממלכוד זה שמדינת ישראל נמצאת בו? האם זה לא זרע פורענות שהיה בפרויקט של הקמת המדינה היהודית, כבר מההתחלה ויביא לבסוף לקריסתה?

ובכן, לא בהכרח. ראשית, הקואליציה הנוכחית היא על כרעי תרנגולת. השותפים הדתיים האחרים בה, מפלגת הציונות הדתית, גלשו לקיצוניות לאומנית, שפירושה שבאיזושהי נקודה הם לא יוכלו לחיות עוד בשלום עם האדישות של החרדים לצרכים הלאומיים של מדינת ישראל – ביטחוניים וגם אחרים.

יש סתירה עמוקה בין האידיאולוגיה הלאומנית-ישראלית שלהם וההתנערות החרדית מעצם הלאומיות הישראלית. היא בולטת בעיקר בתקופות מלחמה, כפי שראינו זה עתה, בהן אנשי הציונות הדתית נלחמים כתף אל כתף עם אלה שב"אזרחות" מוגדרים על ידם כאויבים פוליטיים. בעוד שהחרדים, שבקרבות אינם איתם, הם השותפים הפוליטיים שלהם. זוהי סתירה פנימית עמוקה וזה רק הרצון המשותף להמשיך להישאר לשלטון ולא להעבירו ל"שמאל" (שבעצם הוא כל המרכז הרחב פה), שמחזיקו. אך מצב כזה לא יכול להחזיק מעמד לאורך זמן.

מעבר לכך יש עוד גורם פוטנציאלי שיכול להביא לשינוי – שהוא עוד הפתעה שההיסטוריה מזמנת לנו.

בעת הקמת המדינה, המיעוט הערבי הגדול בה הצטייר כבעיה עבורה והיו אכן בעבר (הרחוק) פרשיות קשות. בינתיים, הערבים דווקא משתלבים במדינה – הם כן פעילים בה בתחומי העשייה השונים. זה תהליך מבורך שאפשר גם לחזקו וגם להנות ממנו.

הערבים יכולים להיות אלה שיאפשרו העברת השלטון למרכז-שמאל בישראל. גם עבורם, ממשלה ימנית זה לא דבר טוב. כך שצריך להיות להם אינטרס לצאת מאדישותם

הערבים יכולים להיות אלה שיאפשרו העברת השלטון למרכז-שמאל בישראל. הם היום עם שיעור הצבעה נמוך בבחירות – עקב אדישות של לא מעט מהם לישראל והתפתחותה (ובמקרה שלהם זה קל יותר להבנה), אלא שגם עבורם, ממשלה ימנית זה לא דבר טוב. כך שצריך להיות להם אינטרס לצאת מאדישותם.

אם ניתן יהיה לשכנע מספיק מהם לעשות שינוי בהתייחסותם לבחירות ולצאת להצביע, אפשר יהיה להגיע להקמת ממשל אחר פה. דהיינו, ממשלה יהודית-ערבית, עם קו מדיניות מתון – מה שכבר היה בממשלה הקודמת, ממשלת השינוי, אך נקטע באיבו.

ממשלה כזו תהווה ללא ספק גורם מחזק לקשרים פנימיים בין יהודים וערבים במדינה, לטובת בניית עתיד משותף פה. עוד גם יהיה בכך יתרון חשוב לאינטרס הקיומי והכללי של מדינת ישראל, כי הקמת ממשלה כזו לבטח ייצב את מעמדה במרחב הערבי בו היא שוכנת.

בפרט, זה יביא לנורמליזציה המדוברת עם סעודיה (שעתה בקשיים) ומניעת חיכוכים, שעתה צצים מדי פעם, עם מצרים, שהיא עם צבא גדול ורציני. גם מעמדה של ישראל בעולם הרחב, במיוחד אירופה, ללא ספק ישתקם. יחזור להיות מכובד, במקום להיות בצניחה חופשית כפי שהוא עכשיו. כך שכללית, במקום מצב ההידרדרות בו אנו עתה, נעבור למעגל קסמים חיובי עבור המדינה.

מנחם ברג הוא פרופסור (אמריטוס) באוניברסיטת חיפה בחוג לסטטיסטיקה ושימש בעבר כראש החוג. תחום מחקרו: ניתוח סיכונים. שימש גם בעבר כראש התכנית ללימודי אקטואריה באוניברסיטת חיפה.