"אם אין אני לי מי לי", המשפט הזה של הלל הזקן (מסכת אבות, פרק א', משנה י"ד), הופיע בסידור הקטן של החייל שלידי ברכבת. סידור מקומט, מוכתם אבק. היינו אחרי שבוע מילואים. הקרון היה דחוס, אפודים כבדים, נשקים תלויים, עיניים כבויות. שקט של אבל. לא דממה רגילה – שתיקה של מדינה שקברה שוב את בניה.

ואז, מתוך אחד הטלפונים – הקלטה: הרב הראשי מצהיר שאם יכריחו את החרדים להתגייס – הם יעזבו את הארץ. "התורה היא שמגינה על החיילים", הוא מוסיף.

הדממה ברכבת לא הייתה רגילה. שתיקה של מדינה שקברה שוב את בניה. ואז, מתוך אחד הטלפונים – הקלטה: הרב הראשי מצהיר שאם יכריחו את החרדים להתגייס – הם יעזבו את הארץ. "התורה היא שמגינה על החיילים"

לא היה צורך בפרשנות. מישהו הוריד את הראש. אחר סינן קללה. כולנו – חיילים, אזרחים, אחים – הרגשנו באותו רגע מה זה כשאומרים לך שהמאמץ שלך מיותר. שאתה רק כלי. שמי ששומר עליכם בכלל לא שם.

באותו רגע, המשפט של הלל הזקן כבר לא היה חוכמת חיים. הוא הפך לקריאת תגר.

מאז, התחושה שליוותה אותי מאותה רכבת לא מרפה. היא איתי בכל שיחה על שירות צבאי או לאומי. בכל דיון על יחידות מילואים שמגייסות לוחמים בסטורי. בכל פעם שאני מעז לשאול למה נשים חרדיות, שמצליחות בהייטק ובאקדמיה, לא משתתפות גם בשירות לאומי.

ואז, כמו שעון – חוזרת המקהלה: "אתה מסית", "אתה שונא חרדים", "זה לא הזמן", "זה בגלל בנט", "צריך אהבה וחיבוק", "זה בגללכם".

אבל בואו נדבר על מה באמת קורה פה. על איך הפכו את מי שמשרת – לבעיה. ואיך צמח קלף השנאה. ולמה עדיין מי שלא תורם יש לו זכות להצביע?

כל מי שאי פעם העז לדבר על שוויון בנטל – חטף. לא משנה אם קראו לו אביגדור ליברמן, יועז הנדל, יאיר לפיד, נפתלי בנט או חילי טרופר. כל רמטכ"ל מתחיל כגיבור – עד שמעז לשאול. ואז הוא נהיה רודף. זו לא טעות – זו שיטה.

לא היה צורך בפרשנות. מישהו הוריד את הראש. אחר סינן קללה. כולנו – חיילים, אזרחים, אחים – הרגשנו באותו רגע מה זה כשאומרים לך שהמאמץ שלך מיותר. שאתה רק כלי. שמי ששומר עליכם בכלל לא שם

תוקפים את האדם כדי לא להתמודד עם הבעיה. משתיקים, מסמנים, מסלפים. והכי נוח – לשלוף את קלף השנאה.

כל מי שמעז לדרוש שינוי – נהיה "שונא תורה", "אויב המגזר", "מכחיד ישיבות". כאילו לימוד התורה בישראל אינו בשיא היסטורי, עם תקציבים חסרי תקדים – ובמקביל, אחריות ציבורית אפסית.

אבל הציבור הציוני כבר לא קונה את זה. הבלוף נחשף.
מי שלא מוכן להגן על המדינה – שלא ישלח את בנינו לקרב. מי שלא חלק מציבור המשרתים, שלא יצביע. רוצים לקרוא לנו פשיסטים ולא דמוקרטים? הכל בסדר. ניפגש בסבב מילואים הבא.

אני פוגש חרדים מבריקים – יוזמים, תורמים, עושים טוב בעולם. אבל כשהנושא הוא צה"ל? פתאום מגמגמים. בהייטק? מצוין. באקדמיה? נהדר. בצבא? קו אדום.

הבעיה היא לא בציבור – אלא בהנהגה חרדית פחדנית ומושחתת, שמתחזקת ביודעין את הפער. שמצהירה: לא נתגייס, לא נציית, עזבו אותנו בשקט. וזה פער מוסרי שמאיים על עצם קיומנו כחברה.

והאירוניה? רוב ההודעות שאני מקבל על "שנאה" – מגיעות מחרדים לשעבר או מחרדים מודרניים. כאלה שחיים חיים מערביים לכל דבר – אבל כשזה מגיע לשירות צבאי, פתאום יוצאים מהם הנטורי קרתא. זה לא דת – זה רפלקס. רפלקס שמקדש את ההשתמטות.

מי שלא מוכן להגן על המדינה – שלא ישלח את בנינו לקרב. מי שלא חלק מציבור המשרתים, שלא יצביע. רוצים לקרוא לנו פשיסטים ולא דמוקרטים? הכל בסדר. ניפגש בסבב מילואים הבא

שלושה דברים שלמדתי מעשרות שיחות עם אנשי ומנהיגי המגזר:

1. אין יכולת אמיתית לשמוע ביקורת. גם כש־2,000 תלמידי ישיבה שרים נגד המדינה – זו עדיין "בדיחה". זה תמיד הם או בגללם.
2. לא יהיה שינוי בלי סנקציות. כל עוד אין מחיר, אין שינוי. הצעירים אומרים בגלוי: "המדינה גם שלנו, מגיע לנו תקציבים – בלי שירות".
3. הפער בין האנשים הטובים להנהגה – עצום. אם יקרה שינוי – הוא יבוא מהשטח, לא מהכנסת.

עד אז, צריך לומר את זה בצורה הפשוטה ביותר:
מי שלא משרת ותורם – לא שולט ולא קובע.

רוצה לעמוד מהצד? זכותך. אבל לא תצביע על תקציב ביטחון, לא תשב בוועדות רלוונטיות, ולא תקבע עבור אלה שמוסרים את בניהם וחייהם. זו לא שנאה. זו הוגנות.

אנחנו לא נלחמים בחרדים – אלא נלחמים על העתיד של ישראל.
המאבק הזה קורה עכשיו – לא רק בעזה, אלא גם בכנסת, ברחוב, ובשיחה המשפחתית בסלון.

כי מדינה לא בונים בסיסמאות על אהבת חינם – אלא על אמת, גם כשכואבת.
שותפות כנה מתחילה במעורבות אמיתית.
צדק מתחיל בנתינה משותפת.
ומולדת – לא ניתן שירוקנו אותה מתוכן ויבוזו לסמליה וערכיה.

יהודה לפיאן הוא יזם חברתי ומנהל בעמותת "מסע שחרור" תוכנית המלווה לוחמים בתהליך החזרה לשגרת החיים האזרחית. מתגורר בתל אביב, גדל בירושלים בבית דתי-ציוני, וכיום מגדיר את עצמו כמסורתי. לאחר שסיים 151 ימי מילואים בדרום ובצפון, ממשיך לשרת בגאווה ומקדיש את מרצו לשיפור תדמית ישראל בזירה הבינלאומית ולבניית גשרים בין מגזרים שונים בתוך החברה הישראלית. בעברו שימש כיועץ פוליטי וניהל ארבעה קמפיינים ארציים. בזמנו הפנוי, הוא חובב קולנוע ואוהב לשחות בים בחורף.