בפאתי הכפר ראס אל־עין התמקם נער כבן 15 עם העדר שלו. הוא שקוע בטלפון הנייד, בעוד הכבשים תרות לשווא אחר עשב באדמה הצחיחה למדי. מכל המרחב הפתוח העומד לרשותו, הוא בחר להתמקם דווקא כאן. אני מתקרב ומנסה לפתוח בשיחה, אך אין עם מי לדבר. "עוף מכאן" – אלה המילים היחידות שהוא אומר, תוך כדי שהוא מצלם אותי, והפעיל שלצדי מצלם אותו. אנחנו נפרדים כידידים.

הוא מתעכב כדי לצלם פלסטינית שיצאה לשנייה מהבית, מרוקן את הפינג'אן, עולה על חמור ונע בחזרה לעבר המאחז השכן שממנו הגיע. אילולא נוכחותנו, יש סיכוי גבוה שהנער כבר היה נכנס עם העדר אל תוך הכפר ומבהיר לילידים מי כאן בעל הבית. די בכך שישתהה סמוך לאחד הבתים כדי להלחיץ את התושבים.

הכפר מרושת מצלמות, אך גם זה לא ירתיע אותו מלנסות שוב – למשל, כשחברי צוות הפעילים הישראלים ייצאו להפסקה. בשעות בוהריים מוקדמת לא נראה שהנער נמצא במסגרת כלשהי, למעט רעיית הצאן, טיפוח העדרים, ובדרך גם הטלת אימה על השכנים – בשירות בעל המאחז, אבישי הורביץ.

"הילד הרועה בלי אבא ובלי אימא, בטח לא התקלח כבר חודש. מוזנח ועושה פשעים", אומר דורון מיינרט, ממייסדי "מסתכלים לכיבוש בעיניים", שפועלת כאן בנוכחות מגינה

"זו הזנחה נוראית, בלי אבא ובלי אימא, בטח הוא לא התקלח כבר חודש. פשוט מוזנח, וחוץ מזה עושה פשעים", אומר דורון מיינרט, שאיתו הגעתי לשטח.

מיינרט הוא פעיל מרכזי קבוצת "מסתכלים לכיבוש בעיניים", הפועלת כאן ובכפר הסמוך מערג'את במסגרת מה שמכונה "נוכחות מגינה". המאחז שממנו הגיע הנער הוא שלוחה של המאחז המרכזי של זוהר סבח, שזכה לפני כשבועיים לסנקציות מצד ממשלת בריטניה.

ילד רועה צאן ליד ראס אל־עין בדרום בקעת הירדן. 29 במאי 2025 (צילום: עומר שרביט)

כדי להשלים את המצור הוקמו באזור מאחזים נוספים, המכונים "הבלאדים", וכן מאחז נוסף בשם "אעירה שחר". כמו כן פועלת כאן גם חווה ותיקה יותר, "עינות קדם", של עומר עתידיה. בין החווה לבין הכפר הסמוך נחפרה תעלה, שנועדה למנוע מעבר עדרים מזרחה. היישוב הוותיק באזור הוא ייט"ב (יד יצחק טבנקין) – מהדור הישן והטוב של התנחלויות השמאל בבקעה, אלה שמתרכזות בענייניהן.

אבל הדור החדש של המאחזים לא לוקח שבויים בדרכו לטיהור אתני, והגביר הילוך מאז תחילת המלחמה. התוצאה: שני הכפרים הפלסטיניים, שבעבר הלא רחוק הוציאו אלפי ראשי צאן מדי בוקר למרעה, נצורים כיום מכל כיוון ונאלצו למכור את רוב העדרים. לאחר עשרות שנים של חקלאות עצמאית, הם תלויים מעתה ואילך בנכונות הישראלית להעסיקם כשכירים.

הדור החדש של המאחזים לא לוקח שבויים בדרכו לטיהור אתני. התוצאה: שני הכפרים הפלסטיניים, שבעבר הלא רחוק הוציאו אלפי ראשי צאן מדי בוקר למרעה, נצורים כיום מכל כיוון ונאלצו למכור את רוב העדרים

ראס אל־עין שוכנת סמוך למעיין עוג'ה, כשבעה קילומטרים צפונית־מערבית ליריחו. זו קהילת הרועים הגדולה בגדה המערבית, ובה כ־150 משפחות – רובן יושבות קבע, ומיעוטן נודדות בחורף לצורכי מרעה. מרבית התושבים משתייכים לחמולות בדואיות, וחלקם מגיעים ממשפחות מורחבות מהעיירות הסמוכות.

שוד ענק בערב שבת

אם המדינה לא תתעשת והצבא לא יתחיל להגן עליהם בשטחי המרעה ובמקום מגוריהם, תושבי ראס אל־עין מצויים בסיכון גבוה להצטרף לרשימה הארוכה של קהילות שכבר גורשו.

ראס אל־עין בבקעת הירדן. 29 במאי 2025 (צילום: עומר שרביט)

ניסיונות ההשתלטות של מאחזי "הבלאדים" ו"אעירה שחר" על אדמות פרטיות ואדמות מדינה באזור החלו לפני יותר מעשור. מאז פרוץ המלחמה הסלימו המתנחלים את המצור, והם חודרים עם כבשים וגמלים אל תוך אזורי המגורים בניסיון לערער ולשבש את שגרת חיי התושבים.

הם מביאים את העדרים לשתות מהשקתות של הכפר, מרוקנים כלי מים ומחבלים באמת המים – והכול מתועד. לכך מצטרפות גם עלילות שווא שמובילות למעצרי ענישה, גניבות של בעלי חיים, הטסת רחפנים, התגרויות ופגיעות ברכוש – כמקובל בארץ המאחזים. המטרה: להקשות על התושבים לגדל את העדרים ולשווק את תוצרתם.

"ביום ראשון הם הגיעו לכאן בטענה שהשטח אינו פרטי, והחלו לחרוש את מה שהיה מגרש כדורגל ולעקור צינור מים", מספר מיינרט. "בזכות הנוכחות הפיזית שלנו הצלחנו להביא לכך שהמנהל האזרחי עצר אותם"

ההתנכלויות הגיעו לשיא במרץ האחרון, בגניבת ענק של כ־1,500 ראשי צאן. קדמה לכך תקיפה אלימה בבית הספר בספטמבר, ולצדן אירועים נוספים שלא זכו לסיקור תקשורתי. כך מתאר דורון מיינרט, בעודנו עומדים לצד מחרשה שהובאה לבית בראס אל־עין על ידי מתנחלים.

"ביום ראשון, 25 במאי, הם הגיעו לכאן בטענה שהשטח אינו פרטי, והחלו לחרוש את מה שהיה מגרש כדורגל ולעקור צינור מים", מספר מיינרט. "כ־30 מתנדבים עזבו הכול והגיעו כדי לעצור את זה. בזכות הנוכחות הפיזית שלנו הצלחנו להביא לכך שהמנהל האזרחי עצר אותם.

עדר ממאחז לא חוקי ליד ראס אל־עין בדרום בקעת הירדן, 29 במאי 2025 (צילום: עומר שרביט)

"בעבר היו אלפי כבשים שיוצאות ממערג'את וראס אל עין. במלחמה אמרו להם, 'אתם לא עוברים את הכביש' – ומאז הם בתוך הכפר. חלק מהבתים ננטשו ומציקים להם פעם אחר פעם, באים ושופכים את המים וזה סיפור ללכת למלא את העוקב ולחזור. נכנסים לדירים שלהם ובאים עם העדר פנימה.

"איך העדר שלהם גדל? שודדים את הפלסטינים. איך זה עובד: נכנסים לכפר עם הצבא, אומרים, 'גנבו לנו כבשה', נכנסים, מצביעים על אחת – ולוקחים אותה ועוד 20–30 במקרה הטוב, או הרבה יותר במקרה הגרוע, כמו שהיה לפני שלושה חודשים בשישי בערב – לקחו מעל אלף כבשים מראס אל־עין, בחסות כוחות גדולים של צבא ומשטרה שלא עשו כלום.

"איך העדר שלהם גדל? שודדים את הפלסטינים. איך זה עובד: נכנסים לכפר עם הצבא, אומרים, 'גנבו לנו כבשה', נכנסים, מצביעים על אחת – ולוקחים אותה ועוד 20–30 במקרה הטוב, או הרבה יותר"

"הם נכנסים כל בוקר לשולי הכפר, והמתנדבים שלנו מולם. יום אחד בספטמבר, המתנדבים נסעו לרבע שעה – התפתחה זריקת אבנים והחל מרדף לתוך הכפר מערג'את. הם נכנסו לבית ספר בזמן לימודים.

"המורים והתלמידים ברחו החוצה, והמתנדבים חטפו מכות. את המנהל עצרו בטענה שהסתיר את זורק האבנים. הצבא עצר אותו במקום למנוע את האירוע. זה היה צעד רחוק מדי, וברוב טיפשותם הם (המתנחלים) לא היו רעולי פנים – והוגשו כתבי אישום, באופן חריג, נגד סבח וכמה מאנשיו, קטינים – ובגירים".

דורון מיינרט בראס אל־עין. 29 במאי 2025 (צילום: עומר שרביט)

אנשי המאחזים מנסים למנף את הגיבוי הגורף שהם מקבלים מכוחות הביטחון והאכיפה. "בקיץ שעבר הייתי פה במשמרת, כשהתושבים עוד היו יוצאים למרעה. זוהר התקרב עם העדר שלו, ראו אותו, התרחקו, ושכחו חמור בשטח. הלכנו דרכו להביא – ואז הוא הרים טלפון, דיווח שזרקו עליו אבנים ולקחו כבשים.

"אני לידו ומצלם הכול – לא תקפו, לא לקחו, לא הרביצו ולא זרקו. כעבור כמה דקות הגיע גבריאל קאליש, רבש"ץ מבואות יריחו, ורכב צבאי, והתחילו לחפש את הכבשים, כשבאותו זמן היו לו בעדר רק עיזים. עוכבתי לחקירה ונעצרתי, והוא לקח כמה כבשים והצביע על פלסטינים שכביכול זרקו עליו אבנים. אותי הביאו בפני שופט ושחררו באותו יום, ואת העצורים הפלסטינים כעבור שלושה ימים.

הצבא ניסה לגבות את השקר באמצעות מעצר ענישה לפלסטינים ולפעיל הישראלי – אך לא הצליח לעבור את משוכת בית המשפט שלו עצמו, שקבע כי עדותו של מיינרט "היא אמינה"

השופט הצבאי ציין כי העדות לתקיפה "אינה מהרמה הגבוהה ביותר" ואינה נתמכת בשום ראיה, מלבד מה ש"הנתקף" עצמו אמר לחיילים. במילים אחרות, הצבא ניסה לגבות את השקר באמצעות מעצר ענישה לפלסטינים ולפעיל הישראלי – אך לא הצליח לעבור את משוכת בית המשפט שלו עצמו, שקבע כי עדותו של מיינרט "היא אמינה ומפורטת, ושוללת מכל וכל את אפשרות התקיפה".

מבלפור לכיבוש

"מסתכלים לכיבוש בעיניים" פועלת בחסות "המרכז לפיתוח יוזמות שלום" מזה כחמש שנים, והוקמה על־ידי יוצאי מחאת בלפור, במטרה להחזיר את השיח על הכיבוש ולהגן על פלסטינים בגזרת דרום הבקעה – בדומה לפעילותן של קבוצות פעילים אחרות בצפון הבקעה, מצפון לאריאל ובדרום הר חברון.

מפה של ראס אל־עין (צילום: מתוך העתירה לבג"ץ)

המתנחלים מכירים אותם מההפגנה השבועית בימי שישי בצומת תפוח, אך הם משתתפים גם במחאות אחרות – למשל נגד המהפכה המשפטית – מתוך תפיסה שלפיה אין דמוקרטיה עם כיבוש. מבחינתם, זה לב העניין: המלחמה היא תוצאה של הסכסוך, והעיכוב בסיומו נובע ממי שמחזיק במושכות השלטון.

כאמור, הם מקיימים קשר עם כפרים פלסטיניים ופועלים להגן עליהם, ויש גם היכרות עם מתנחלים, ובמידה מסוימת – גם עם הצבא.

מיינרט בן ה־65 שירת בתפקידי מח"ט ובמטה, והשתחרר לפני כעשור וחצי בדרגת אלוף־משנה. הוא נראה כמו שריונר טיפוסי – משימתי, לא רגשן – ובכל זאת, גם הוא אינו מצליח להישאר אדיש כלפי הארגון שהוא מכיר היטב, גם בגזרה הזו: "אני מזועזע מהמדינה ועושה דברים כדי להציל אותה. מנסה לראות דברים כהווייתם ומה אפשר לעשות.

"יש השחתה של הצבא, שעוסק בשיטור ומצדד במידה מסוימת בעמדת המתנחלים. כדי להתקדם צריך ליישר קו – לא להפריע במקרה הטוב, ולסייע להם במקרה הרע"

"מה שלמדתי אחרי השחרור על הצבא שפועל כאן ובעזה הוא מבחינתי טראומה גדולה. יש השחתה של הצבא, שעוסק בשיטור ומצדד במידה מסוימת בעמדת המתנחלים. כדי להתקדם צריך ליישר קו – לא להפריע במקרה הטוב, ולסייע להם במקרה הרע. פה בבקעה היו ארבעה מתוך שישה מח"טים, ועכשיו גם אלוף הפיקוד – שכולם יוצאי הציונות הדתית".

את הסיור התחלנו מהכניסה הצפונית לכביש אלון, ובמורד הדרך דרומה ניתן לראות את שרידיהן של הקהילות השונות שגורשו במהלך השנה וחצי האחרונות – בהן רשאש, עין סמיה, ראס א־תין, חרבת דבשית, ואדי סיק. מוע'ייר א־דיר הייתה הקהילה האחרונה שגורשה, לפני כשבועיים.

כל אחת מהקהילות מנתה עשרות משפחות שהתפרנסו במשך שנים מרעיית צאן, ונפוצו לכל עבר בעקבות התנכלות שיטתית מצד המאחזים. השטח נקי.

מסגד שרוף במערג'את. 29 במאי 2025 (צילום: עומר שרביט)

עקירת הקהילה של מוע'ייר א־דיר, לצד קהילות נוספות שעקרו לפניה, מעוררת עניין בינלאומי. כמה מדינות אירופיות, יחד עם נציגות האיחוד האירופי בשטחים, פרסמו היום הצהרה משותפת הקוראת לפירוק המאחז שהוקם בסמוך לקהילה ולהשבת התושבים למקום. בהצהרה גם הובעה דאגה מהסכנה לגירוש התלויה ועומדת מעל קהילות רבות נוספות.

מניעת מרעה, הצקות וכאסח

מהכביש אנו משקיפים על מאחז "מלאכי השלום", שהיה בעבר שטחו של בסיס צבאי שהופקע, ובשנים האחרונות הוכשר מבחינת החוק הישראלי. מתחתיו שוכן מאחז חדש. בתחילת המלחמה דאגו תושביו לגרש את קהילת רשאש.

מיינרט מתמצת את שיטת הפעולה: "בשלב ראשון – מניעת מרעה, לאחר מכן – הצקות בתוך המגורים, ולבסוף – כאסח. יש כאלה שעוזבים כבר בשלב ההצקה. כל מאחז מוליד שרשרת שמחוברת אליו, ומשימתם לגרום לכל מי שנמצא בשטחי C לצאת החוצה, ובשטחי B – כמו הכפרים דומא ומוע'ייר שמשני צדי הכביש – לא לצאת ולהפסיק לעבד את האדמות.

"לכל המאחזים הבלתי חוקיים יש צווי הריסה, שהצבא לא מממש – בהתאם לסדרי עדיפויות שלעולם לא מבשילים"

"מקימים את המאחזים על דרכי עפר, ואי אפשר לעבור – אחרת עוצרים אותך. הצבא אומר: 'ישראלים עוברים, ופלסטינים לא'. אלה שטחי מרעה ענקיים, וגם אדמות פלחה. לכל המאחזים הבלתי חוקיים יש צווי הריסה, שהצבא לא מממש – בהתאם לסדרי עדיפויות שלעולם לא מבשילים".

בביקור במוע'ייר א־דיר התחושה מוזרה: ריח הצאן שעד לא מזמן היה כאן עדיין באוויר, וסככות המגורים נראות כאילו בעליהן תכף ישובו. "קהילת הרועים במוע'ייר א־דיר הצליחו לשרוד, ועכשיו גירשו גם אותם – כ־30 משפחות. מ'מלאכי השלום' ועד 'מצפה דני' לא נשאר רועה אחד. הכול טוהר, והצבא איתם.

"בכל מאחז ובכל יישוב יש מתנחלים שהפכו לחיילים של כיתת כוננות – עם נשק ודרגות – שהפילו חיתתם על כל התושבים".

הכפר מוע'ייר א־דיר שננטש באמצע החודש. 29 במאי 2025 (צילום: עומר שרביט)

יש גם טרור פלסטיני, שגבה את חייו של הנער הרועה בנימין אחימאיר באביב שעבר. זמן קצר לאחר מכן הגיעו הפוגרומים של הטרוריסטים היהודים: הם צרו על הכפרים באזור, בהם דומא ומוע'ייר, הציתו בתים ומכוניות, ירו למוות בפלסטיני אחד ותקפו צלם ישראלי.

זה לא נגמר בזה. "הצבא ירה אז באוויר ולא עצר אף אחד. לא רק מי שגר בחוות – במצבים האלה מדובר באלפים. החוות הן החלוצים לפני המחנה, עושים עבודה יום־יומית ומגובים ברוב המתנחלים.

"אומרים, 'אל תגיד מתנחלים אלימים', תגיד 'יש אלימים'. אני אומר לא – רובם תומכים בפשע הזה, רואים בו מלאכת קודש של ניקוי השטח, מכיוון שיהודי הוא עליון"

"אומרים, 'אל תגיד מתנחלים אלימים', תגיד 'יש אלימים'. אני אומר לא – רובם תומכים בפשע הזה, רואים בו מלאכת קודש של ניקוי השטח, מכיוון שיהודי הוא עליון. ולאחרונה היה יארצייט לפיגוע – ושוב אותו סיפור".

למרות חוסר האמון המופגן, המתנדבים של "מסתכלים לכיבוש בעיניים" מנסים לערב את הצבא, שבמקרה הצורך אכן יפריד בין הצדדים – אף שתמיד ייעצרו רק הפלסטינים. במקביל, הם הגישו עתירות שדורשות, בין השאר, מהמדינה לאכוף את החוק על שוד הצאן הגדול בראס עין אל־ע'וגא, לפנות מאחזים שמונעים מהם לרעות, ובקיצור – להגן עליהם.

המאחז של זוהר סבח בבקעת הירדן. 29 במאי 2025 (צילום: עומר שרביט)

בנוסף, הם עתרו בשיתוף ארגון "תורת צדק" להשבת קהילת ואדי סיק, ובית המשפט הציע לחייב את הצבא להגדיר את האזור כשטח צבאי הפתוח רק לפלסטינים ולפעילים המלווים אותם. אך הבעיה היא היעדר אכיפה, כך שאפילו פשרה כזו לא צפויה להועיל בפועל.

"המצפון קורא לנו"

ביום שבו סיירנו בין חורבות הקהילות שגורשו, המסגד השרוף ובית הספר שהותקף במערג'את, וחווינו את ההטרדה השגרתית מצד הילד הרועה בראס אל־עין — אורית סטרוק ובצלאל סמוטריץ' חגגו את הכשרתם של 22 מאחזים חדשים. מיינרט מסכם את מהפכת המאחזים בשנים האחרונות:

"המאחז קם ליד פלסטינים, ממרר להם את החיים באלימות נפשעת, ומוליד יישובים חדשים שהוא כאילו החונך שלהם – וזה הסיפור גם כאן"

"ב־2017 הם הבינו שאומנם הם הצליחו להביא הרבה אוכלוסייה לשטחים, בעיקר בגב ההר ומערבה ממנו, אבל השטחים הפתוחים דלילים ביהודים – וכך עלו על שיטת חוות הבודדים. לוקחים משפחה, נותנים לה טרקטור, חיבור למים מהיישוב הקרוב, הגנה צבאית, סוללים דרך – ונותנים נערי גבעות, שחלקם מהרווחה וחלקם סתם באים.

"יש צווי פינוי – ומתי מפנים? אף פעם. היחידים שמפונים יושבים על שטח פרטי פלסטיני. המאחז קם ליד פלסטינים, ממרר להם את החיים באלימות נפשעת, ומוליד יישובים חדשים שהוא כאילו החונך שלהם – וזה הסיפור גם כאן".

עדי הררי כהן, מאיה הד ואסתי רכט, מתנדבות של "מסתכלים לכיבוש בעיניים" בנוכחות מגינה בראס אל־עין בדרום בקעת הירדן, 29 במאי 2025 (צילום: עומר שרביט)

למה בעצם אתם פה? זה לא תפקיד המדינה להגן על הפלסטינים האלה?
"המצפון קורא לנו. כולם מתנדבים ומנסים לארגן את זה הכי טוב שאפשר – שהמשמרות יהיו בזמן, שאנשים יהיו בטוחים, ושהעבודה תהיה אפקטיבית עד כמה שאפשר.

"אנחנו גוף פוליטי שקיים כדי שהאנשים האלה יוכלו לשרוד במקום הזה – ברמה הכי בסיסית. זה גם חלק מהמאבק בכיבוש, ומהמאמץ של תנועת ההתנחלות לטהר את שטחי C מפלסטינים. אלה לא כמה מופרעים. כמו שהם מובילים את המלחמה – ככה הם שולטים במה שקורה פה".