הכניסה למקום משיבת נפש ומרחיבת לב. בריכה גדולה ועמוקה, מוקפת דק עץ וספסלי ישיבה, כשמסביב קני סוף ועצי שיזף. גם כעת, בעיצומו של החורף, מתחשק לקפוץ לטבילה, ובקיץ – בחום של מעל 40 מעלות – הבריכה הופכת לסם חיים של ממש. ברוכים הבאים לעין ארנון, אחת מעשרות הנביעות שהוסדרו והפכו לפינות חמד, במסגרת מיתוג האזור כ"ארץ המעיינות" בצפון בקעת הירדן.
הפארק, המשתרע על פני 10 קילומטרים, נפתח באפריל לפני שנתיים, וניתן להגיע אליו גם ברכב פרטי לטיול מושלם בכל מזג אוויר. חלקו הצפוני נמצא ב"עמק המעיינות" שבבקעת בית שאן. אף שהשמות דומים, ההבדל ביניהם ברור: הפארק בצפון הבקעה ממוקם מעבר לקו הירוק. בסמוך לבריכה, כמה עשרות בני נוער מהמגזר הדתי־לאומי עובדים בשדות המוריקים.
במרחק של כמה דקות נסיעה משם, אנו מגיעים לח'רבת א־דיר, צפונית־מזרחית לצומת מחולה, שבה נותרו כיום שמונה משפחות, המונות כ־45 נפשות, חלקן בני הדור השלישי במקום.
"מביאים אנשים ואומרים להם שזו אדמה שלהם וזו נביעה של משה ושל חיים. בעבר הלכנו לעין סכות ונפגשנו עם המתנחלים. ואז שמו גדר, [שהם] פותחים וסוגרים מתי שרוצים"
אנו פוגשים את עבד (54), שלמד עברית במהלך שנות עבודתו בישראל. יש לו מבט שונה על תנופת הפיתוח של הפארק הפסטורלי. "לפני שנה וחצי המתנחלים התחילו להגיע עם תלמידים לכל מעיין וסידרו – ולא הייתה לנו בעיה.
"הם לא הסתפקו בזה – שמו מצלמות, שאף אחד לא יתקרב. הם מביאים אנשים ואומרים להם שזו אדמה ושדה שלהם, וזו נביעה של משה וזו של חיים – נותנים להם שמות. בעבר היינו הולכים למעיין בעין סכות ונפגשים עם המתנחלים. ואז באו משדמות מחולה, שמו גדר, [שהם] פותחים וסוגרים מתי שרוצים.
![עין ארנון ב"ארץ המעיינות" בצפון בקעת הירדן. ינואר 2025 (צילום: עומר שרביט)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2025/01/20250124_100011.jpg "עין ארנון ב"ארץ המעיינות" בצפון בקעת הירדן. ינואר 2025 (צילום: עומר שרביט)")
"לחקלאים כאן אין גזענות, אבל כשאתה מגיע לטייל ועוד אומר לי שזו הנביעה שלך? אתה הגעת רק אתמול. אנחנו הולכים למעיין רק כשהם לא שם. אם באים ערבים ויש מתנחלים הם עושים בעיות ויש להם נשק. לפעמים יורים באוויר ומתחילים לאיים. כל אחד פה מתעסק בעבודה שלו, אין לנו זמן לבעיות כאלה.
"לאנשים פה יש פרדסים וחקלאות ורוצים להשקות. ליד כל נביעה יש מנוע או פאנל סולארי. הם חתכו לנו צינורות וגנבו מנועים של משאבות מים או שמו משהו שיקלקל אותם, להמון חקלאים יש בעיות. שברו פאנלים סולאריים – וחלק גנבו.
"אנחנו הולכים למעיין רק כשהם לא שם. אם באים ערבים ויש מתנחלים הם עושים בעיות ויש להם נשק. לפעמים יורים באוויר ומתחילים לאיים. אין לנו זמן לבעיות כאלה"
"יש גם אחראי ביטחון של המתנחלים (מהמועצה האזורית, ע"ש), אם אני מביא אוהל, הוא בא עם המשטרה, משמר הגבול – ומפרקים אותו. אני שוכר אדמה עם טאבו, אבל להם מותר ולי אסור. יש לי על זה תיק בבית משפט, כאילו בניתי את כלבו שלום".
פחות גשם ופחות מרעה
מעבר לחבלה בצינורות המים, החקלאים באזור נאלצים להתמודד גם עם הצרת שטחי המרעה מצד אחד ושנה שחונה מצד שני, מה שמאלץ אותם לרכוש יותר מזון לעדר. לכך מתווספת החמרת התנאים במחסומים, שמקשה על העובדים להגיע לעבודה בחקלאות ולשוב ממנה.
עבד מוסיף ומתאר: "אני מכיר את תל אביב, עבדתי כטבח במסעדות ובתי מלון מגיל 14. למדתי עברית – לכתוב ולקרוא – לפני שידעתי בערבית. יש פה עשרות אנשים שבאים לעבוד מטובאס ועכשיו נתקעים שעות במחסומים ולוקח להם המון זמן להגיע ולחזור.
"מי שבא לצומת מחולה ישר מזמינים צבא. בעבר הייתי בא לשם למרעה. אז אני קונה 20 טון שעורה ב־26 אלף שקל שתספיק לחודשיים, בעבר זה הספיק לחמישה חודשים"
"יש לנו כאן 300 כבשים ו־40 עיזים. חלב מוכרים בחמישה שקלים לליטר ו־37 שקלים לקילו כבש, מוכרים אותה כשהיא שוקלת בערך 50–60 קילו או טלה בן חודש ששוקל 25 קילו שהולך לפיטום לחודשיים שלושה. מוכרים שמנת בשבעה שקלים לליטר, בעוד שבשכם מוכרים ב־10. לאנשים פה אין כסף לקנות.
"מאכילים את העדר בקליפה של חיטה ושקדים ויש גם שדות תירס. אנחנו בבעיה משני צדדים: אין גשם – ומצד שני המתנחלים יושבים אחרי צומת מחולה ולא נותנים להתקרב.
"מי שבא [לצומת מחולה] ישר מזמינים צבא. בעבר הייתי בא לשם למרעה חורף. אז אני קונה 20 טון שעורה שעולה 26 אלף שקל ומספיק לי לחודשיים, בעבר זה היה מספיק לארבעה–חמישה חודשים. לא יודע מה יהיה אחרי הפסקת האש ואם יתנו לאנשים לחזור לעבוד בישראל".
נחיתה קשה בחזרה מהמרעה קיץ
מח'ירבת א־דיר אנו ממשיכים לפארסיה, שם, בכניסה למתחם, ילדים הפכו ערימת ציוד מכוסה ברזנט למגלשה מאולתרת. ביקרתי שם בקיץ האחרון, כשחלק מבני הקהילה הקטנה שהו במרעה הקיץ עם עדריהם, במרחק של כמה קילומטרים משם, בעין סכות.
"כשהסתיים מרעה הקיץ חזרנו עם העדר לפארסיה. באותו יום חיילים ביקשו שנפרק את הדיר. אמרתי להם שאין לנו איפה לשים את העדר, היו שם טליים וגדיים וכבשים צעירות"
באותה יממה אחת שבה שהיתי שם בקיץ התרחשו שלוש תקיפות והתנכלויות מצדו של גלעד, בנו של דידי עמוסי מחוות טנא ירוק הסמוכה ליישוב רותם – תופעה שהפכה לעניין שבשגרה.
לאחר מכן אנשי פארסיה ביקשו מבית משפט השלום בירושלים צו הרחקה נגד עמוסי הבן, ובספטמבר קיבלו צו שמרחיק אותו כ־30 מטר מבתיהם בגין ההטרדות והאיומים – אבל לא מהשדות הצמודים לסככות המגורים.
מאז נמשכו ההטרדות והאיומים, שהגבירו את הלחץ המופעל עליהם מצד המאחז הסמוך, פקח המועצה האזורית והצבא, כפי שמספר א', אחד הרועים בקהילה: "כשהסתיים מרעה הקיץ חזרנו עם העדר לפארסיה ב־19 באוקטובר. באותו יום ב־11:00 הגיעו חיילים מהצבא וביקשו שנפרק את הדיר. אמרתי להם שאין לנו איפה לשים את העדר, היו שם הרבה טליים וגדיים וכבשים צעירות.
"היה שם גם שי איגנר, שעובד במחלקת הביטחון במועצה האזורית ערבות הירדן ואמר שזה שטח צבאי סגור. השבתי לו שאנחנו גרים פה ממזמן, לא מהיום. הם הביאו עוד צבא ומשטרה וחייבו אותנו לפרק. כשלא הסכמנו הם קיללו והתחילו לפרק בעצמם.
"דידי ובנו חרשו את האדמה שחלק ממנה שלנו כדי שתצמח שם חיטה ושעורה ולא יתנו לרעות. בעבר יכולנו לרעות עד שדמות מחולה ועכשיו אם נלך לשם המתנחלים עושים בעיות"
"הכריחו אותי לנסוע עם עגלת הציוד והטרקטור לבסיס באום זוקא – ושם הם מוחרמים עד עכשיו. פנינו למתאם הקישור הישראלי ונתנו לנו מסמך שאומר שלא נישאר שם כי השטח סגור אבל לא חתמנו".
טנא ירוק ומאיים
אנשי המאחז והיישוב רותם שמעבר לכביש כבר מזמן תקעו דגלים סביב הקהילה והקימו בצמוד למתחם שלהם מצפה לזכר חייל שנהרג בשבעה באוקטובר. בחודשים האחרונים אנשי המאחז הרימו הילוך בקביעת העובדות בשטח, כפי שמוסיף א' בזמן שאנחנו יושבים ליד סככות המגורים של משפחתו.
"הגיע דידי ובנו גלעד בדצמבר וחרשו את האדמה פה ליד, שחלק ממנה פרטית שלנו ושאנחנו רועים בה כדי שעוד כמה חודשים תצמח שם חיטה ושעורה ולא יתנו לנו לרעות. גם ככה בעבר יכולנו לרעות מפה עד שדמות מחולה, ועכשיו אם נלך לשם המתנחלים עושים בעיות ומאיימים על העדר".
עמוסי חרש את השדות האלה פעמיים ועוד שדה בחלקה אחרת של הקהילה, כשבחלק מהמקרים הוא לווה ברבש"ץ היישוב רותם – והכל במטרה לטעון לבעלות על השטח. לפני כשבוע (24 בינואר), דידי (האבא) הגיע לעדרי פארסיה שרעו ליד הבית, טען שהם בשדה שלו ואיים שאם לא יסתלקו משם הוא יעלה על שדות חרושים נוספים שלהם.
בצד הצרת שטחי המרעה, הם מתמודדים גם עם מיעוט הגשם. א' מצביע על גבעה סמוכה, שבעבר הייתה ירוקה בחורף ("החובייזה הגיע עד הברכיים") ועכשיו היא חומה־צהובה
הרועים הפלסטינים הובילו את העדר מערבה, וכחצי שעה לאחר מכן, גלעד (הבן) הוריד את עדרו מהמאחז לשדות הפלסטיניים החרושים שממזרח לכביש, והשיב אותו לשטח חוות טנא ירוק בתוך זמן קצר. מדובר בהצהרת כוונות ואיום ברור כלפי הקהילה.
בצד הצרת צעדיהם, הרועים צריכים להתמודד גם עם מיעוט הגשם. א' מצביע על גבעה סמוכה, שבעבר הייתה ירוקה בתקופה הזו של השנה ("החובייזה היה מגיע עד הברכיים") ועכשיו היא חומהֽ־צהובה. גם הבאת מים הפכה למשימה מורכבת, לאחר שהמחסום בדרך לעטוף נסגר. כעת התושבים נאלצים להמתין למכליות שמגיעות מברדלה, אך אלו לא תמיד מצליחות להגיע בזמן.
"הם לא חוקיים פה"
בזמן שאנחנו משוחחים, מגיעים שני נערים עם פעוט, רכובים על ריינג'ר, ומשקיפים על הקהילה מלמעלה. במקביל, מגבעה סמוכה מגיחה חבורה של אופנוענים המשתוללים בשטח.
כל הקהילה בלחץ ויש להם סיבות טובות: כל מפגש כזה יכול להסתיים בתקיפה אלימה של האנשים או העדר. אם הצבא יתערב, מי שייעצרו יהיו תמיד הגברים הפלסטינים. עליתי לשוחח עם שני הנערים, בני כ־15, שהגיעו משדמות מחולה.
למראה האופנוענים והנערים בריינג'ר כל הקהילה בלחץ ויש להם סיבות טובות: כל מפגש כזה יכול להסתיים בתקיפה. אם הצבא יתערב, מי שייעצרו יהיו תמיד הפלסטינים
"האופנוענים האלה קשורים אליכם?
הנער: "לא. לדעתי הם בכלל לא מהבקעה".
התושבים פה אומרים שאתם סוגרים עליהם ושהם בסוג של מצור.
הנער: "זה נכון".
למה בעצם?
הנער: "הם לא חוקיים פה. אולי אני אסכים איתך שמותר להם לעשות קצת חקלאות, לא לבנות ולגור. אתם צריכים לראיין את שני הצדדים שלא יצא סיפור חד־צדדי".
הסכמתי איתו שצריך לשמוע גם את המתנחלים ונפרדנו כידידים.
ירדתי חזרה אל א' וסיפרתי לו שהנער טוען שהוא לא חוקי כאן. א' חייך במרירות והשיב: "אם אני לא חוקי, אז גם הוא לא חוקי".
לנער משדמות מחולה ולשכנו מפארסיה יש אמונה עמוקה בזכותם לחיות כאן, אך א' יודע שהוא לבדו – ושיש שתי מערכות חוק נפרדות עבורו ועבור אותם נערים.
לנער משדמות מחולה ולשכנו מפארסיה יש אמונה עמוקה בזכותם לחיות כאן, אך א' יודע שהוא לבדו – ושיש שתי מערכות חוק נפרדות עבורו ועבור אותם נערים
בעוד שהנער חש בעל הבית, מגובה בצבא, במנהל האזרחי, במשטרה ובאנשי המועצה המקומית שמגנים עליו בכל סיטואציה, הוא גם נהנה מתנופת פיתוח ביישובים, מהקמת חוות חדשות ("מאחזים") שצצות בכל עבר, ומהצרת מרחב הרעייה והמחיה של הרועים הפלסטינים.
לפני שנפרדנו, א' אומר לי שהוא מכיר את הנערים על הריינג'ר, ומראה לי את שמשת הסובארו שלו, שנופצה על ידם.
התנכלויות, הריסות ומעצרים
צפון הבקעה משופעת בחוות אלימות הפועלות נגד התושבים ללא הפרעה ובגיבוי המועצה האזורית והצבא. משטרת מחוז ש"י כלל אינה מתערבת. מאז תחילת המלחמה, עשרות קהילות רועים מדרום הר חברון ועד גב ההר וצפונה גורשו. לרועים בצפון הבקעה יש סיבות ממשיות לחשוש מגורל דומה – חלקם כבר התייאשו ועזבו, ואחרים נמצאים בסיכון גבוה.
אחד השמות שחוזרים שוב ושוב בהקשר למתנחלים הוא שי איגנר, שנוכחותו נרשמת פעמים רבות כאשר אנשי המאחזים מגיעים לביקורים לא ידידותיים אצל השכנים, או כשהוא משגיח על הריסות בתים.
מאז תחילת המלחמה, עשרות קהילות רועים מדרום הר חברון ועד גב ההר וצפונה גורשו. לרועים בצפון הבקעה יש סיבות ממשיות לחשוש מגורל דומה – חלקם כבר התייאשו ועזבו, ואחרים נמצאים בסיכון גבוה
כך, למשל, לפני כחודש הוא הופיע בכפר הפלסטיני ברדלה, כאשר מתנחלים מהמאחז החדש במקום התעמתו פיזית עם מורים ותלמידים ליד בית הספר המקומי. הוא גם הגיע לפארסיה כדי להורות לאחד הרועים לפרק את הדיר, ונכח במקום כאשר מתנחל מהמאחז הסמוך חרש שדות שאינם שלו.
באוגוסט הוקם "המאחז של בנצי" ליד מחנה תבץ. הקהילה הסמוכה, אום ג'מאל, שנמצאת כמה קילומטרים דרומית־מערבית לפארסיה, ספגה התנכלויות חוזרות – וחבריה החלו לעזוב בזה אחר זה. ב־18 בנובמבר הצבא הרס את מגורי אחת המשפחות שם כדי לוודא שלא יחזרו. איגנר ופקח סביבה של המועצה, עוז אביעד, הגיעו לפקח על העבודות. איגנר לא השיב לשאלות בנושא.
השיטה חוזרת על עצמה ואפשר לראות אותה כמתקפה משולבת: המאחזים מתנכלים לתושבים במתחמי המגורים והמרעה, וכל מפגש המסתיים במעצר של אחד הגברים הפלסטינים מגדיל את הלחץ בקרב המשפחות שלהם.
במקביל, הצבא מקשה על תנועת מכליות המים במרחב באמצעות סגירה מוחלטת של מחסומים או צמצום שעות פעילותם. בד בבד, המועצה האזורית משקיעה משאבים רבים במאחזים החדשים, תוך עידוד הריסות בקרב הפלסטינים.
השיטה חוזרת על עצמה: המאחזים מתנכלים לרועים וכל מפגש עלול להסתיים במעצר של אחד הגברים הפלסטינים. המעצרים מגדילים את הלחץ ובסופו של דבר הם עלולים להתייאש
האירועים ממשיכים להתפתח בזמן כתיבת שורות אלה. לא מדובר בגירוש ישיר, אלא במלחמת התשה שמטרתה לגרום לפלסטינים לעזוב מחוסר ברירה – באמצעות ייבוש מקורות מים, מניעת גישה למרעה, חבלה במערכות השקיה וחריש בשדותיהם. לכך מתווספות תקיפות פיזיות נגדם ונגד עדריהם.
אין מניעה והכל מותר
כפי שמציינת אחת הפעילות שמלווה את הרועים: "הבקעה היא מקום קטן, והמשטרה והצבא יודעים בדיוק מי המתנחלים שתוקפים ומחבלים – מי שבר לא' מפארסיה את היד, שרף לו את המכונית וניפץ את שמשות הרכב החלופי. הם גם יודעים מה עושה שרביט לקהילות סביב חמרה. כשהכול ידוע ושום דבר לא נעשה כדי למנוע זאת – המשמעות היא שהכול מותר.
"הגדודים שמגיעים ומתחלפים כל כמה שבועות מקבלים הנחיות ברורות – ומבחינתם כל ערבי הוא מחבל פוטנציאלי, אז מלמדים אותו לקח כדי שיפחד. כל הבקעה, כולל מצביעי מרצ הוותיקים, שותפים למהלך הזה, שסופו ריקון האזור מפלסטינים.
"לפני כמה ימים חיילים הגיעו לאחת הקהילות ונאמר לה שעליה להתפנות כי הצבא צריך להתאמן שם. חיים של 30 שנה צריכים להיארז מעכשיו לעכשיו בהתאם להחלטת חייל שלא הזדהה ולא הביא צו פינוי. חייהם הפקר".
"חיילים אמרו לאחת הקהילות שעליה להתפנות כי הצבא צריך להתאמן. חיים של 30 שנה צריכים להיארז מעכשיו לעכשיו בהתאם להחלטת חייל שלא הזדהה ולא הביא צו פינוי"
"הפסקנו לחצות את הכביש"
כדי לפגוש קהילת רועים נוספת הנמצאת בסיכון גבוה, אנו ממשיכים מפארסיה ורותם דרומה בכביש יגאל אלון (578). מעט אחרי היישוב בקעות, אנו פונים ימינה ומערבה מהכביש. בכניסה למקום, הנקרא אל־מקסר, מקבל את פנינו נ' (42), שרועה מגיל צעיר. שמו בערבית פירושו "מאבק".
הוא מוביל אותנו מייד לגבעה הסמוכה, לטיפוס קצר של כמה דקות, כשמסביבנו עיריות גבוהות המגיעות עד הברכיים. לדבריו, ניתן לאכול את העיריות רק לאחר שהן מתייבשות.
הוא מצביע מזרחה, אל מעבר לכביש, לעבר קרוואן שהוצב לפני קצת יותר מחודש ב"גבעת האנטנות" על ידי נריה שלם, שהקים באפריל 2023 מאחז ליד בקעות. אז ניסה שלם להתפרס גם לגבעה זו, אך נעצר על ידי המנהל האזרחי. הפעם, מספר נ', אין מי שיעצור אותו.
"מאז ששלם הגיע לגבעה הפסקנו לחצות את הכביש והוא סגר בפנינו את כל שטחי המרעה. בבוקר הוא עולה לנקודה גבוהה ומתצפת כדי לראות אם אנחנו מתקרבים למרעה ומייד קורא לצבא.
"מאז ששלם הגיע הפסקנו לחצות את הכביש והוא סגר בפנינו את כל שטחי המרעה. בבוקר הוא עולה לנקודה גבוהה ומתצפת כדי לראות אם אנחנו מתקרבים למרעה ומייד קורא לצבא"
"אתמול (23 בינואר), למשל, הצבא הגיע לבית שלנו בעקבות קריאה שלו. כשהוא עוד היה רק בבקעות, אומנם נסגרו בפנינו שטחים אבל יכולנו לרדת לשדות הזרועים ליד ומעבר לכביש. מאז שהוא הגיע לגבעה אנחנו לא יורדים".
מעצר עם שבר באף ופנס בעין
למעשה, נ' אמור להיות רשאי לחצות את הכביש לרצועה צרה של אדמות פרטיות, ומעבר להן – לשטח אש, שלפי הנהלים אמור להיות פתוח עבורו בסופי שבוע או בזמנים שבהם הצבא אינו מתאמן.
בפועל, בשבועות האחרונים החיילים אוסרים עליו לחצות את הכביש לחלוטין, ולדבריו הם מגיעים בעקבות קריאה של המתנחל המשקיף מהעבר השני. במקביל, שלם ונערים מהמאחז שלו דווקא כן חוצים את הכביש בכיוון ההפוך ומגיעים ל"ביקורי בית" אצל נ'. המפגשים הללו הובילו לעיכובו ולמעצרו בידי הצבא והמשטרה כמה פעמים.
"כל יום הוא מגיע עם פרות כדי לרעות בשדות שלנו. אתמול קראנו למשטרה ולא עשו כלום. כמה פעמים הוא בא עם הפרות והתקרב לעדר שלנו. לפני כחודש וקצת רעיתי במקום רחוק ושלם הגיע ברכב וברגל כדי לגרש אותי. כל יום הוא בודק ולפעמים מגיע בטרקטורון. הנער שבא איתו אוחז סכין ושלם עצמו חמוש.
"קצת אחרי 7 באוקטובר החיילים החליטו שאסור לי לחצות את הכביש כי זה שטח אש. בחודשים האחרונים אפשרו את זה מחדש אבל נריה הביא צבא והמשטרה אמרה לנו שמסוכן לחצות את הכביש. שלוש פעמיים נעצרתי על ידי החיילים ונלקחתי לכמה שעות באום זוקא באזיקים בטענה שהייתי בשטח אש. באחת הפעמים חיילים היכו אותי וחזרתי עם שבר באף ופנס בעין".
"כמה פעמים הוא בא עם הפרות והתקרב לעדר שלנו. לפני כחודש רעיתי במקום רחוק והוא הגיע ברכב וברגל כדי לגרש אותי. הנער שבא איתו אוחז סכין ושלם עצמו חמוש"
החיילים יכולים לעכב אותו למשך שש שעות, ואם אינו מועבר למשטרה – עליהם לשחררו. במאי האחרון, לאחר שחצה את הכביש, מפגש עם שלם הוביל להגעת הצבא, והוא נעצר ונלקח על ידי משטרת בנימין למתקן עופר לשלושה ימים. פעילי.ות בקעת הירדן שמלווים אותו נאלצו להחזיר את העדר במקומו.
המעצר משמש כאמצעי ענישה נוסף, המתווסף להתנכלויות מצד המאחז. פעם אחר פעם, דווקא הצד הפלסטיני נאלץ להתמודד עם שלילת חירותו למשך שעות וימים.
כך, למשל, בתחילת השבוע שעבר, הגיע נער מהמאחז לביתו של נ' ופיזר איומים, לאחר שנסע בפרעות בטרקטורון כדי למנוע מהעדר לחצות את הכביש. למוחרת חזר שוב, ובעקבותיו הוזעקו איגנר וחיילים. בסופו של דבר, הצבא עיכב לכמה שעות את אחד מנערי הקהילה, והמשטרה עצרה ושחררה את נ'.
"אנחנו נשארים"
בעודנו ממשיכים להקיף את הגבעה והשדות שמעבר לכביש, נ' מציין כי בקיץ פרצה כאן שרפה גדולה דווקא משום שלא אפשרו לצאן לרעות – "העשב נהיה טוויל". קהילת אל־מקסר יושבת על אדמות פרטיות שלא הוסדרו מאז שנות ה־80, ולדברי נ', מבחינת הצבא עדיף שהם לא יהיו כאן.
נ' ינסה לחצות את הכביש עם העדר ולהישאר בוואדי הקרוב וכשמו כן הוא, מבטיח להמשיך להיאבק: "לא נלך מפה כמו שקרה לכפרים שעזבו. אנחנו נשארים לא משנה מה"
נ' פגש קצין מהמנהל האזרחי, שאמר לו כי עליו לעבור מעבר למחסום חמרה, דרום־מערבה. נ' השיב כי מהכיוון הזה הוא סופג תקיפות והתנכלויות ממשה שרביט, שמחזיק חווה בחמרה ונמצא תחת סנקציות וצווי הריסה שלא מומשו. הקצין ענה: "אנחנו נדאג לשרביט, אבל התוכנית היא להעביר אתכם מעבר למחסום".
בתשובה לשאלה מדוע לא מפנים את המאחז ליד בקעות, שכבר התרחב לגבעת האנטנות, נמסר מדובר צה"ל כי מדובר בהחלטות של הדרג המדיני. בתשובה לשאלה מדוע נמנע מנ' לחצות את הכביש לשטח הנחשב לאדמות פרטיות, השיבו כי "הסיבה ביטחונית ויש שם מרחב אבטחה יישובי בסמוך".
ככלל, לא ניתן הסבר מדוע הצבא אינו נוקט צעדים להגנה על הפלסטינים מפני ההתנכלויות החוזרות באזור, הנתון לאחריות מח"ט הבקעה, אביב אמיר.
נריה שלם דווקא הזמין אותנו לביקור, אך לא השיב לשאלה מדוע הוא מתנכל לשכן שמעבר לכביש. לנ' אין כוונה לזוז. הוא מתכנן לחצות את הכביש עם העדר ולהישאר בוואדי הסמוך, וכשמו כן הוא – מבטיח להמשיך להיאבק: "לא נלך מפה כמו שקרה לעין סמיה ולשאר הכפרים שעזבו. אנחנו נשארים, לא משנה מה".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנועונג צרוף לקרוא על התרחבות ההתיישבות בכל מרחבי הארץ
כמו שכולה מהכתבה, גם המתיישבים הראשונים בבקעה, מצביעי מרץ, נשכרים מטבעת החוות שמגינה עליהם – פחות גניבות, פחות חיכוך יותר ביטחון. כל הכבוד לחלוצים הגיבורים של דורנו