שעת צוהריים בפארסייה, צפון בקעת הירדן. להקה קטנה של ברווזים משכשכים בגיגית מים מאולתרת. רואים שהם זרים לאזור הזה וכנראה הובאו במתנה על ידי חברים ישראלים של הכפר.
לידם שרועים כמה כלבים וגוריהם ותרנגולים מקרקרים סביב. מטרים ספורים משם, בחצר, ממוקם דיר הכבשים ועוד כמה עיזים וחמור קשור לעץ. מדי פעם אחד הילדים לוקח צינור המחובר למכל וממלא את הגיגית במים.
יש כאן ארבע–חמש משפחות המתפרנסות בדוחק מהצאן. בני ובנות הכפר לוקחים הפוגה ממטלות היום ומהשק ויושבים על כיסאות פלסטיק בחצר. גם נשים מצטרפות כדי לדבר ולהכיר למרות פערי השפה – והאווירה טובה. כל פעם שמגיע מישהו קמים ומגישים לו כיסא. כולם מעולפים מהחום הכבד, שבשעה הזאת חוצה בקלות את ה־40 מעלות וצפונה.
אני משתרע מתחת לעץ ומחכה להוראות הבאות מדולב אסף, רכז שטח בארגון קול רבני לזכויות אדם, שיחד עם מתנדבים רבים מלווה את הכפר מזה כמה חודשים בשיתוף עם ארגון זזים ובמקביל לקבוצת פעילי.ות בקעת הירדן שפעילים באזורים אלה מזה כמה שנים.
הם נמצאים כאן במה שנקרא "נוכחות מגינה", 24/7. זה אומר לשהות עם אנשי הכפר במגורים ובמרעה, לחכות שיגיעו נוער הגבעות לפרעות היומיות, לתעד ולקוות שהמשטרה או הצבא יעשו משהו. בדרך כלל הפורעים יעדיפו לחכות שהמתנדבים לא יהיו באזור ולא תמיד זה מצליח. יש למה לצפות ואני מחכה.
כעבור שעה מגיעה אחת הנשים, אוחזת טלפון ביד. "קומו, צאו מהר־מהר למרעה עכשיו!" היא קוראת לעברנו בבהילות.
הפעילים מלווים את את אנשי הכפר במגורים ובמרעה, מחכים שיגיעו נוער הגבעות לפרעות היומיות, מתעדים ומקווים שהמשטרה או הצבא יעשו משהו
שלוש תקיפות ביום אחד
טסנו ברכב למרעה שבעין סוכות, כמה קילומטרים ממתחם המגורים בכפר ומעבר לכביש 90. שם אנחנו פוגשים שלושה גברים וילד קטן שמתפעלים את הצאן. דקות לפני שהגענו האירוע הסתיים.
היה פה ביקור של בחור צעיר בשם גלעד, שסרק את מכלאות הצאן, ערך חיפוש בכלים ובציוד, חתך שק מספוא של הכבשים כדי לשפוך את תכולתו ועל הדרך לקח גם פנס סולארי. אם במקרה הוא קורא את הכתבה הזו, שיודיעו לו ששכח שם צרור מפתחות.
התקיפה הראשונה באותו יום שני, 22 ביולי, הייתה ב־13:00. גלעד ניצל חלון הזדמנויות לפני שהגענו וביקר בכפר עצמו, שם רוקן את מכל המים, נכנס למתחם המטבח ומול עיניה ההמומות של אחת הנשים שפך אורז, בשר ומים מהמקרר.
בהמשך, באותו הערב כאשר היינו במרעה, הוא הגיע עם חבר ושניהם נסעו בפראות בטרקטורון דרך מתחם המגורים בכפר. הספק לא רע של שלוש תקיפות בכמה שעות. עוד יום במשרד של נער גבעות טיפוסי. בתחילת השבוע הנוכחי הוא הגיע לביקור נוסף בכפר.
גלעד ניצל חלון הזדמנויות לפני שהגענו וביקר בכפר, רוקן את מכל המים, נכנס למתחם המטבח ומול עיניה ההמומות של אחת הנשים שפך אורז, בשר ומים מהמקרר
גלעד, הידוע כאן גם בכינוי "איבן דידי", הוא בן המאחז של חוות טנא בפאתי ההתנחלות רותם הקרובה לפארסייה. יש להם מטעי זיתים, תמרים ועדר צאן שמתופעל בידי המשפחה ומתנדבים. בצד החקלאות האורגנית, אנשי החווה מתנכלים לשכנים הפלסטינים ויש להם תוכניות להתרחב.
באמצע החודש שעבר נשאל דידי על ידי אחד הפעילים מדוע הוא מתכנן להקים מצפה על הראש של הכפר, ובתשובה לכך ענה: "כי אני יכול, כמו שכלב מלקק את הביצים שלו". מחוות טנא לא נמסרה תגובה.
"מה רוצה דידי?"
"שו בידו דידי?" (מה רוצה דידי?) תוהה בפני אחד הגברים שמכיר את החווה הזו ב־17 השנים שהיא ממוקמת בשכנות אליו. התשובה פשוטה למדי: ההתנכלויות לאנשי הכפר הזה, שנמצא כאן עשרות שנים, כפי שמעיד החאג' בן ה־70 ומשהו שיושב איתנו, נועדו לנסות להמאיס עליהם את החיים כדי שיעזבו – ויוותרו על הצומוד.
מתחילת המלחמה המתנחלים הצליחו לגרש 18 קהילות כאלה מדרום הר חברון ועד גב ההר. קהילות הרועים הן אבן הנגף של ההתנחלויות במאבק על טיהור שטחי סי מנוכחות פלסטינית וראש החץ במסע הפשיעה הלאומנית הזו.
אנשי הכפר מצליחים לספוג את ההתנכלויות בלי להגיב באלימות בעצמם: "הוא יכול להרביץ לנו, אבל אם אנחנו נרים יד הלך עלינו. אנחנו לא באים אליהם הביתה, רק הם באים לפה"
אי אפשר שלא להשתומם כלפי הנכונות של אנשי ונשות הכפר לספוג את ההשפלות, ההטרדות והאיומים כלפיהם בלי להגיב באלימות בעצמם. "הוא יכול להרביץ לנו, אבל אם אנחנו נרים יד הלך עלינו. אנחנו לא באים אליהם הביתה, רק הם באים לפה", אמר אחד האחים בתשובה לשאלה איך הם מצליחים לשמור על עצמם בסיטואציה הזו.
גלעד עמוסי בעין סוכות. 23 ביולי 2024
הצתות, מכות וריקון המים
רשימת האירועים שספגו כאן ארוכה – והלכה והתגברה מאז המלחמה. בשטח המרעה, שלשדותיו מוליכים את העדר בסוף האביב כשנגמר האוכל בשטח הכפר, אפשר לראות כמה עשרות דונמים שנשרפו בשתי הצתות מכוונות בחודש החולף.
לאחר מכן מיהרו הרועים לנסות לאסוף קצת תבן מהשדות הקצורים לפני שגם הם יישרפו. בשטח הכפר יש שרידי מכונית שרופה, מכלי מים שרוקנו ועוקב מים שנגנב.
אחרי הצתת שטחי המרעה הרועים מיהרו לאסוף קצת תבן מהשדות הקצורים לפני שגם הם יישרפו. בשטח הכפר יש שרידי מכונית שרופה, מכלי מים שרוקנו ועוקב מים שנגנב
היו גם תקיפות כלפי הפעילים המלווים והרועים עצמם, לרבות כלפי אחד הילדים שהוליך כאן את העדר בבוקר. כך למשל, ביום שישי באמצע יוני, כאשר קבוצה של שמונה צעירים הגיעו מההתנחלות שדמות מחולה למרעה, הם הורו לרועה לעזוב את השטח, היכו אותו ופעילה נוספת ושברו לו את חלונות המכונית.
יום לאחר מכן בשבת, קבוצה נוספת של כתריסר רעולי פנים הגיעו לאזור עין סכות, זרקו אבנים והיכו תושבים במקלות ושוקרים חשמליים. אחד הרועים פונה באמבולנס לטיפול רפואי ואחד הפעילים ב'נוכחות מגינה' נפצע.
משמרת לילה במרעה
לפעמים מספיק שהמתנחלים מגיעים לרעות את העדר שלהם דווקא בתוך מתחם המגורים כדי להלך אימים. מסביב לכפר הוצבו שורה של דגלי ישראל במעין ניסיון לסמן טריטוריה ולהראות לילידים מי פה בעל הבית. כמו כן, נסללה כאן גם דרך עפר חדשה כדי להצר עוד קצת את מרחב המחיה.
לעת ערב דולב לקח עדויות מהתושבים כדי להעביר לטיפול של צוות משפטי שמסייע בכך והפעילים בקבוצת הווטסאפ חילקו ביניהם את המשמרות לליווי ליממה הקרובה.
התמקמנו במרעה כדי לבלות לילה על האדמה הסלעית, תחת שמיים זרועי כוכבים ויתושים טורדניים. חוץ מדיר זמני שמחופה ביריעות בד, עוקב מים ונגרר לציוד, אין פה כלום
התמקמנו במרעה כדי לבלות פה לילה על האדמה הסלעית, תחת שמיים זרועי כוכבים ויתושים טורדניים. חוץ מדיר זמני שמחופה ביריעות בד, עוקב מים ונגרר להעמסת ציוד, אין פה כלום.
רחפנים צוללים לעדר
"אנחנו רק יכולים לדבר ולצלם. מכות? זו לא הדרך שלנו", אומרת רותי בידץ, שמצטרפת למשמרת הלילה במרעה. היא רבה חילונית, מורה בתיכון וחברה בוועד המנהל של קול רבני לזכויות אדם. אחד הבנים שלה סיים לאחרונה שירות קבע במלחמת עזה.
היא נולדה ב־67' וכבת לארכאולוג טיילה הרבה בגדה המערבית בילדותה. למשמרות הנוכחות המגינה הצטרפה לפני ארבע שנים והיום הגיעה מהבית מיבנאל בג'יפון עם הגבהה מהקרקע, שעוזר לה להתנייד בדרכי העפר.
רותי בידץ: "לפני המלחמה זה היה אחרת. הייתה משמרת קבועה למרעה כשיוצאים איתם בבוקר לסיבוב ארוך בחורף וקצר יותר בקיץ. לישון כאן לא עלה על דעתי"
"לפני המלחמה זה היה אחרת. משמרת קבועה למרעה כשיוצאים איתם בבוקר לסיבוב ארוך בחורף וקצר יותר בקיץ. לישון כאן לא עלה על דעתי", הוסיפה בזמן שהתיישבנו על מחצלת. היא מספרת על האלימות שראתה במקומות שבהם ליוותה את הרועים ועל שמות של מתנחלים כוכבים שחלקם כבר עלו על הפוקוס הבינלאומי של משטר הסנקציות.
לא תמיד אפשר להצביע על זהות התוקפים אך בדרך כלל אלה צעירים נלהבים שלפעמים נושאים נשק ובמקום שבו אנחנו נמצאים התקיפות מגיעות מכיוון החווה ברותם ושדמות מחולה, שם יש גם ישיבת הסדר. בחמרה למשל, היו גם בנות אולפנה שהרביצו קצת לכבשים ורחפנים שעלו לאוויר וצללו לעדרים כדי להבריח אותם עד שלבסוף הרועים התייאשו.
"חיילים לא מבינים את תפקידם"
נוסף על התקיפות האלימות, הפלסטינים נתונים בסד לחצים גם מצד הרשות המקומית בבקעה שיכולה להחרים עדרים (בג"ץ הוציא צו ביניים); מצד המנהל שיכול להרוס בתים, כפי שהיה בסוף יוני באום אל־חיר במסאפר יטא; ומצד הצבא שיכול פתאום להכריז על שטחי אש ומאותו רגע והלאה מתחילות ההריסות.
אלוף פיקוד המרכז היוצא יהודה פוקס דיבר בנאום הפרישה שלו על הפשיעה הלאומנית הגואה בגדה כלפי פלסטינים "שלא היוו כל איום" ועל שתיקת הנהגת המתנחלים נוכח המעשים האלה.
"עד אוקטובר היו חיילים שהם לא בהכרח רעים אבל מאמינים שתפקידם להילחם בערבים ולהגן על יהודים. הצבא אמור לנהל פה חיים לכולם אבל החיילים בשטח לא יודעים כלום"
האלוף היוצא היה נתון תחת התקפות בלתי פוסקות מצד המתנחלים וגם על הנאום הזה הוא חטף מהם. יחד עם זאת גם בשמאל חושבים שהוא לא עשה מספיק כדי להגן על הקורבנות בצד הפלסטיני.
לפי בידץ, גם הצבא הוא חלק מהבעיה כאן: "עד אוקטובר היו כאלה שהם לא בהכרח רעים אבל מאמינים שתפקידם להילחם בערבים ולהגן על יהודים. הצבא אמור לנהל פה את החיים עבור כולם אבל החיילים בשטח לא יודעים כלום.
"לימדו אותם שערבי הוא אויב וכשהם מגיעים לתוך הבלגן תמיד הפלסטיני ייעצר. 'כולנו יודעים מי המסוכן כאן' הם אומרים. הם לא רואים את הטרוריסטים היהודים שמדי פעם גם לובשים מדים ומגויסים. זו אותה מערכת. הילדים פה מרטיבים בלילה ופוחדים ממתנחלים שהם גם חיילים".
"נהר שצריך לחצות"
התושבים בפארסייה מקבלים מים ממכליות שצריכות לעבור שער ואם הוא סגור הדרך העוקפת לוקחת שלוש שעות. בידץ נזכרת בתקרית מתחילת המלחמה שממחישה את חוסר ההבנה של החיילים באשר לתפקידם במרחב הזה.
"מה שאנחנו עושים פה – בפעילות לא אלימה – מולחם בתפיסה פוליטית והשאלה היא האם יהודים יכולים להיות בסולידריות עם פלסטינים לא כעוברי אורח ועצם היכולת שלנו לחיות פה"
"בשמונה באוקטובר באנו לבקש שיפתחו את השער האחורי בגדר שליד הכפר שמשאית המים תוכל להיכנס, ולחלק להם כי אחרת כולם פה בלי מים, כולל הצאן.
"חיילות צעקו עלינו בשער, 'איך אתם עוזרים להם?' אדם במדים אמר לי 'עופי מפה, אתם מפריעים לצבא במילוי תפקידו', וזה היה הרבש"ץ של אחד היישובים. לא מסבירים להם מה האחריות שלהם לפלסטינים והם רואים בהם תת־אדם".
בין מלווי הבקעה יש מנעד רחב שנע בין שמאל ציוני לרדיקלי. לא כל כך דיברנו על פוליטיקה במובן הרחב והתמקדנו במהות הפעילות שלהם במרחב הזה – שמירה על זכויות אדם במובן הכי בסיסי שיש, כמו נניח הזכות שלא ייכנסו אליך הביתה באמצע היום ויהפכו את המטבח או יזרקו את המספוא. ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מההקשר הרחב.
"יש פה נהר שצריך לחצות אותו", אומר דולב אסף על הציונות. הוא בן 27 וכבר חצה את הנהר הזה, כמי שגדל בקיבוץ עינת, התגייס לנחל ואחרי השחרור התנדב במחנה פליטים ביוון ושם פגש לראשונה פלסטינים והתחיל להתיידד עם השפה הערבית.
"מתחילים לראות את הדומינו נופל עם ההחלטה שהתקבלה בהאג והסנקציות שהוטלו על מתנחלים וארגונים. לתחושתי הסכר נפרץ, עד שהחיים יהפכו לבלתי נסבלים והישראלים ירדו מהעץ"
הוא בוגר תואר ראשון בספרות באוניברסיטה העברית, נראה צעיר ירושלמי חלבי משהו במבט ראשון אבל מהר מאוד מבטא השקפה סדורה בלי יותר מדי חיבוטים והתפתלויות ביחס למה שקורה סביבנו.
דולב: "מתחילים לראות את הדומינו נופל עם ההחלטה שהתקבלה בהאג והסנקציות שהוטלו על מתנחלים וארגונים. לתחושתי הסכר נפרץ, עד שהחיים יהפכו לבלתי נסבלים והישראלים ירדו מהעץ. מה שאנחנו עושים פה – בפעילות לא אלימה – מולחם בתפיסה פוליטית והשאלה היא האם יהודים יכולים להיות בסולידריות עם פלסטינים לא כעוברי אורח ועצם היכולת שלנו לחיות פה.
"בצפון הבקעה המצב היה בעבר פחות חמור מאשר במסאפר יטא. אלה התנחלויות של תנועת העבודה, ובמקרה הזה שדמות מחולה שהתפצלה לשניים. אלה לא הסמוטריצ'ים ולאורך השנים לא יצאו להרביץ לפלסטינים עם אלות. זה היה בעיקר פרויקט השתלטות על אדמות. ב־15 שנה האחרונות כבר הגיעו לפה נוער גבעות ומתנחלים אלימים שבמקור לא היו.
"רותם זה יישוב שמתיימר להיות אקולוגי עם בתי בוץ ותושביו לא תופסים את עצמם כמרושעים אבל הרבש"ץ שלהם מטיל אימה וכמובן דידי בחווה שמחוץ ליישוב".
משמרת בוקר במרעה
עם השקיעה שלושת הרועים והבן של אחד מהם מביאים ארוחת ערב ואנחנו אוכלים אורז (שלא הצלחתי להפריד אותו לגמרי מחתיכות העוף). רותי הביאה מלון שאת השאריות שלו השארנו לאחד החמורים הקשורים ליד.
"אל תדאג הוא אוכל הכול כולל הכול", אומר דולב ואכן בבוקר הסתבר שהוא צדק. הלכנו לישון במרעה כשמתנדבים אחרים שהו עם המשפחות בכפר, בתקווה שהלילה יהיה שקט ושההתקפה היחידה תהיה מצד היתושים.
בשש בבוקר כולם על הרגלים ואור זהוב שוטף את הבקעה משני צדי הנהר. מתחיל להתגנב החשד שיחד עם הצורך להגן על הפלסטינים הפעילים מגיעים לכאן גם כדי להתחבר למרחב המשכר ולהתיידד עם החברים הפלסטינים.
עוד מעט יהיה פה חום מהגיהינום ואנחנו מתפצלים: רותי ודולב יחזרו לכפר ואני אצא לסיבוב הרעייה יחד עם פעיל נוסף שהגיע הבוקר, אור גרליץ מרמת גן. אנחנו הולכים אחרי הילד שרועה את העדר כשהוא רכוב על חמורו ובידו מוט בפלסטיק שמדי פעם הוא נעזר בו במכות קלות כדי להתוות את הכיוון הרצוי לחמור או לאחת הכבשים.
הולכים כשעה וחצי ואור מסמן לעץ שאליו נגיע ונחסה בצלו. הוא אב לשניים, עובד בהייטק ויום בשבוע מצליח להגיע לכאן כדי להיות עם הקהילה הזו. לדבריו, כל הצהוב הזה יהפוך לירוק בחורף ואז אולי גם בת הזוג שלו תצטרף לרעייה. בדרך הוא מנסה להסביר לי מה עושה חברת הענק שהוא מתכנת בה ובאותו זמן סוקר את התקיפות ומצביע על עתודות המרעה שנשרפו והושחרו.
"תמיד מנצלים מוות"
אני מתחיל לחשוש שלא אשרוד את החום הלוהט עד סוף המשמרת בצוהריים. נשמתי לרווחה כשאור הוליך אותנו גם למעיין שנמצא בקרבת מקום וקיבל את הכינוי עין רנה, על שם הנערה שנרצחה בטיול משפחתי ויש גם שלט לזכר כמה נופלים מהמלחמה הנוכחית.
הילד הרועה יעדיף להיחרך בשמש ולא להיכנס למעיין המוצל בסככה, שמוקף בדגלי ישראל ותמונות של ישראלים שנרצחו ונהרגו. זו פרקטיקה מוכרת בגדה, שמאפשרת להרחיק פלסטינים ממקורות מים
"הם תמיד מנצלים מוות, זה נשמע ציני אבל ככה זה. כל אחד יכול להיכנס למעיין הזה אבל האם פלסטינים ירגישו פה בבית?" הוא תוהה בזמן שאני נערך לכניסה למים המצננים. הילד שרועה את הכבשים נשאר במרחק של כמה מאות מטרים מאיתנו.
הילד הרועה יעדיף להיחרך בשמש ולא להיכנס למעיין המוצל בסככה, שמוקף בדגלי ישראל ותמונות של ישראלים שנרצחו ונהרגו. זו פרקטיקה מוכרת בגדה, שמאפשרת להרחיק פלסטינים ממקורות מים ששימשו גם אותם במשך עשרות שנים.
אור מודיע לי שבשעה 10:00 בבוקר נתחיל לחזור לכיוון מכלאות הצאן ובאורח מופלא כמה דקות לפני שעת היעד הכבשים עושות אחורה פנה לכיוון הדיר.
"הם רוצים לחיות וגם אנחנו"
הכבשים ממהרות להימלט מהשמש אל הצילייה בדיר. בינתיים, הילד, הדוד שלו, אור, אני, החמור וכלב שמתלווה אלינו הולכים לאכול ארוחת בוקר מאולתרת מתחת לעץ. מקווים שבחום הזה גלעד לא יבוא לבקר ושאפשר יהיה לנוח קצת.
אור מספר עוד קצת על ההפקרות של שלטון החוק במקום הזה, ושוטרים שאם כבר מגיעים לאירוע, מבקשים הוכחות בעלות מהרועים על השדה ובעצם לא עושים כלום: "כל המערכת עם המתנחלים, שוטרים, רבש"צים, זה הכול הצגה ובהרבה בחינות ישראל מסתפחת לגדה מבחינת הנורמות השלטוניות".
"למה הוא בא אליי אם אני לא בא אליו? אין לי בעיה שירעו בשטח שלנו אבל שיאפשרו גם לנו לעשות את זה. הם רוצים לחיות וגם אנחנו", אומר הרועה המבוגר על שכניו מהחווה
הרועה אומר שכל המאמץ האדיר הזה מניב בסופו של יום פחות מ־40 ליטר חלב כבשים. בן משפחה אחר מגיע כל יום כדי לאסוף את חומר הגלם אל המחלבה שלו בטובאס, ומשלם ארבעה שקלים לליטר. כלומר, בקושי 160 שקלים ביום לארבעה משקי בית שמתפעלים את העדר. כבשים לבשר הם לא מוכרים בגלל המצב הכלכלי הקשה שהביא להיפוך היוצרות.
אם בעבר אנשי הכפר היו צריכים סיוע כלכלי מהעירוניים, היום זה ההיפך. פלסטינים בערים לא יכולים להתפרנס בלי אישורי עבודה בישראל ואילו אנשי הכפר ממשיכים לקיים את עצמם ממשק החי, גם אם בדוחק ולמרות ההתקפות האלימות.
"למה הוא בא אליי אם אני לא בא אליו? אין לי בעיה שירעו בשטח שלנו אבל שיאפשרו גם לנו לעשות את זה. הם רוצים לחיות וגם אנחנו", אומר הרועה המבוגר על שכניו מהחווה. בינתיים, הילד שוקע בסדרה קומית כלשהי מסוריה שבוקעת מהטלפון שלו.
לכל אורך הבוקר הוא שידר רצינות והתמקדות במשימת הרעייה וכמעט לא אמר מילה. הוא שמע וראה וחווה על בשרו את ההתקפות האלימות כלפי משפחתו. אפשר רק להתבייש ולדמיין מה הוא חושב על כל זה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו