עמדת ההנהגה החרדית במלחמה האכזרית ביותר של עם ישראל מאז השואה, היא לא ניסיון לשמור על "עולם התורה".

ההתעקשות לשרוף צווי גיוס ולהורידם באסלה, ההוראות לא להתגייס גם לאלה שאינם לומדים – הן לא הגנה על "עולם התורה". גם לא על יהדות מדומיינת כלשהי.

הפקרת החטופים בשבי האויב, זה לא עולם התורה.

הצבעה על גיוס 450 אלף מילואימניקים בצווי 8 בידי מי שתובעים פטור מלא לבנים שלהם, זה לא עולם התורה.

הפקרת החטופים בשבי האויב, זה לא עולם התורה. הצבעה על גיוס 450 אלף מילואימניקים בצווי 8 בידי מי שתובעים פטור מלא לבנים שלהם, זה לא עולם התורה

היהדות לא מקדשת בשום ספר, פסיקה או הלכה את הלימודים על פני יציאה למלחמת קיום. את הלימודים על פני עבודה והשתתפות במאמץ הלאומי של העם היהודי.

מספר רבנים אמיצים כבר אמרו זאת בגלוי. ציטטו בפעם המיליון את "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה" (במדבר ל"ב).

ובפעם המיליון ואחת את: "במלחמת מצוה הכל יוצאין, ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה".של הרמב"ם. בפעם האלף, זה הרמב"ם אומר. לא פחות יהודי מהרב יצחק יוסף – זה שקרא לזרוק את צווי הגיוס לאסלה.

כלומר אין שום בסיס במקורות להתעקשות הגסה, הבלתי מוסרית, החצופה והבוטה של רבני המפלגות החרדיות והפוליטיקאים האטומים שלהם, לא לאפשר לנוער שלהם להתגייס לעזרת אחיהם החילונים והדתיים הציונים, במלחמה שבה מערך המילואים קורס והסדירים שחוקים, נפצעים ונהרגים יומיום במבואות חאן יונס וג'באליה.

הסיפור הוא מאבק על העולם החרדי הישן. לא על עולם התורה, אלא על העולם של חיים על קצבאות, ניצול תקציבי המדינה הרבה מעבר למה שמקבלים החילונים, בלי לעבוד ובלי לשאת בנטל הלאומי, עם מערכות חינוך נפרדות שלא מלמדות ליבה ומשמרות את הילדים בעולם של בערות ונבערות על סיפורי עמלק.

אין בסיס במקורות להתעקשות לא להתגייס. המאבק הוא על העולם החרדי הישן. לא על עולם התורה, אלא על החיים על קצבאות, ניצול תקציבי המדינה מעבר למה שמקבלים חילונים, מבלי לשאת בנטל העבודה והשירות

זה עולם של מערכת השומרת בקפדנות על מנהגים עתיקים, אכזריים כלפי נשים, להט"בים, כלפי זרים וגרים, ואף כלפי הנוער החרדי עצמו, שחלקו מאס בחיי הישיבות וההיבדלות מהחברה הישראלית ומכל מי שלא מנשק את ידי הרבנים ומממן להם את חיי הפאר שקפאו בזמן.

זה מאבק על כל עשרות אלפי משגיחי הכשרות, החיים ממשכורות עתק, עבור עבודה שהחילונים לא מבקשים, וקיימת רק בשם "היהדות" החרדית. אלפי רבנים ועוזריהם ומכוניות הפאר והלשכות שלהם, ובתי הדין והמקוואות והשליטה בחתונות והלוויות, מפעל שלם של סחיטת כספים למהדרין של רבנים חרדים לדורותיהם. יהדות של ניצול במקום יהדות של "איש באמונתו יחיה".

הם סוחטים את הציבור שאינו חרדי, ציבור שעובד ומשלם מיסים ומגייס את ילדיו. הם סוחטים אותו לטובתם האישית.

הם אדישים למחיר שמשלמים המתגייסים. הם חיים בבטן המדינה ומעכלים אותה מבפנים כדי לצמוח ולהפוך ליצור שאי אפשר לחסלו ואשר יש לספק לו את ליטרת הבשר יום יום לאורך כל חיינו.

זה העולם שעומד בסכנה כיום. עולם שאין לו שום הצדקת קיום. לא הלכתית ולא חברתית ובוודאי לא כלכלית. לא בעידן המודרני, לא מול ערכים של שוויון, חופש, זהות, זכויות אדם ואזרח.

העולם שעומד בסכנה הוא עולם ללא הצדקה. לא הלכתית ולא חברתית ובוודאי לא כלכלית. לא בעידן המודרני, מול ערכים של שוויון, חופש, זהות, זכויות אדם ואזרח. לא מול בעיות ביטחון קיומיות ודמוקרטיה שנאבקת על קיומה

זה עולם שאין לו הצדקת קיום מול בעיות ביטחון קיומיות ודמוקרטיה שנאבקת על קיומה. דמוקרטיה שעדיין מאפשרת לכל אחד לבחור את מסלול חייו בלי תלות ברבני המאה ה-19.

על כך הם נאבקים.

אריה דרעי , משה גפני ויצחק גולדקנופף הם השליחים, הבריונים הפוליטיים,  הקונסליירי של הארגונים החרדיים. הם המאכערים שמאפשרים לתקציבי המדינה לזרום אל עולם חרדי שעבר זמנו.

זה לא "עולם התורה". זה עולם שמדכא את הצעירים והצעירות החרדים, מתעלל ומאמלל משפחות ברוכות ילדים ודן אותן לעוני עד דור עשירי. זה עולם שלא מאפשר צמיחה וחידוש וחופש וחיים על פי הערכים של המאה ה-21. עולם שמקדש יהדות מלפני 3000 שנה הוא לא עולם ששומר על התורה.

זה עולם ששומר על עצמו ועל העסק המסחרי והכלכלי שבנה מאז קום המדינה.
עסק שבו מוכרים לימוד תורה לכאורה כדי לנצל את אזרחי המדינה למען עולם מושחת וטפילי שחי על גבם ועל דמם.

עשרת הדיברות ניתנו לעם ישראל במעמד הר סיני והפכו לערכים מוסריים של מיליארדים מדתות שונות ברחבי העולם. הם לא מקדשים השתמטות, ביזת כסף, שחיתות, בורות ממוסדת וחינוך פרימיטיבי שתקוע בימי מלחמות השבטים.

עשרת הדיברות ניתנו לישראל במעמד הר סיני והפכו לערכים מוסריים של מיליארדים מדתות שונות ברחבי העולם. הם לא מקדשים השתמטות, ביזת כסף, שחיתות, בורות ממוסדת וחינוך פרימיטיבי

החרדים נאבקים על עולם חרדי שאבד עליו הכלח. הם מסרבים להודות בזה ומנסים לקחת איתם מדינה שלמה לאבדון.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.