המערכה מול איראן הביאה לדחיית הוועידה הבינלאומית למימוש פתרון שתי המדינות, שהייתה אמורה להיערך השבוע במטה האו"ם בניו יורק, אבל אסור שניתן למי שמבקשים להסית אותנו מהעיסוק במציאת פתרון לסוגיה הישראלית פלסטינית, להצליח במבוקשם.

הוועידה המתוכננת היא יוזמה משותפת של ערב הסעודית וצרפת בהשתתפות מדינות נוספות, שמטרתה לקדם צעדים מעשיים לפתרון הסכסוך ושפיכות הדמים. צרפת וסעודיה נחושות לערוך את הוועידה ברגע שיתאפשר, אבל ישראל שוב אינה חלק מהשיח. כי מבחינת ממשלתה הנוכחית, עצם אזכור פתרון שתי המדינות, מהווה סיכון לשרידותה הפוליטית.

הוועידה, שנולדה מתוך החלטת עצרת האו"ם 79/81 מדצמבר 2024 שואפת לקדם הכרה במדינה פלסטינית לצד שילוב אזורי של ישראל, רפורמות בשלטון הפלסטיני והדרת חמאס מכל זירה שלטונית. שמונה קבוצות עבודה מתכנסות כדי לגבש צעדים קונקרטיים בכל אחד מהמישורים הללו. אך ישראל? היא תיעדר מהשולחן.

ועידה בינלאומית תקדם הכרה במדינה פלסטינית לצד שילוב אזורי של ישראל, רפורמות ברשות והדרת חמאס. ישראל שוב אינה חלק, כי עצם אזכור פתרון שתי המדינות הוא סיכון לשרידות ממשלתה

היעדרות זו אינה רק סמלית, אלא היא מבטאת בידוד מדיני הולך ומעמיק. ממשלת ישראל הנוכחית בוחרת להיאחז בפופוליזם אנטי-דיפלומטי, לנהוג בעוינות כלפי יוזמות שלום, ולהתעלם מהעובדה שהעולם כולו מבין שאין דרך אפקטיבית לסיום הסכסוך, זולת הקמת מדינה פלסטינית.

ישראל בוחרת במודע להישאר בצד, לשלם את מחיר הבידוד, וממשיכה להתעקש על מדיניות של "ניהול הסכסוך" – גישה שהוכיחה את חוסר התוחלת שלה כשהתפוצצה לנו בפנים ב-7 באוקטובר.

יתרה מכך, הסכסוך אינו רק הבעיה שלנו ושל הפלסטינים. ככל שהשנים חולפות, הקהילה הבינלאומית נדרשת גם היא לשלם מחירים בדמות אי יציבות פנימית, התפשטות טרור ואלימות, אנטישמיות והקצנה שדורשות פתרון. תחושת הדחיפות הבינלאומית עולה בשיעור דרמטי ואין כוונה להמשיך לחכות שישראל תיסוג מהסרבנות המדינית שלה.

הידידות שלנו בעולם הוכיחו פעם אחר פעם את מחויבותן לביטחוננו. גם כעת, התחייבו בריטניה, צרפת ומדינות נוספות לסייע בסיכול התקפות הטילים מאיראן, כפי שעשו בעבר. הן גם פועלות הרבה יותר מממשלתנו בניסיון לשחרר את חטופינו בעזה. עכשיו הן מבקשות שנשתף איתן פעולה והמסר ברור – אם ישראל לא תצטרף, הן ימשיכו בלעדיה.

ואולם, לא רק ממשלות העולם פועלות. בסוף השבוע התקיימה בפריז וועידה נוספת – "קריאתה של פריז לשלום, ביטחון והכרה בשתי מדינות", ועידה אזרחית בה השתתפו נציגים מהחברה האזרחית הישראלית והפלסטינית.

ישראל בוחרת במודע להישאר בצד, לשלם את מחיר הבידוד, וממשיכה להתעקש על מדיניות של "ניהול הסכסוך" – גישה שהוכיחה את חוסר התוחלת שלה כשהתפוצצה לנו בפנים ב-7 באוקטובר

בזמן שהממשלה מחלישה את הקולות המתונים ומתעלמת מהם, החברה האזרחית פועלת בדיוק בכיוון ההפוך, מתוך הבנה שללא שיח מתמשך, לא יהיה סיכוי לסיום הסכסוך. ממשלת הימין הקיצוני מבקשת להשתיק את אותם קולות מתונים, אבל הם קיימים, ובצרפת הם יפעלו יחד כדי לבנות את המסד לעתיד טוב יותר.

גם כשתסתיים המערכה הנוכחית מול איראן, אנחנו והפלסטינית נמשיך לחיות כאן יחד, על אותה חלקת אדמה. הגיעה העת שגם ממשלת נתניהו תבין, שהכרה במדינה פלסטינית כבר איננה שאלה של "אם", אלא רק של "מתי ובאילו תנאים". יותר מ-140 מדינות כבר הכירו בפלסטין באופן הצהרתי, וכעת גובר הלחץ לממש הכרה זו גם ברמה המעשית.

הוועידה בניו יורק, בהשתתפות עשרות מדינות וארגונים בינלאומיים, עשויה להפוך לצעד משמעותי בכיוון זה. ישראל ניצבת בפני הכרעה: להיות חלק מהתהליך ולעצב אותו, או לעמוד מן הצד ולאפשר גיבוש הסדרים שלמרות שאינה שותפה להם, בסופו של דבר ייכפו עליה.

הכרה ישראלית במדינה פלסטינית במסגרת הסדר מדיני-אזורי מהווה אינטרס ביטחוני מובהק. זאת, מעבר להיבט המוסרי של שליטה בעם אחר, ומעבר למציאות הדמוגרפית שכבר כיום יש יותר פלסטינים מיהודים בין הים לנהר.

הכרה כזו תעביר את הסכסוך למישור בין-מדינתי, כזה שניתן לנהל במסגרות ברורות של גבולות, ביטחון, והכרה הדדית. גם עם מצרים וירדן יש לנו חילוקי דעות, אבל השלום נשמר משום שיחסים עם מדינות קל יותר לנהל.

יתרה מכך, מהלך כזה צפוי לחזק את מעמדה של ישראל בזירה האזורית והבינלאומית, לאפשר הרחבה של הסכמי אברהם, ולקרב את ישראל ליחסים עם מדינות מוסלמיות נוספות, בראשן סעודיה ואינדונזיה שכבר הצהירו כי יהיו מוכנות לכונן יחסים עם ישראל לאחר שזו תכיר במדינה פלסטינית.

הגיע הזמן שגם ממשלת נתניהו תבין, שהכרה במדינה פלסטינית כבר אינה שאלה של "אם", אלא של "מתי ובאילו תנאים". יותר מ-140 מדינות הכירו בפלסטין באופן הצהרתי, וכעת גובר הלחץ לממש הכרה זו גם מעשית

על ישראל להתעורר ולהבין שהעולם אינו מחכה לה. החלון המדיני נפתח, ודווקא כעת יש הזדמנות נדירה לחזור ולהיות שחקנית פעילה בשולחן ההחלטות. בידוד מדיני אינו גורל – הוא בחירה. על ממשלת ישראל לבחור אם להצטרף למי שמבקשים למצוא פתרונות, או להיוותר הבעיה.

מהממשלה הנוכחית אין לנו ציפיות, אבל חשוב שהציבור הישראלי הליברלי, שמבין את הסיכונים במדיניות הנוכחית של ממשלת נתניהו במישורים אחרים, יתמוך במהלך בינלאומי שיכול לסייע לנו לסיים את הסכסוך ולקבע את מעמדנו באזור. למרות טראומת הזוועות של ה-7 באוקטובר, אסור לנו לאבד תקווה ויש להצטרף למאמצים הבינלאומיים להפסיק לקבור את ילדינו וילדי שכנינו.

נדב תמיר מכהן כמנכ"ל בישראל של JStreet - הבית הפוליטי של אמריקאים תומכי ישראל ותומכי שלום, חבר הועד המנהל של מכון מתווים למדיניות אזורית וכיועץ לעניינים בינלאומיים למרכז פרס לשלום וחדשנות. לשעבר דיפלומט בנציגויות ישראל בוושינגטון ובוסטון ויועץ מדיני לנשיא המדינה.

נעמי שטרנברג היא פעילת שלום וזכויות נשים. מנהלת תחום סכסוך ומגדר ביוזמת ז׳נבה, ומנהלת שותפה של קואליציית שתי המדינות. דוקטורנטית לפסיכולוגיה של הסכסוך הישראלי פלסטיני באוניברסיטה העברית, ובעלת תואר שני בהיסטוריה של המזה"ת.