משום מה נהוג לחשוב, שבעקבות אירועי שמחת תורה, חברי הקואליציה עשו חשבון נפש, ובמשך תקופה מסוימת התנהלותם הייתה סבירה. לכן גם כעת, כאשר קמנו כלביא על איראן, צפוי פרץ של ממלכתיות.

אלא שחיפוש קל בזיכרון יגלה שלא כך היה ואין למה לצפות – כבר ב-17 באוקטובר, עשרה ימים אחרי הטבח, פרסמתי כאן רשומה, "אין בושה".

לבושה יש חשיבות חברתית עצומה. היא הרגש בגינו אדם מבין שגם אם מעשיו חוקיים, התנהגותו לא נאותה. כמכשיר לביקורת עצמית, יש לבושה תפקיד בוויסות התנהגות אישית ובהבטחת התנהלות תקינה וערכית של חברה.

למי שחשב שאם קמים כלביא על איראן צפוי פרץ של ממלכתיות, חיפוש קל בזיכרון יגלה שאין למה לצפות. לבושה יש חשיבות חברתית עצומה. היא הרגש בגינו אדם מבין שגם אם מעשיו חוקיים, התנהגותו לא נאותה

כתבתי אז, בין היתר, כי ראוי שמי שכינה את הטייסים "מוגלה" ימצא דרך פומבית להוקיר את התגייסותם המיידית, ושגורמי שלטון שזלזלו בתרומת ארה"ב לביטחון ישראל יברכו על התייצבותה לצדנו. נו, אז כתבתי – היה ברור כבר אז, תשעה חודשים אחרי פרוץ ההפיכה המשטרית, שהכול נותר אותו דבר. אם אין בושה, כלומר אין כללים מחייבים, אין דרך להבטיח התנהלות נאותה ובונה.

דומה שדבר לא השתנה מאז פניתי במאמר ההוא אל השליט:

"אילו הייתי ראש הממשלה, הייתי פועלת כדי שבניי יחזרו לארץ. חבר אחד נטש לו"ז עמוס של פגישות באמריקה, אחר עשה מאמץ אדיר לחזור מאפריקה… אבל ככל הידוע, בניו של ראש הממשלה ממשיכים בשגרת יומם, אחד בארצות הברית והשני בבריטניה, מאובטחים על חשבוננו בידי טובי בחורינו. אתה הרי יודע כמה צעירים מגויסים, וגם שאין לדעת מי מהם יחזור הביתה ואיך… איך אתה ישן בלילה, בידיעה שהמחסור בציוד מסכן את בוחריך, את ילדיהם ונכדיהם, ובו בזמן יש די כסף כדי לאפשר לילדים הפרטיים שלך לגור בחוץ לארץ בביטחון".

בשעה טובה, צעיר הבנים מגיע לחופה ולקידושין. המצב גרם לדחיית האירוע, אך לא לפני שנודע על תכנון ראוותני, בעוד עולמם של עשרות ומאות אלפים ישראלים התהפך.

בין כי גלו מבתיהם, בין כי עסקיהם קרסו, בין כי חטוף, הרוג או פצוע בגוף או בנפש הוא המרכז שסביבו מתנהלים ויתנהלו חייהם. ולנו נותר לראות האם הנזק והחורבן שצופים אלינו כעת מכל מסך ישפיעו על תכנון האירוע המחודש, האם ייסגר ולו במעט פער הבושה, אשר מפריד בין הקווים המקבילים שהם חיינו.

כתבתי אז, בין היתר, כי ראוי שמי שכינה את הטייסים "מוגלה" ימצא דרך פומבית להוקיר את התגייסותם המיידית, ושגורמי שלטון שזלזלו בתרומת ארה"ב לביטחון ישראל יברכו על התייצבותה לצדנו. נו, אז כתבתי

להמחשה, כששמעתי על הרג ארבע נשים בטמרה, יישוב נטול מרחב מוגן, נזכרתי ב-1.8 מיליון ש"ח, עלות החלפת החלון בבית הפרטי של נתניהו בקיסריה לאחר שנפגע מכטב"מ של חזבאללה, בעוד "רעייתי ואני" שוהים בביתו הממוגן של מיליארדר אמריקאי בירושלים.

המציאויות המנותקות הללו העלו בדעתי את הסדרה הבריטית "על אדונים ומשרתים", ובשמה המקורי, שמשקף היטב את הפער – "UPSTAIRS DOWNSTAIRS" – למי שלמעלה מגיע הכול, מי שלמטה מספק את האמצעים.

למעט קפלניסטים חמוצים, הכול עובר בדממה, כאילו מדובר בגזרת גורל. למרות – או בגלל – מה שחווינו בעשרים החודשים האחרונים, כל כך התרגלנו להיעדר בושה עד שאנחנו מופתעים כאשר שר או ח"כ פועל לא בהתאם למה שיועיל לו ולסביבתו, אלא מפעיל אמות מידה ענייניות ושוקל שיקולים מקצועיים.

את המאמר שכתבתי בראשית האסון המתגלגל סיימתי במילים:

"את ההרתעה ייקח זמן לשקם. אולי הבושה תפציע קודם".

ההצלחות המבצעיות באיראן פתחו פרק חדש בכל הנוגע להרתעה צבאית, אך זו אינה עומדת בפני עצמה. כאשר יום לפני ראשית הפעולה, הכנסת אימצה חוק שימסד את ההשתמטות ויגביר את הבורות, כלומר יתגמל דווקא את מי שאינו נושא בנטל ההרתעה, ברור ששום בושה לא הפציעה. להפך. ההסתה, הקיטוב, הזלזול, האנוכיות, השקרים, הבזבוז – הכול צמח, ותוך שהוא מזין את עצמו, הוא ממשיך לצמוח.

כששמעתי על הרג 4 נשים בטמרה, יישוב נטול מרחב מוגן, נזכרתי ב-1.8 מיליון ש"ח, עלות החלפת החלון בבית הפרטי של נתניהו בקיסריה שנפגע מכטב"מ, בעוד "רעייתי ואני" שהו בביתו הממוגן של מיליארדר אמריקאי

ולנו אין אלא לשאול בחרדה: אם הכלל שמנחה את ראש הממשלה ושותפיו הוא תועלת, אם אין נורמות אלא קידום עצמי, אם המטרה היא הטבות אישיות ומגזריות, אם אין מחיר להתנהלות בעייתית, אם אין בושה, כיצד נשתקם?

טובה הרצל היא גמלאית של משרד החוץ. שרתה כקצינת קישור לקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון, הייתה השגרירה הראשונה של ישראל במדינות הבלטיות לאחר התפרקות בריה"מ, ופרשה אחרי כהונה בדרום אפריקה.