בתחילת הסרט "הכל בכל מקום בבת אחת" (2023), אוולין וואנג מנסה לג'גל בין אינספור משימות – מטפסי מס הכנסה שמחכים למילוי ועד ההכנות לביקור אביה שהגיע מסין. ואז הסרט מקבל טוויסט מד"בי: אוולין מגלה שעל כתפיה מונחת המשימה להציל את העולם מיישות המסוגלת לנוע בין יקומים מקבילים.

במסעה של אוולין בין ממדים, הצופים נחשפים למופע חסר מעצורים של דימויים וולגריים, אלימים, מגוחכים ומטורפים, כמו קרב נגד פאוץ' ודיאלוג בין זוג אבנים. הדימויים חסרי הפשר האלה אמורים ומצליחים לבטא את רוח התקופה שלנו: תקופה שבה חיי היומיום מתנהלים בתוך זרם לא הגיוני ובלתי נגמר של שברירי תוכן ופיסות מידע מנותקות מהקשר, שמקפצים מול עינינו בלי הרף – ממסך למסך ומשיחה לשיחה.

הדימויים בסרט מבטאים רוח התקופה שלנו, בה חיי היומיום מתנהלים בתוך זרם לא הגיוני ובלתי נגמר של שברירי תוכן ופיסות מידע מנותקות מהקשר, שמקפצים מול עינינו בלי הרף – ממסך למסך ומשיחה לשיחה

זהו המצב האנושי הכללי בעידן הדיגיטלי העכשווי, אבל נראה שישראל בחרה להוביל את המאבק העולמי בנורמליות. מאז הימים החמימים והנעימים של שלוש מערכות בחירות רצופות, אזרחי ישראל לא זכו לשבוע של התחושה הארכאית שנקראת "שגרה".

מגפה עולמית, עוד שתי מערכות בחירות, מלחמת אזרחים בין יהודים לערבים במאי 2021, סובלימציה למלחמת אזרחים בין יהודים ליהודים בהפיכה המשטרית, משפט ראש הממשלה בנימין נתניהו, וכל זה לפני שהגענו לשבעה באוקטובר. כל המוזכרים כאן הם לא יותר מראשי פרקים לעוד מאות אירועים, שבעבר היו זוכים למעמד של אירועים מכוננים, אך כאן הם נדחקים החוצה מרוב עומס.

מאז אוקטובר 23 הואץ מחולל המציאות האקראית. בתחילת השבוע משטר נתניהו ניצב בפני קריסה, ובסופו על סף הפלת המשטר באיראן. לפני שבועיים אויבת הציבור מספר 1 הייתה ילדה שוודית, היום טילים מפילים בניינים במרכז הארץ.

החיים עצמם הפכו למד"ב מקרינג' ואלים במיוחד, בכיכובם של ישראל כ"ץ וגרטה תונברג. אלא שבניגוד למשתמע מיצירות שמדברות על המצב הפוסט מודרני, כאן לא מדובר באקראיות של היקום או אלגוריתמים. כאן מדובר בשיטה.

מאז חזר נתניהו לשלטון ב-2009, ישראל התרגלה לחיים בתוך פרדיגמת ניהול הסכסוך. העסקה הייתה פשוטה – מכיוון "שאין פרטנר", מנסים לשמור את הסכסוך על אש קטנה, ובמשך רוב הזמן רוב הישראלים זוכים לחיות ברמת חיים לא רעה בכלל. אמנם בכל טריטוריה אחרת בעולם כמות פעולות האיבה בתקופה הזו הייתה נחשבת למלחמה היסטורית, אבל עבור רוב הישראלים אלה היו חיים ששווה לשמרם.

ישראל התרגלה לשימור הסכסוך על אש קטנה, ורוב הישראלים חיו ברמת חיים סבירה. אמנם בכל מקום אחר בעולם כמות פעולות האיבה בתקופה זו הייתה נחשבת למלחמה היסטורית, אבל לנו אלה היו חיים ששווה לשמרם

ואז בא השבעה באוקטובר ופירק את האשליה. אך במקום להיפרד מהפרדיגמה שהובילה לאסון – ישראל של נתניהו 2.0 החליטה שהיא משווה ומעלה. לא עוד ניהול על אש קטנה, מעתה נילחם בכל מקום בבת אחת בכל העוצמה.

ייתכן שעד ששורות אלו ייקראו, חלקן כבר לא יהיו רלוונטיות בגלל קצב האירועים. מצד שני, זו בדיוק הנקודה. אם בעבר היינו צריכים לסבול מבצע בעזה אחת לשנתיים-שלוש, כעת נהפוך את עזה לעיי חורבות ואז נמשיך להפוך את עיי החורבות ליותר חורבות.

במקום מבצעים חשאיים נדירים במדינות זרות, נקים מוצבי קבע בעומק לבנון וסוריה כדי להרחיק את האיום מהגבול שנולד כדי להרחיק את האיום מהגבול הקודם.

לא עוד שליטה כמעט מכאנית בפלסטינים בגדה המערבית, היום מוציאים לדרך את הטיהור האתני שהאיד שלנו פנטז עליו. בתוך כך נפציץ תדיר בתימן ובאיראן, שהחל מהשבוע שעבר הפכה לזירת התכתשות נוספת בה ניתן לרסק ולהשמיד חופשי.

שרי ממשלה אמרו שאסור לעצור לפני הפלת המשטר. הרמטכ"ל אייל זמיר הודיע בראשית השבוע כי "נדרשת מוכנות למערכה מתמשכת" באיראן. מצלצל מוכר. בהמשך הוכרז על הפסקת אש, אבל אז הפסקת האש הופרה וכבר מאיימים בקבינט ש"טהראן תרעד". ומי יודע כמה תהפוכות נעבור עד שהטור יעלה לאוויר.

ואז בא ה-7 באוקטובר ופירק את האשליה. אך במקום להיפרד מהפרדיגמה שהובילה לאסון – ישראל של נתניהו 2.0 החליטה שהיא משווה ומעלה. לא עוד ניהול על אש קטנה, מעתה נילחם בכל מקום בבת אחת בכל העוצמה

ההישגים הצבאיים שאכן הושגו במהלך המלחמה הזו רק מחזקים את הפנטזיה בקרב רבים, שהדרך היחידה לטפל בכל הבעיות היא רק באמצעיים צבאיים. מתוך דינמיקה של היזון חוזר, מה שנתפס בעבר כצורת חיים וולגרית ובלתי מתקבלת על הדעת בקרב רוב הישראלים, הפך לאט לנורמה. הנורמלי החדש לא רק מתקבל כאילוץ, כורח המציאות, אלא ממש מאומץ בחדווה כתקופה של נס תנ"כי,  שפירותיה כבר עכשיו שווים את הטבח הנורא (במיוחד אצל אלו שמרבים להטיף על הצורך בהכרה במציאות הקרה).

היופי בהיגיון הזה זה שהוא מחזק את עצמו תמיד. הרי פרדיגמת ניהול הסכסוך נולדה לא כי לא ניתן היה לעשות שלום (היה אפשר), אלא כי נכשלו שוב ושוב בלעשות מלחמה שתביא הכרעה.

והתחזקות הפרדיגמה – כפי שאני טוען כאן – קרתה דווקא לאחר הכישלון הצבאי המפואר של שבעה באוקטובר. כמו באהדה לקבוצת כדורגל – בניצחונות ובהפסדים, המסקנה אותה המסקנה – מלחמה זו הדרך היחידה, וכעת בכל מקום בבת אחת.

מתבשמת בתוך תחושת האופוריה של שמיים פתוחים בטהראן ומהנוף הנשקף מהחרמון הסורי, ישראל פוסט-7.10 אימצה ניהיליזם שאדיש לחיים ולמוות שלה ושל אחרים. פנאטיות בנאלית שמחופשת לשליחות היסטורית. כמו במשל על הצפרדע שנשארת במים בלי לחוש שהם מתחממים – רק שכאן הצפרדע דווקא שמה לב, נשענת לאחור, מוזגת לעצמה מרטיני ושולחת את כל העולם להזדיין בזמן שהיא נמסה לתוך עצמה.

מתבשמת בתוך תחושת האופוריה של שמיים פתוחים בטהראן והנוף הנשקף מהחרמון הסורי, ישראל פוסט-7.10 אימצה ניהיליזם שאדיש לחיים ולמוות. פנאטיות בנאלית שמחופשת לשליחות היסטורית

כאן מתאים לסיים עם הציטוט של קולונל ביל קילגור מהסרט "אפוקליפסה עכשיו", שדווקא ביטא רוח זמן אחר לגמרי:

"אתה מריח את זה? נפלאם, בן. שום דבר בעולם לא מריח ככה. אני אוהב את ריח הנפלאם על הבוקר. אתה יודע, פעם הפצצנו גבעה במשך שתיים עשרה שעות. כשהכול נגמר הלכתי לשם. לא מצאנו אף אחד מהם, אף לא גופה צהובה מסריחה אחת. הניחוח, אתה מכיר את ניחוח הבנזין הזה, הגבעה כולה, הריחה כמו ניצחון".

גלעד ניצן הוא דוקטורנט בבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב, חוקר כלכלה פוליטית.