מאז השבעה באוקטובר, כל אימת שחטופים חזרו מהשבי – חיים או מתים – תגובות בני משפחותיהם נסרקו במסרקות ברזל בחיפוש אחר הכרת תודה אישית לבנימין נתניהו. היעדר תודה זיכה את המשפחה בסקילה מצד תומכי נתניהו ומכונת הרעל שלו, ואילו הופעתה גררה צקצוק נבגד מצד אלה שראו בו את האחראי הראשי להפקרה.

בעקבות פתיחת המלחמה מול איראן ועל רקע מהלומות הפתיחה הצבאיות המרשימות, התרחב אל החזית המזרחית גם מבחן התודה לנתניהו. כל תגובות האופוזיציה, התקשורת ודמויות בולטות בציבוריות הישראלית נסרקות בקפידה אחר הכרת תודה זו, שהפכה להיות אבן בוחן לממלכתיות דווקא מצד אלה ששואפים לכונן כאן מלוכה.

בעקבות פתיחת המלחמה מול איראן, התרחב גם מבחן התודה לנתניהו. כל תגובות האופוזיציה, התקשורת ודמויות בולטות בציבוריות הישראלית – נסרקות בקפידה אחר הכרת תודה זו

מניין בכלל מגיע הצורך לומר תודה לראש ממשלה? ניקח לדוגמה את אבי האומה המקורי: אין חולק שדוד בן גוריון היה מגדולי המנהיגים שקמו לעם היהודי. מנהיגותו השפיעה השפעה מכרעת על אופייה של מדינת ישראל ועיצבה את דמותה עשורים קדימה. לצד גדולתו, לקה גם בחולשות אופי מעוררות התנגדות ומחלוקת. האם מישהו מעלה בדעתו ויכוחים עזים סביב השאלה אם צריך להכיר לו תודה השכם וערב?

בשנים שבהן בן גוריון הנהיג את היישוב העברי ואת המדינה הצעירה, ישראל הייתה נתונה תחת איומים קיומיים לא פחות גדולים מהאיום האיראני, ותחת הנהגתו היא יכלה לכולם. האם מישהו מסוגל לדמיין את מתנגדיו של בן גוריון – ובראשם מנהיגי אופוזיציה לוחמניים כמו מנחם בגין – נדרשים להוכיח שהם מסוגלים לפרגן לו? או לחילופין, מתעקשים לעשות זאת מתוך מחשבה שהדבר יעלה את קרנם בעיניי ציבור מסוים?

אצל חלק מתומכי נתניהו, הכרת התודה היא חלק מפולחן אישיות שגלש מזמן למחוזות של עבודת אלילים פגאנית. התודה אצלם היא סוג של זבח לאל, מנחה שנועדה להבטיח שחינם לא יסור בעיניו ושהוא שלא יסיר מהם את חסותו או ינטוש אותם.

אך ההתעקשות על הכרת התודה לנתניהו היא גם מלכודת פתיים למתנגדיו. מחנה שלא בחל בדבר בזמן שישב באופוזיציה – "אין כאבי בטן", לשון שרת הטקס שלו – הופך לפתע לשומר הסף של כללי המשחק הג'נטלמניים בשעה שהוא דורש ממתנגדי נתניהו להוכיח את הגינותם דרך נכונותם לפרגן לו.

ההתעקשות על הכרת התודה לנתניהו היא גם מלכודת פתיים למתנגדיו. מחנה שלא בחל בדבר בזמן שישב באופוזיציה – "אין כאבי בטן" – הופך לפתע לשומר הסף של כללי המשחק הג'נטלמניים

ולאסוננו, רבים נופלים לתוך המלכודת השקופה. במחנה הליברלי, שבו התנהגות ממלכתית ריקה הפכה לחזות הכול – חשובה יותר מכל מהות או אידיאולוגיה, הדבר הכי נורא שאפשר לומר על חבריו זה שהם "לא בסדר"; שהם "קיצוניים" או הכי גרוע – "רל"ביסטים". מתוך הצורך המיידי שלהם להוכיח אחרת, הם משחקים לידי השלטון שוב ושוב – בדיוק כשם שעל רקע האשמתם בבגידה, הם הראשונים להתגייס לכל מערכה שמשרתת את הישרדות השלטון.

הם משחקים לידי השלטון כי מרגע שנאמרה התודה, כל ביקורת נוספת שמלווה את הדברים נבלעת לתוכה כלא הייתה. אחרי התודה, אין איש מתעכב על הניסיון להזכיר שבצד האחריות להצלחות רובצת גם האחריות לכישלונות. יתרה מזאת, כשהוויכוח הוא על עצם השאלה אם לומר תודה או לא, אין איש עוצר לשאול אם נשוא התודה בכלל ראוי לה. בכך התודה פועלת למסגר את הפעולה בתור הצלחה היסטורית הרבה לפני שההיסטוריה אמרה את דברה.

כשהציבור מותש וחרד וכשהתקשורת המגויסת לא מסוגלת לבקר את מהלכי השלטון, התודה מעניקה חותמת ציבורית לגדולתו של נתניהו. התודה מנקה אותו מכל אחריות אחרת ורוחצת את ידיו מכל הדם. גם אם מנסים להזכיר את כישלונו ההיסטורי, הדי ההפגזות באיראן בולעים לתוכם את זעקות ההפקרה של השבעה באוקטובר. נתניהו הפקיר ונתניהו הציל – יהי שם נתניהו מבורך.

לא לכל אחד מגיעה תודה. לפושע סדרתי לא מגיעה תודה על מקרה בודד שבו (אולי) חילץ אחרים מזירת פשע שהוא עצמו הכניס אותם אליה, ורק משום שביקש להיחלץ ממנה בעצמו.

כשהציבור מותש וחרד וכשהתקשורת המגויסת לא מסוגלת לבקר את מהלכי השלטון, התודה מעניקה חותמת ציבורית לגדולתו של נתניהו. התודה מנקה אותו מכל אחריות אחרת ורוחצת את ידיו מכל הדם

אך מעבר לכך, תנאי הכרחי לתודה הוא הכרה באחריות כוללת. מי שמבקש שיודו לו על הצלחותיו חייב להיות מסוגל לקבל אחריות גם על מחדליו וכישלונותיו. התודה מגיעה בסוף, ביחד עם החשבון הכולל. מי שלא מוכן לשלם את החשבון לא ראוי לתודה – ונתניהו לעולם לא נשאר לשלם את החשבון.

יואב גרובייס הוא פסיכולוג קליני ואקטיביסט. כותב על פוליטיקה וחברה. מתגורר וחי בתל אביב.