בימים טרופים אלה של הפסקת האש במלחמה עם איראן בתיווכו של הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ, לצד המשך מלחמה ללא תוחלת ברצועת עזה, אני מרגיש שותפות גורל עם העם הפלסטיני. בסופו של עניין, כולנו בסירה אחת, והיינו חשופים יחד לטילים איראניים ותימניים, אשר אינם מבחינים בין יהודים וערבים, במולדת המשותפת, בין הים לירדן.

*  *  *

הטילים האיראניים גרמו נזק קשה ואבדות בנפש בכל רחבי הארץ. לנוכח התמונות של ההרס הפיזי הכמעט מוחלט של חלקים נרחבים ברצועת עזה, הנני מרגיש שותפות גורל עם 2 מיליון האזרחים בעזה, אשר אינם הולכים לשום מקום.

הטילים האיראניים גרמו נזק קשה ואבדות בנפש בכל רחבי הארץ. לנוכח התמונות של ההרס הפיזי הכמעט מוחלט של חלקים נרחבים ברצועת עזה, הנני מרגיש שותפות גורל עם 2 מיליון האזרחים בעזה

חמאס שלט בעזתים מאז 2007 ועד המלחמה, חמאס השתמש בהם כ"מגן אנושי" ונהיה אדיש ואכזר לחורבן שהמיט על עמו ברצועה. קשה להבין את החוסן  (resilience) של האזרחים הפלסטינים בעזה, אחרי קרוב לשנתיים של מלחמה, של העברה בכוח ממקום למקום מספר פעמים, ושל הרג המוני, הרעבה והרס שיטתי. כל זאת בהיעדר חמלה ואמפטיה מצדנו.

חמאס לא חטף רק 251 חטופים ב-7 באוקטובר 2023 – הוא גם חטף את עמו ברצועה. בנוסף, הוא גם חטף את הנפש הישראלית, כתוצאה מטראומת הטבח, אשר הביאה אותנו לאדישות לחיי אדם מעבר לגבול, במיוחד לחיי ילדים ונשים חפים מפשע.

ואצלנו? קשה להסביר גם את החוסן המדהים של החברה האזרחית הישראלית, המותשת והמיואשת לנוכח מלחמה שנמשכת ללא תכלית או תוחלת יותר מדי זמן. מאז ה-13 ביוני עד ה-24 ביוני, במשך 12 ימים, היינו חלק ממשחק של רולטה רוסית (למעשה איראנית), בציפייה למטחי הטילים האיראנים אשר פגעו בעורף הישראלי בצורה קשה.

פתאום התמונות של רחובות ובניינים הרוסים בערי ישראל הזכירו לנו את התמונות מרצועת עזה. גם במקרה שלנו, החברה הישראלית נחטפה על-ידי ממשלה אטומה, אשר ממשיכה להפקיר לגורלם 50 חטופים שנותרו מאחור ואדישה לחיי אדם.

גם אם ממשלה זו החליטה נכון לצאת למלחמה מונעת לשם פגיעה בתכנית הגרעין ובמערך הטילים של איראן, זה עדיין לא מצדיק את ההתעללות שעברנו על ידה מאז אוקטובר 2023 ועד עצם היום הזה.

פתאום התמונות של רחובות ובניינים הרוסים בערי ישראל הזכירו לנו את התמונות מרצועת עזה. גם במקרה שלנו, החברה הישראלית נחטפה על-ידי ממשלה אטומה, שממשיכה להפקיר לגורלם 50 חטופים

דווקא המלחמה עם איראן הדגישה את שותפות הגורל בין שני העמים. ב-13 ביוני טיל ששוגר מתימן גרם לפציעתם של 9 פלסטינים (חלקם ילדים) בחברון. טילים איראניים נחתו בגדה המערבית, בגליל המערבי, בפזורה הבדואית בנגב, ולא רק בראשון לציון, רמת גן, בת-ים, באר-שבע ותל-אביב. הטילים הללו לא הבחינו בין יהודים לערבים. כשצה"ל הכריז שהזירה העזתית משנית ביחס לזירה האיראנית, פתאום אפשר להבין שאם איראן תשיג פצצה גרעינית היא תאיים על ישראלים ופלסטינים כאחד, בין הים לירדן, ללא הבדל גזע, לאום, ודת.

עכשיו, כשהמלחמה עם איראן הסתיימה, היא תוביל כנראה, במקרה הטוב, להסכם גרעיני חדש ונוקשה יותר בין ארה"ב והמעצמות האחרות לבין איראן. יש סיכוי שגם המלחמה בעזה תסתיים יחד אתה. את ההרס והחורבן שגרמו בעזה חמאס וממשלת ישראל, שהיו שותפים עוד שנים רבות לפני המלחמה, נצטרך לתקן על-ידי מחוות של אנושיות. מחוות אלה יכולות לשרת את האינטרסים של שני העמים, ולשפר את המעמד והדימוי של ישראל בחו"ל.

אם חמאס יוחלף ברצועה על ידי שלטון מעבר בינלאומי, בשיתוף פעולה עם הרשות הפלסטינית, המלצתי הינה לחזור לתכנית טראמפ של ינואר 2020, ולהקצות על בסיס זמני (ל-5 שנים?) שטח של 100 קילומטרים מרובעים מתוך חולות חלוצה, להקמת מרכז שיקום לכמיליון פלסטינים מעזה (בעיקר נשים, ילדים, וזקנים), עד שרצועת עזה תשוקם ותנוקה מפצצות וחימושים אחרים.

כך, במקום להציע טיהור אתני מרצון, ישראל יכולה לתקן את העולם (ואת עצמה), בהמלצה מעשית יותר של הקצאת שטח לשיכון זמני של אזרחי עזה אשר נפגעו במלחמה.

במקביל, ישראל יכולה להציע את מומחיותה בנושאים כגון בניית איים מלאכותיים על בסיס הריסות הבניין, ובפרויקטים של סביבה וקיימות לגבי רצועת עזה אחרי המלחמה, בלי כיבוש ישראלי ובלי חמאס. אנחנו יכולים להיות אומת ה-start up לא רק במבצעיים צבאיים כבירים באיראן, אלא גם בסיוע לשיקומה של עזה לאחר המלחמה.

את החורבן שגרמו בעזה חמאס וממשלת ישראל, שהיו שותפים שנים לפני המלחמה, נצטרך לתקן על-ידי מחוות אנושיות. מחוות שיכולות לשרת את האינטרסים של שני העמים, ולשפר את מעמד ישראל בחו"ל

בטווח הארוך, עם שיקום עזה, לפנינו המשימה הסיזיפית של בניית השלום, לא רק ביחס לפלסטינים בעזה אלא גם ביחס לפלסטינים בגדה המערבית (הרי לא ניתן להפריד בין שני חבלי ארץ אלה). בכנס של מכון ון ליר שהתקיים בירושלים ב-11 ביוני, יומיים לפני מלחמת 12 הימים עם איראן, "כשהדברים מתפרקים: עתיד ישראלי ופלסטיני בצל החורבן", הצגתי שם את המושג "שלום", לפי המשגה שד"ר לימור יהודה ואני כתבנו ב-27 במאי 2025 בזו הלשון:

"המילה 'שלום' הפכה בעבור רבים, ישראלים ופלסטינים כאחד, לטעונה עד כדי כך, שמעדיפים להימנע משימוש בה. אך שלום אינו רעיון נאיבי או אוטופי, אלא תיאור של מצב עניין רווח בין מדינות ובתוכן. עם זאת, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שבו שזורים מאבקי שליטה וזהות, דורש גישה מורכבת יותר, ומחויבות לשינוי מבני עמוק בשני העמים וביניהם".

במלים אחרות, מאחר שהסכסוך הישראלי-פלסטיני איננו רק סכסוך בינלאומי, אלא הוא דומה יותר לסכסוך פנימי (אתנו-לאומי), השלום שאליו צריך לשאוף הינו שלום המבוסס על שותפות, שלום בר-קיימא אשר חייב להיות עמוק יותר מ"שלום שלילי" (העדר מלחמה) או "הפרדה" בין שתי מדינות. יחד עם זאת, שני העמים אינם יכולים לחיות ביחד תחת מסגרת פוליטית אחת, אלא במתכונת של שתי מדינות המקיימות קשר של קונפדרציה.

באופן פרדוקסלי, ייתכן שהמלחמה בין ישראל לאיראן תביא לתוצאה בלתי מכוונת של הדגשת שותפות הגורל בין ישראלים לפלסטינים בארץ. המשימה של סיכול פרויקט הגרעין של איראן הינה מוצדקת וצודקת, ומדגישה את האיום האמתי על קיומנו המשותף כאן. יתר על כן, האיום האיראני מכוון כנגד יהודים וערבים, ישראלים ופלסטינים בארץ שאנחנו חולקים, 7 מיליון יהודים ו-7 מיליון פלסטינים, אשר אינם הולכים לשום מקום.

פרדוקסלית, ייתכן שהמלחמה בין ישראל לאיראן תביא להדגשת שותפות הגורל בין ישראלים לפלסטינים בארץ. סיכול פרויקט הגרעין האיראני צודק ומדגיש את האיום האמתי על קיומנו המשותף כאן

נסתרות דרכי השכינה, מבלי להתכוון, איראן אולי תורמת היום להרגשת שותפות גורל בין ישראלים לפלסטינים בארץ המיוסרת שלנו. מכאן, עם סיום המלחמה עם איראן יש לסיים מייד את המלחמה בעזה, ולהתחיל את הדרך הקשה והארוכה לבנות עתיד טוב יותר לשני העמים.

פרופ' אריה קצוביץ הוא מרצה במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית מאז פברואר 1993, חוקר יחסים בינלאומיים של אמריקה הלטינית, גלובליזציה, ובעיקר מחקרי שלום (רב הספרים שכתב או ערך הם על שלום והוא מלמד 20 שנה על הסכסוך הישראלי-ערבי במסגרת קורס של "תהליכי שלום במזרח התיכון").