באחת הסצנות בסדרה "חדר חדשות"  של אהרון סורקין, מזמנת הבעלים רבת העוצמה של רשת השידור לאונה לנסינג (המשוחקת בידי ג'יין פונדה) את המפיק הראשי של תוכניות האקטואליה למשרדה כדי לנזוף בו.

המגיש שלו בחדשות הערב החל לאחרונה "להשתולל": הוא מעמיד פוליטיקאים במקומם, מתעקש שהעובדות יזרחו על המסך על חשבון שמועות ודעות, ומסרב לקחת חלק בקרקס התקשורתי המקובל. במסדרונות הממשל בוושינגטון החלו להפעיל על לנסניג לחץ, והמשמעות עלולה להיות שבקרוב החקיקה והרגולציה יפגעו לה בכיס.

לנסינג פותחת את השיחה במשל ציורי. היא מספרת על משה וישו שנפגשים למשחק גולף. משה חובט בכדור ומכניס אותו לחור במכה אחת. ישו בתורו חובט בכדור לכיוונו של עץ, מורה לשמיים להיפתח, גשם יורד והכדור רוכב על גלי מים עד שמגיע לפיו של דג. ציפור עוברת ולוכדת את הכדור מפיו של הדג ושומטת אותו הישר בתוך החור. ישו מרוצה מהישגיו, אבל משה גוער בו: תגיד, אתה רוצה לזיין את השכל או לשחק את המשחק?

איך בדיוק תעשי את זה, מגחך המפיק. הרי יש לו את הרייטינג הכי גבוה והוא נהנה מיוקרה אדירה. לנסינג לא ממצמצת: "אני אייצר הקשר מתאים", היא עונה לו

המסר של לנסינג פחות ציורי. או שתשחק את המשחק הפוליטי ותרגיע את הכוכב השמאלני שלך ש"מזיין את השכל", או שאני מעיפה אותו הביתה. איך בדיוק תעשי את זה, מגחך המפיק. הרי יש לו את הרייטינג הכי גבוה והוא נהנה מיוקרה אדירה. לנסינג לא ממצמצת: "אני אייצר הקשר מתאים", היא עונה לו.

ובמילים אחרות, היא כבר תדאג למצוא (או להמציא) איזו מעידה מוסרית שתאפשר לרשת השידור שלה לא רק להעיף את המגיש, אלא גם לצאת אצילית וטהורה, כיאה לשומרת הסף של הניקיון העיתונאי.

ב-2025, עם אויבי התקשורת הישנה כמו דונלד טראמפ (ובנימין נתניהו אצלנו) בכס השלטון, המציאות כבר לא עוסקת בדגים ובמשחקי גולף ואין שום צורך לספק "הקשר מתאים" למהלכים שרירותיים ובריוניים. לכולם ברורה המשוואה: יש שריף חדש בעיירה וכולם צריכים לצחצח את מגפיו ולהישמע להוראותיו.

ב-2025, עם אויבי התקשורת הישנה כמו דונלד טראמפ (ובנימין נתניהו אצלנו) בכס השלטון, המציאות כבר לא עוסקת בדגים ובמשחקי גולף ואין שום צורך לספק "הקשר מתאים" למהלכים שרירותיים ובריוניים

נאמן להבטחתו לפרק את כל המוסדות והנורמות שמשלו עד כה בכיפה, רשם השבוע טראמפ "הישג" כשפגע ביהלום שבכתר: תאגיד התקשורת "פרמאונט" – אחד מחמשת האולפנים הגדולים בהוליווד והשני הכי ותיק בארה"ב – הכניע ללא קרב את מגזין התחקירים החשוב והיוקרתי "60 דקות".

חברת "פרמאונט" הסכימה לשלם לנשיא ארצות הברית סכום עתק של 16 מיליון דולר כפיצוי והוצאות משפט בתגובה לאיום משפטי חסר שיניים – כנראה רק כדי להתייצב בצד הנכון של הכוח. בהסכם "הפשרה" המושחת שנסגר בין הנשיא ל"פרמאונט" (שהוא בעצם הסכם כניעה לכל דבר), הסכים תאגיד השידור לשלם את הכסף (ובעיקר לספוג את ההשפלה) תמורת ביטולה של תביעה שהגיש הנשיא.

נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ משוחח עם עיתונאים בבית הלבן לפני המראתו לפסגת נאט"ו בהאג, 24 ביוני 2025 (צילום: AP Photo/Evan Vucci)

סמכות עריכה קלאסית

התביעה שהגיש טראמפ נגד רשת CBS – המשדרת את התוכנית "60 דקות" ונמצאת בבעלות "פרמאונט" – היא סוג של בדיחה גרועה. טראמפ לא טוען שפגעו בשמו הטוב, לא מתיימר להוכיח סילוף עיתונאי ונדמה שאפילו במונחים של אתיקה עיתונאית טענתו מופרכת.

בתביעת 10 מיליארד הדולר שהגיש אשתקד מאשים טראמפ את תוכנית התחקירים בניסיון לעוות את תוצאות הבחירות לטובת הדמוקרטים באמצעות "עריכה מגמתית" של הריאיון עם המועמדת קמלה האריס

בתביעת 10 מיליארד הדולר שהגיש אשתקד מאשים טראמפ את תוכנית התחקירים בניסיון לעוות את תוצאות הבחירות לטובת הדמוקרטים באמצעות "עריכה מגמתית" של הריאיון עם המועמדת קמלה האריס (שממילא הפסידה לטראמפ באופן גורף בבחירות לנשיאות).

מדובר בתשובה שנתנה האריס לגבי ראש ממשלה ישראל בנימין נתניהו (כי לא ייתכן שאנחנו לא ניגרר פנימה לכל שערורייה), ואשר רק כמחצית הדקה ממנה שודרה בתוכניות החדשות: 21 שניות במסגרת פרומו בתוכנית "Face the Nation" ורק שבע שניות במסגרת הריאיון המלא ששודר ב-"60 דקות".

קשה לראות איך בית משפט, כל בית משפט, היה מכריע שלטראמפ יש פה קייס רציני. מדובר במה שנקרא "סמכות עריכה" קלאסית של עיתונאים. ההחלטה כיצד לערוך ריאיון, כיצד לקצר תשובות, ומה "חשוב ומעניין" מספיק בשביל להישאר בגרסה הסופית שתשודר – כמו גם מה להשאיר על שולחן העריכה – היא לחלוטין פררוגטיבה עיתונאית.

בוודאי שכך הדבר כאשר אין אפילו רבע טענה לסילוף תשובות, לחיתוך מגמתי שמוציא תשובה מהקשרה או להצגה של תשובה הפוגע בשמו הטוב של התובע. לכל היותר יש פה טענה לגבי האתיקה של CBS, וגם היא נשמעת שרירותית ודווקנית.

ובכל זאת "פרמאונט" הסכימה לעסקה, שדומה משום מה לעסקה קודמת שחתמה הרשת המתחרהABC  לפני חצי שנה, ובמסגרתה קיבל טראמפ 15 מיליון דולר.

ההערכה הרווחת היא שבעלי "פרמאונט" שרי רדסטון זקוקה לאישור פדרלי של ממשל טראמפ לעסקת מכר ענקית, ולפיכך 16 מיליון דולר והשם הטוב של הזרוע העיתונאית של הרשת, הם מחיר נמוך לשלם בדרך לשם

ההערכה הרווחת היא שבעלי "פרמאונט" שרי רדסטון זקוקה לאישור פדרלי של ממשל טראמפ לעסקת מכר ענקית של "פרמאונט" לסטודיו Skydance, ולפיכך 16 מיליון דולר והשם הטוב של הזרוע העיתונאית של הרשת, הם מחיר נמוך לשלם בדרך לשם.

כשגורם בעל עוצמה פוליטית ויותר כסף מאלוהים מאיים על כלי תקשורת, הבעלים עומדים בפני דילמה קשה מנשוא: האם לשמור על האינטגריטי המקצועי והיוקרה הנלווים לעצמאות עיתונאית, או לנסות להכניע ולמשטר את העיתונאים למען שמירה על יחסים תקינים עם הברנז'ה הכלכלית והשלטון המאיים.

שרי רדסטון, מבעלי התאגיד "פרמאונט", בנובמבר 2024 (צילום: Dimitrios Kambouris/Getty Images/AFP)

לא תמיד אפשר לדעת את התוצאה, שלרוב נסגרת מאחורי הקלעים. תחקירים נמחקים, נמחצים, מעודנים או נעלמים לתהום הנשייה בקול דממה דקה. הנימוקים אינם בהכרח שקופים וכאשר עיתונאים או עורכים נשאלים על תחקיר שנגנז, שויף או צונזר הם דואגים לייצר "הקשר מתאים" (וחלקי) הנוגע לעיתוי הפרסום, סיכון משפטי, שיקולי עריכה ועוד.

בבסיס המאבק הזה עומד המתח ההיסטורי מאז ראשית ימיה של העיתונות בין הזרוע העסקית לזרוע העיתונאית. ההפרדה בין השתיים הכרחית כדי לאפשר לעיתונאים לעשות את עבודתם ללא חשש, אבל ברור שבמפעל אחד שבראשו עומד אדם או תאגיד אחד אף פעם אין הפרדה מוחלטת בין שתי המחלקות.

האירוע הבוטה ביותר בישראל נרשם לפני כתריסר שנים, כאשר רון לאודר – אז הבעלים של ערוץ 10 – הכניע את חברת החדשות של הערוץ והכריח את ראשיה לשדר התנצלות קיצונית בפני שלדון אדלסון

האירוע הבוטה ביותר בישראל נרשם לפני כתריסר שנים, כאשר רון לאודר – אז הבעלים של ערוץ 10 וחבר קרוב של נתניהו באותם ימים – הכניע את חברת החדשות של הערוץ והכריח את ראשיה לשדר התנצלות קיצונית בפני שלדון אדלסון, פטרונו הכלכלי דאז של נתניהו ואחד מעשירי העולם הבולטים, בעקבות כתבת פרופיל ששודרה אודותיו בערוץ. ההסבר שסופק אז היה שהכתבה לא תעמוד בפני תביעת דיבה עצומה שאדלסון יגיש בארה"ב ותעלה "מיליונים".

אבל ההקשר האמיתי היה הרבה יותר בריוני. מעל ראשם של העיתונאים (ובהם החתום מטה, שהיה גם חתום על הכתבה ההיא) נחתמה עסקה מושחתת בין הבעלים לאודר, שמאס בתחקירים שחדשות 10 מפרסמים, ואשר גרמו ליחסיו הקרובים עם ראש הממשלה (ובעיקר רעייתו) להחמיץ. הוא הבהיר שאם ההתנצלות לא תשודר, הוא ימשוך ידיו מהערוץ הכושל כלכלית ומאות עובדיו ילכו הביתה ויאבדו את פרנסתם.

העיתונאים ניהלו קרב פומבי מתמשך, שכלל התפטרויות מחאה ופניה לבג"ץ. בסופו של יום הם הפסידו בקרב, אבל הצליחו להטמיע לפחות חלקית את הנרטיב האמיתי: שכל מה ששודר נעשה באופן מקצועי, וההנחתה מלמעלה הייתה שרירותית ומאיימת.

המטרה שהוגדרה אז בידי עיתונאים בערוץ הייתה לשדר מסר ששנית מצדה לא תיפול ובפעם הבאה בעלי הממון יזהרו יותר. אם לשפוט מהאירועים מאז אותה תקרית, המטרה הזאת הושגה רק באופן חלקי

המטרה שהוגדרה אז בידי עיתונאים בערוץ הייתה לשדר מסר ששנית מצדה לא תיפול ובפעם הבאה בעלי הממון יזהרו יותר. אם לשפוט מהאירועים בחדשות 10 – שהפכו לחדשות 13 – מאז אותה תקרית, המטרה הזאת הושגה רק באופן חלקי: עיתונאים פוטרו על רקע לחץ מלמעלה, ויכולת ההתנגדות של הערוץ הלכה ונשחקה על רקע התחרות הכלכלית.

רק לאחרונה גנז ערוץ 13 כאשר תחקיר שלם ומוכן של תוכנית "המקור" אודות רמי דוידיאן נגנז בהנחתה של המנכ"ל ונציג הבעלים, ככל הנראה מבלי שאלו אפילו צפו בו, וזאת בנימוק של "רגשות הציבור".

הכול פתוח לעסקאות

אבל "60 דקות" אינה חדשות 10 דלת התקציב והנחבטת בין בעלי הערוץ. מדובר לא רק בתוכנית תחקירים ותעודה אהודה ונצפית, אשר שומרת על מעמדה כתוכנית האקטואליה עם הרייטינג הגבוה ביותר בארה"ב, אלא גם מוסד שצלח משברים גדולים על רקע לחצי הון-שלטון בהצלחה הרואית, וגידל את אצולת העיתונות.

הלוגו של תוכנית התחקירים "60 דקות" (צילום: סי-בי-אס)

הסרט "המקור" מ-1999, למשל, בכיכובם של ראסל קרואו ואל פצ'ינו מתעד את המאבק של המפיק הבכיר לוול ברגמן אשר נלחם נגד תעשיית הטבק, אחד הקרטלים הכי חזקים ואגרסיביים באמריקה, כדי לשדר את האמת של המקור שלו: שחברות הסיגריות משתמשות במודע בחומרים ממכרים כדי להפוך את ציבור המעשנים לתלותיים לחלוטין בניקוטין הקטלני. ברגמן ניצח והתוכנית ההיא של "60 דקות" עשתה היסטוריה.

מוקדם להספיד את "60 דקות" ואת העיתונות האמריקאית, שידעה מאבקים מטורפים לאורך עשרות שנים. אבל לכניעה של "פרמאונט" יש משמעות מיידית גם עבור תוכנית היוקרה: המפיק הראשי של התוכנית ביל אוונס התפטר לפני חודשיים וחצי, וכעבור חודש התפטרה גם מנכ"לית חטיבת החדשות של CBS, וונדי מקמהון.

לכניעה של "פרמאונט" יש משמעות מיידית גם עבור תוכנית היוקרה: המפיק הראשי של התוכנית ביל אוונס התפטר לפני חודשיים וחצי, וכעבור חודש התפטרה גם מנכ"לית חטיבת החדשות של CBS, וונדי מקמהון

מטבע הדברים, מי שיחליף אותם כבר יבין את חוקי המשחק החדשים. אם פעם היה צריך לבחור בין "לזיין את השכל" לבין "לשחק את המשחק", הרי שטראמפ – נשיא ה-AI הראשון – ביטל את המחיצה בין השניים. הכול פתוח לעסקאות: האמת והשקר, המאוויים והתשוקות, הכלכלה והדיפלומטיה, הביטחון והמודיעין.

אין עוד צורך להעמיד פנים שאנחנו שוחרים טוב או לפחות מתיימרים לספר אמת כלשהי. אין שום צורך להעמיד פנים שיש הבדל בין המו"לית לאיש בממשל שמפרנס אותה, ולא צריך לספק "הקשר מתאים" לשום דבר.

ביל אוונס, המפיק הראשי לשעבר של התוכנית "60 דקות", ב-2013 (צילום: Chris Pizzello/Invision/AP)

ערכים ונורמות לא נשחקו – הם פשוט כבר לא רלוונטיים. העיתונות הפכה לביזנס נטו, ולכן אפשר ללחוץ ממנה 16 מיליון דולר כמו משפופרת ישנה של משחת שיניים לפני שזורקים לפח, רק עם טיפה של מאמץ.

ערכים ונורמות לא נשחקו – הם פשוט כבר לא רלוונטיים. העיתונות הפכה לביזנס נטו, ולכן אפשר ללחוץ ממנה 16 מיליון דולר כמו משפופרת ישנה של משחת שיניים לפני שזורקים לפח, רק עם טיפה של מאמץ

המשמעות של המשוואה החדשה היא ש-"60 דקות" מייצרת אמת לשעתה: תקשורת שמדברת בשפת האתמול של עקרונות, אתיקה וגאווה מקצועית בעולם שהמשיך הלאה. ואם אבני המבצר של וולטר קרונקייט, אד מורו ולוול ברגמן התמוטטו בכזאת בקלות, קשה לראות מה נותר לקורות הצריף של העיתונות החלשה יותר לעשות.