זמן קצר אחרי שגוועו האזעקות העולות ויורדות ונדמו הדי קולות הנפץ מקפיאי הדם של הטילים הבליסטיים מאיראן, חזרו אתרי הבנייה בעוטף הקריה בתל אביב לעבוד במלוא המרץ. מערבלי בטון חזרו לפרוק את מרכולתם הרוטטת, הקומפרסורים שבו לנהום, הפטישים הלמו והתקף מיגרנה פילח את המוח המותש והפיל אותי על הספה בסלון.

העולם רועש כל כך וקודר כל כך עכשיו. והנפש עוד זקוקה למרחב מוגן.

המולת הבנייה בתל אביב היא המולה שקל לשאת. רעשי הבנייה מביאים עמם גם משב רוח אופטימי. הבטחה לעתיד, השקעה בהווה, יזמות, חזון, פעלתנות עירונית. יום אחד זה ייגמר, אתה מזכיר לעצמך אחרי שני כדורי אקמול, והחיים בעיר יהיו טובים יותר, נוחים יותר. בונים פה. זה טוב. הרי לא רחוק מפה יש חורבן כללי.

הבעיה היא לא עם הקומפרסורים של אתרי הבנייה, אלא עם הקומפרסורים האנושיים של הפוליטיקה, התקשורת והתרבות הישראלית.

אחרי שנתניהו הפסיד לאהוד ברק, התראיין עוז ברדיו, וכשנשאל מה הוא מרגיש לנוכח תוצאות הבחירות, הוא אמר שהוא מרגיש כמו מי שגר ליד אתר בנייה ומחוץ לחלון שלו טרטר במשך שנים קומפרסור רעשני

עמוס עוז היה זה שהכניס את דימוי הקומפרסור ללקסיקון הפוליטי הישראלי. במאי 1999, אחרי שבנימין נתניהו הפסיד לאהוד ברק בבחירות, התראיין עוז ברדיו, וכשנשאל מה הוא מרגיש לנוכח תוצאות הבחירות, הוא אמר שהוא מרגיש כמו מי שגר ליד אתר בנייה ומחוץ לחלון שלו טרטר במשך שנים קומפרסור רעשני.

הסופר עמוס עוז ז"ל ב-2015 (צילום: AP Photo/Dan Balilty)

אתה מסתגל לרעש כזה, עוז הסביר, לומד לחיות איתו, לפעמים מצליח אפילו לא לשים לב לקיומו, אבל כשיום אחד הוא משתתק פתאום, אתה מבין כמה רעש הוא חולל ואיך הרעש הזה ערער אותך בלי שאפילו שמת לב.

הקומפרסור במשל שכבר הפך לקלאסיקה, התייחס לקדנציה הראשונה של בנימין נתניהו כראש ממשלת ישראל. זו לוותה באינספור מהומות – חלקן ברחובות אחרי פתיחת מנהרות הכותל, חלקן בתקשורת בעקבות פרשת בראון-חברון, ההתנקשות הכושלת בח'אלד משעל (שהובילה לשחרור מהכלא של מנהיג חמאס אחמד יאסין), ההסתה המתעצמת נגד השמאל (ששכח מה זה להיות יהודי), פיזור סיסמאות קליטות לכל עבר ("יתנו יקבלו, לא יתנו – לא יקבלו"), ותופעת "שנאת נתניהו" בתקשורת (ככותרת מאמרו המדובר של ארי שביט באותם ימים).

ממרחק השנים נראים הימים ההם תמימים כל כך. לפני שהקומפרסור התחבר לרשתות החברתיות, לאלגוריתמים המסתוריים שמציפים ומעלימים מידע, למכונת הרעל המגובה בבוטים מהודו ובנגלדש. לפני שנחנך מפעל הקומפרסורים של ערוץ 14.

ממרחק השנים נראים הימים ההם תמימים כל כך. לפני שהקומפרסור התחבר לרשתות החברתיות, לאלגוריתמים המסתוריים שמציפים ומעלימים מידע, למכונת הרעל המגובה בבוטים מהודו ובנגלדש

26 שנים חלפו. עמוס עוז כבר מזמן לא איתנו. בנימין נתניהו עדיין כאן. ולא רק שהקומפרסור שלו עובד במלוא העוצמה – הוא הקיף עצמו במאות קומפרסורים חדשים, מדגמים מרעישים במיוחד. קומפרסור מדגם ינון מגל, קומפרסור מדגם טלי גוטליב, קומפרסור מדגם שלמה קרעי, וכמובן: דגם יאיר נתניהו – קומפרסור בעבודת יד, שיכול להרעיש במיאמי ולגרום מיגרנה בתל אביב.

יאיר נתניהו בבית המשפט, 29 בנובמבר 2022 (צילום: אבשלום ששוני/פלאש90)

גם בלי המהומה הזו, הנפש עוד מתקשה לעכל את מה שעבר ועובר עלינו. "אי אפשר באמת לחזור לשגרה. אל תנסו בכלל", כתב ד"ר עופר תמנע בטקסט שהפך ויראלי בשבוע החולף, ולא במקרה, "הגוף והנשמה לא מסוגלים, ממש כמו שמכונית לא יכולה לעצור ממהירות 180 לאפס בלי מרחק עצירה מסוים ואם לוחצים על הברקס חזק מדי יש הדף פנימי שעשוי להכאיב מאוד".

"אי אפשר באמת לחזור לשגרה. אל תנסו בכלל. הגוף והנשמה לא מסוגלים, ממש כמו שמכונית לא יכולה לעצור ממהירות 180 לאפס בלי מרחק עצירה מסוים ואם לוחצים על הברקס חזק מדי יש הדף פנימי שעשוי להכאיב מאוד"

הבעיה היא שאנחנו מוקפים – שלא לומר מונהגים – על ידי מחוללי מהומות שלא יאפשרו לנו רגע של חסד לעכל את הטלטלות הבלתי נתפסות שעברנו בשנתיים האחרונות. עוד לא נפרדנו ממבצע "עם כלביא" וכבר הוכרז מבצע "כארי יתנשא". אולי עוד מחכים לנו "ליש יקום" ו"שחל יתעורר", בניסיון להטביע את אסון שבעה באוקטובר בתוך רצף מבצעים הנושאים שמות מפוצצים מחיי הג'ונגל.

אנחנו עדיין מנסים להסדיר את הנשימה אבל הקומפרסורים כבר הולמים בכל הכוח ומהלכים אימים, מעלים מופעי צרחות בבית המשפט העליון ומופעי עליונות יהודית בוועדות הכנסת ומופעי השמצות באולפן "הפטריוטים".

אנחנו חיים בסרט אימה דיסטופי: עליית הקומפרסורים. וזה בלי לומר מילה על הקומפרסור הענק שמנהל את העולם בהבל פה מהבית הלבן.

אלברט איינשטיין שאל פעם את זיגמונד פרויד, "האם ניתן לשחרר את בני האדם מפורענות המלחמה?" האם עוד ניתן בכלל לשחרר את הישראלים מפורענות המהומה? האם נצליח פעם להשתחרר מפוליטיקת הקומפרסורים, מאחיזתם של אלה שכל מה שמעניין אותם זה המבזק הבא, הכותרת הבאה, הגינוי הבא, הריאיון הבא, הסקר הבא, או הדרמה הבאה במשכן הכנסת? יצרני הרעש הנורא הזה, שמתחתיו ולצידו אנחנו מנסים איכשהו לנהל את חיינו.

דוד בן-גוריון ואלברט אינשטיין בגינת ביתו של הפיזיקאי, 14 במאי 1951 (צילום: AP Photo)

"אין סיכוי לבטל את נטיותיהם התוקפניות של בני האדם", ענה זיגמונד פרויד לאיינשטיין. "אומרים כי יש בעולם מקומות ברוכים, שהטבע נתן בהם לאדם שפעי-שפעים מכל צרכיו, וגזעי העמים שבהם – חייהם חיי נעם, ואלימות מהם והלאה. קשה לי להאמין בכך".

כן, קשה להאמין בכך.

בנציון נתניהו, אביו של ראש הממשלה, היה מזכירו האישי של זאב ז'בוטינסקי. נתניהו גדל על המנון בית"ר של ז'בוטינסקי, שמסתיים במילים "שא אש להצית, אין דבר / כי שקט הוא רפש – הפקר דם ונפש / למען ההוד הנסתר / למות או לכבוש את ההר / יודפת, מסדה, בית"ר".

זו הייתה מאז ומתמיד מערכת ההפעלה של הקומפרסור. מיומו הראשון בפוליטיקה, נתניהו התרחק משקט כמו מרפש. הוא שגשג ככל שההמולה גברה. הוא הפך עצמו למחולל המהומות הגדול ביותר בתולדות ישראל, ואז הקיף את עצמו בעוד ועוד שיבוטים, שלא מכירים פוליטיקה אחרת מלבד זו המייצרת המולה אינסופית – שמחפה על קוצר ידם.

מיומו הראשון בפוליטיקה, נתניהו התרחק משקט כמו מרפש. הוא שגשג ככל שההמולה גברה. הוא הפך עצמו למחולל המהומות הגדול ביותר בתולדות ישראל, ואז הקיף את עצמו בעוד ועוד שיבוטים

נתניהו מתגאה עכשיו בכל הזדמנות שהוא היה זה שהתריע במשך שנים מפני הסכנה האיראנית, שהוא היה זה שהבטיח להסיר אותה ועמד במילתו. מעריציו ונאמניו חוזרים ומהדהדים את המסר הקליט הזה שעוד יככב מן הסתם בקמפיין הקרוב.

ראש הממשלה בנימין נתניהו מכריז על תפיסת ציר מורג ברצועת עזה, 2 באפריל 2025 (צילום: צילום מסך)

נניח לרגע לשאלה החשובה מה באמת השגנו ב-12 ימי המלחמה עם איראן. האם בכלל הושגו מטרות המלחמה המוצהרות – הסרת האיום הגרעיני והסרת איום הטילים הבליסטיים? נניח שכן.

עדיין קשה לתפוס איך קרה שבמשך 15 שנה לפחות, שבמהלכן ראש הממשלה נתניהו אכן חזר והתריע והזהיר והבהיל מפני הסכנה האיראנית – נעשו מעט מאוד פעולות להגן על תושבי ישראל מפני הסכנה האיומה, אותה סכנה שראש הממשלה עצמו חזר והתריע מפניה?

איך יצאנו למלחמה האחרונה בידיעה ברורה שהעורף הישראלי עומד לספוג את המכות הקשות בתולדותיו, כשכרבע מתושבי ישראל היו ללא כל מיגון זמין, למרות דוחות של מבקר המדינה שחזרו והזהירו מפני המצב הזה?

איך יצאנו למלחמה האחרונה בידיעה ברורה שהעורף הישראלי עומד לספוג את המכות הקשות בתולדותיו, כשכרבע מתושבי ישראל היו ללא כל מיגון זמין, למרות דוחות של מבקר המדינה שחזרו והזהירו מפני המצב הזה?

זה קרה כי במדינת הרעש והצלצולים של הקומפרסורים, זו פשוט שאלה לא מעניינת. "את משעממת אותנו", ענה פעם נתניהו לתושבת קריית שמונה שניסתה להבין למה אין בעיר בית חולים.

אנחנו משעממים את הקומפרסורים עם חלומותינו הצנועים, האנטי משיחיים והבלתי מגלומניים, לאהוב, ליצור, להתרגש, למצוא משמעות, להקים קהילות, לגדל ילדים, לראות עולם, לרכוש השכלה, להזדקן בבריאות טובה ולחיות בהרמוניה ובשלום עם הסביבה.

עם התקווה שיבואו גם ימים בסליחה ובחסד. שפעם – בסוף כל ההרס והחורבן, ההשמדה והרתעה, העלבונות והשקרים, הצרחות וההחמצות, החקירות וההשמצות, הקריצות והקריסות –  שוב ירחב בנו השקט, כאור בשולי הענן.