הקמת אמירות בחברון? פתרון פוליטי קלוש

בשבוע שעבר פרסם היומון החשוב "וול סטריט ג'ורנל" מאמר על יוזמה חדשה של "הקמת אמירות" של חמולות בהר חברון בהנהגת משפחת ג'עברי. המאמר עורר בישראל עניין רב, לא מכיוון שהיה אירוע תקשורתי שבו הופיעו השייח'ים המכובדים וחנכו את יוזמתם – אלא מכיוון שהעיתון שבו פורסם המאמר היה עיתון אמריקאי רב יוקרה, ופה טמונה נקודת התורפה של היוזמה – מידת רצינותה.

היוזמה בנויה על תאוריה נכונה ביסודה, שלפיה החברה הפלסטינית היא חמולתית בבסיסה, ורעיון המדינה הממלכתית לא הכה בה שורשים.

יוזמת הקמת האמירות של חמולות בהר חברון בהנהגת משפחת ג'עברי בנויה על תאוריה נכונה ביסודה, שלפיה החברה הפלסטינית היא חמולתית בבסיסה, ורעיון המדינה הממלכתית לא הכה בה שורשים

יתר על כן, הרשות הפלסטינית נכשלה בהזדמנות שההיסטוריה זימנה לה להקים מדינה מבוססת על ממלכתיות, והעדיפה את "המאבק" נגד ישראל על פני הקמת מדינה. בכך היא לא הצליחה לגבש את חלקי הרשות הפלסטינית ליחידה ממלכתית קוהרנטית אחת, וכישלונה הזה כבר פסל אותה בעיני מדינות ערב מלהיות כתובת לשיקום עזה, למשל, ואיש לא סופר את אבו מאזן בתוכניות ליום שאחרי בעזה.

במצבה העכשווי, חברון מגובשת לעצמה, ג'נין לעצמה, שכם לעצמה, והחלק המובהק היחיד שאפשר לכנותו "פלסטיני" הוא רמאללה, שבה שוכנת המוקטעה, מרכז השלטון של אש"ף, ומולו מערכת הארגונים הבלתי ממשלתיים, ה-NGOs, הממומנת בידי אירופה, שמאמינה – יותר מהערבים – ברעיון הפלסטיני.

האוחזים בצד הישראלי בתאוריית הקמת האמירות בחברון רואים באמירויות של המפרץ הערבי דגם גם לציבור הפלסטיני, ופה טמונה נקודת התורפה של התאוריה. אין שום דמיון בין המציאות של המפרץ הערבי לבין זו של הגדה המערבית. שם החברות מגובשות סביב משפחות השייח'ים – האמירים- והגיבוש החמולתי הוא טבעי ומובן מאליו. גם עושר האנרגיה עוזר לייצוב המצב הפנימי, ושם מקור הסכנה לזעזועים פנימיים הוא דתי – שיעה מול סונה.

כאשר אנו בוחנים את המצב בגדה, הרי בשום עיר אין חמולה שלטת, להפך – יש מתח בין החמולות. בחברון למשל, שהיא הכי מסורתית ובנויה על הדגם החמולתי, ואשר היא הכי רחוקה מן הרשות הפלסטינית ברמאללה – משתוללת מלחמת חמולות הכוללת יריות במרכזה של העיר בין שתי החמולות המובילות ג'עברי וקוואסמה. חמולת ג'עברי ניסתה לקשור את חברון לירדן וקוואסמה נקשרה באש"ף. כך, השם קוואסמה מעטר שמות של פקידים בכירים ברשות הפלסטינית, ומשפחת ג'עברי נעדרת מהם.

אין דמיון בין מציאות המפרץ הערבי לבין זו של הגדה. שם החברות מגובשות סביב משפחות השייח'ים, האמירים – והגיבוש החמולתי טבעי ומובן מאליו. גם עושר האנרגיה עוזר לייצוב המצב הפנימי

לפני שנים אחדות, משפחת ג'עברי הגיעה לרבת עמון לבקש חסות ירדנית. מה שצריך לעניין אותנו הוא שירדן דחתה את פנייתם, וזאת על פי המלצת המודיעין הירדני. ראשי המודיעין באו אל המלך עבדאללה ואמרו לו – למה לך להכניס את הראש הבריא שלך למיטה החולה של סכסוך החמולות של חברון? מה רע לך במצב הנוכחי, שבו אנחנו כממלכה לא מעורבים בסכסוכי האחים הפלסטינים?

וזאת בדיוק צריכה להיות הגישה של ישראל – יש בחברון סכסוך חמולות, למה על ישראל לתפוס צד? אם נלך עם הג'עברים – החמולות היריבות יצאו נגדנו. האם לא חסרות לנו צרות, שאנו צריכים להוסיף גם את הקוואסמה על צרינו?

וישנו, כמובן, עניין הרשות הפלסטינית. בעלי היוזמה הישראלים לא מסתירים את כוונתם לפרק את הרשות הפלסטינית, כדי לשים סוף להסכמי אוסלו. אבל הרשות הפלסטינית מתפרקת מעצמה, וחלקיה רבים אלה עם אלה.

אם נוסיף את עצמנו למהומה ונהפוך לאויב רשמי של הרשות הפלסטינית, אנו מסתכנים בכך שהביטחון הפלסטיני, שכרגע יש בו מידה לא רעה של שיתוף פעולה עם צה"ל – יפנה את קניו נגדנו. בשביל מה אנו צריכים את זה?

זה צריך להפנות את תשומת ליבנו לתופעה דומה של חמולת אבו שבאב, שמשתפת פעולה איתנו בעניין הסיוע "האמריקאי" לתושבי עזה. במקרה הזה, למשל, אפשר לומר כי הניסוי נכשל.

יש בחברון סכסוך חמולות. למה על ישראל לתפוס צד בסכסוך? אם נלך עם הג'עברים – החמולות היריבות יצאו נגדנו. האם לא חסרות לנו צרות, שאנו צריכים להוסיף גם את חמולת קוואסמה על צרינו?

אני לא נגד זה שישראל נעזרת בגורמים כאלה או אחרים בעזה, להפך – אבל לבנות על זה "פתרונות" פוליטיים – עוד רחוקה הדרך. המציאות היא שלמרות כל הסיוע שמשפחת אבו שבאב מקבלת מישראל, שאגב הוא חלק משיתוף הפעולה של ישראל עם הביטחון הפלסטיני ברמאללה, שהיו שותפים בגיבוש התוכנית לעזה – תופעת החמולות לא התרחבה.

יתרה מכך, גם החמולה הזאת, אבו שבאב, לא מצליחה להתמודד עם שאריות הכוח הצבאי של חמאס שמזנבות בה, ולא מצליחה להגן על העזתים שבאים לקבל מזון באתרי הסיוע בדרום הרצועה.

אילו תופעת אבו שבאב הייתה מצומצמת לתפקיד של הגנה על חלוקת הסיוע, אולי האתגר שהיא מזמנת לחמאס היה פחות מן האתגר של החלפת שלטון חמאס בשלטון "חמולות".

במעקב אחר השיחות של ראש הממשלה בנימין נתניהו, מתברר כי פרויקט אבו שבאב מסבך את מצבו של נתניהו מול נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. הצורך לשמור על החמולה מול חמאס העמיד את הדרישה הישראלית החדשה של שמירה על ציר מורג, שכל כולו נועד לייצר את העיר ההומניטרית (שאינה אלא שם מכובס למחנה ריכוז), שאליה "ישונעו" העזתים, על פי הלקסיקון של בצלאל סמוטריץ', מצפון עזה לדרומה. וזאת כדי לפנות את שטח המחיה עבור גוש ההתנחלויות של דניאלה וייס בצפון עזה.

טראמפ לא מבין מדוע חמולת אבו שבאב צריכה לעכב את תוכניותיו למזרח התיכון. גם אני לא מבין.

אני לא נגד זה שישראל נעזרת בגורמים שונים בעזה, להפך – אבל לבנות על זה "פתרונות" פוליטיים – עוד רחוקה הדרך. למרות הסיוע שמשפחת אבו שבאב, למשל, מקבלת מישראל, תופעת החמולות לא התרחבה

ובכלל, המחשבה שחמולת אבו שבאב יכולה להחליף את שלטון חמאס במקום מנהל סעודי-אמירתי-מצרי-אינדונזי, היא עלבון לחשיבה האסטרטגית של ישראל.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.