תופעת לוואי משונה של "המצב" היא שהוא מהדהד אצלי תמיד, גם כאשר לכאורה אין סיבה. הנה, לא מזמן קראתי שוב את "עליסה בארץ הפלאות". הוא פורסם ב-1865 ונחשב לאחד מראשוני ספרי הנונסנס, אי-גיון. הסוגה דומה לספרות האבסורד המאוחרת יותר, אבל לא עמוקה וקודרת כמוה – היא לא עוסקת בנושאים כמו היעדר משמעות ועולם מנוכר אלא בעיקר משעשעת וסאטירית.

לאחר שעליסה בחלומה מתחילה ליפול, לרדת עוד ועוד במעמקי האדמה, היא שואלת את עצמה האם הנפילה תסתיים אי-פעם. או, משחקים שם את משחק הדשא הבריטי, קרוקט. הכללים משתנים כל הזמן, הכדורים הם קיפודים ומכים בהם לא בפטיש עץ אלא בפלמינגו. תרגום: יצורים חיים הם כלי משחק במגרש של גחמות. מהדהד, או לא?

לאחר שעליסה בחלומה מתחילה ליפול, לרדת עוד ועוד במעמקי האדמה, היא שואלת את עצמה האם הנפילה תסתיים אי-פעם. במשחק הקרוקט יצורים חיים הם כלי משחק במגרש של גחמות. מהדהד, או לא?

כאשר נאשמים מובאים למשפט, השופט הוא לא אחר מאשר המלך, כי מה שווה רשות שופטת אם איננו שולטים בה? וכמובן "קפד ראשו", ההכרזה החוזרת מפי מלכת הלבבות: הכובען המטורף, יולי אדלשטיין, חבר המושבעים, כל מי שלא בא טוב בעיניי המלך והמלכה. בהגעת הפמליה, אנו עדים להתרפסות – ממש, השתטחות על הקרקע – של אנשי צוות רדודים, קלפים מחפיסה.

לאכזבתי, גיליתי שאינני מקורית – כבר המשילו שלטון בעייתי להתרחשויות בספר האמור. לפני כמה חודשים, שופטת באמריקה נדרשה לשליפות הרודניות של מלכת הלבבות כדי לתאר את אחת התקנות של הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ. אחרים השוו את העלילה לאי-הוודאות שהוא זורע באמצעות כללים ובריתות משתנים. לכן גם בארה"ב וגם בספר, עיקר המאמץ של הדמויות מוקדש לשימור עצמי.

ישראל הביביסטית נעדרת את הממד התיאטרלי של אמריקה הטראמפיסטית, אך דומה שהבלבול אצלנו עולה על הנעשה שם. עליסה, נערה שגדלה ומתכווצת מספר פעמים במהלך הסיפור ואין לדעת מה ממדיה, אומרת שהיא מתקשה להסביר את עצמה כי היא לא באמת היא.

האם ישראל יכולה להסביר את עצמה? מבינה מי היא? יהודית? דמוקרטית? עריצה? חילונית? דתית? מסורתית? לאומנית? ליברלית? גזענית? שוויונית? אכזרית? חומלת? מעצמה? מאוימת? עשירה? קבצנית?

עליסה, הגדלה ומתכווצת חליפות במהלך הסיפור ואין לדעת מה ממדיה, אומרת שהיא מתקשה להסביר עצמה כי היא לא באמת היא. האם ישראל יכולה להסביר עצמה ולהבין מי היא? יהודית? דמוקרטית? עריצה? חילונית?

כעבור שש שנים יצא ספר המשך, "מבעד למראה ומה עליסה מצאה שם". קראתי אותו מזמן ואני זוכרת רק דבר אחד. כאשר עליסה אומרת שאי-אפשר להאמין בדברים שאינם אפשריים, מסבירה לה המלכה הלבנה שאפשר, צריך רק לנסות. בגילה של האורחת, לטענתה, היא תרגלה זאת חצי שעה כל יום, עד כדי כך שלפעמים האמינה בחצי תריסר דברים בלתי אפשריים לפני ארוחת הבוקר.

רק חצי תריסר?

אי-אפשר להאמין שבן של חברים ניצל לאחרונה בזכות תרומת אפוד קרמי ששכנים הביאו מחו"ל, במקום שצה"ל יספק לו, בעוד שצאצאי מנהיגנו מאובטחים בידי יחידת עילית. אחד מהם גר במיאמי ולכאורה משפיע משם על התנהלות המדינה. כמה זה?

1. לוחמים נזקקים לתרומת אפוד קרמי.
2. הבנים של ראש הממשלה מאובטחים.
3. אחד מהם חי במיאמי.
4. מעורב משם בגורלנו (ובצירוף מקרים מופלא השני מחזיק דירה באוקספורד, שם נכתבו ספרי עליסה).

הלאה. בעיצומה של מלחמה שנמשכת כמעט שנתיים ובעוד עשרות חטופים עדיין בעזה, אבסורד בפני עצמו, השלטון חותר לקבע פטור לאלפי צעירים שהצבא צריך. מדינה שמתהדרת בהישגיה המדעיים מממנת עבור אוכלוסייה מתבדלת חינוך שימנע מימוש יכולותיהם.

נאשם בפלילים פועל לפטר את התובעת שלו ולמנות את שופטיו. אומה שסופרת פרסי נובל מתעלמת מאזהרות אודות בידוד בינלאומי מתקרב.

מסיבת הריסה ממשלתית-עירונית לבניינים שנפגעו מטיל איראני בחולון, משל היה מדובר בפרויקט פינוי-בינוי והאייתוללה עלי ח'אמנאי הוא היזם. עדיין סופרים את הלא-יאומן?

אי-אפשר להאמין שבן של חברים ניצל לאחרונה בזכות תרומת אפוד קרמי ששכנים הביאו מחו"ל, במקום שצה"ל יספק לו, בעוד שצאצאי מנהיגנו מאובטחים בידי יחידת עילית. אחד מהם גר במיאמי

מה עוד ניבט מבעד למראה? היכן עוד עלינו להתלות את המציאות? שר הביטחון ישראל כ"ץ. שר החוץ ישראל כ"ץ. שר האוצר ישראל כ"ץ. איתמר בן גביר, השר העבריין הסדרתי המורשע לביטחון פנים. ה"יהלומים" והנסיעות של מירי רגב. מאי גולן והשוויון. שר האוצר והשר במשרד הביטחון בצלאל סמוטריץ', ואסתפק בכך.

בסוף שני הספרים, עליסה מתעוררת מחלומותיה לתוך חייה הקודמים באזור כפרי שלו. ואנחנו, לתוך מה אנחנו נתעורר?

טובה הרצל היא גמלאית של משרד החוץ. שרתה כקצינת קישור לקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון, הייתה השגרירה הראשונה של ישראל במדינות הבלטיות לאחר התפרקות בריה"מ, ופרשה אחרי כהונה בדרום אפריקה.