בתחילת שנות ה-20, שני כפרים יהודים מבודדים הוקמו מצפון לירושלים, על גבי קרקע שנקנתה על ידי בנקאים יהודים. הם נקראו נווה יעקב ועטרות.
המתיישבים שם ניהלו בית החלמה ונופש, מכרו פירות וירקות, פתחו בית ספר יוקרתי, הפעילו מחנות קיץ מצליחים והפעילו מחלבה פופולרית. אך הם גם חיו בעימות מתמיד עם האוכלוסייה הערבית הוותיקה באזור, עימות שהחריף לאחר פרסום תכנית החלוקה של האו"ם, בנובמבר 1947.
מהסלעים הסמוכים בוהים שפני הסלע הצמריריים, קרובי המשפחה של הפילים. משום שהם אוהבים להשתזף, אפשר למצוא אותם יושבים על חומות נמוכות וסלעים בזמן שהם נהנים מהשמש
שלושה ימים לאחר שישראל הצהירה על עצמאותה, ועל רקע מתקפה אלימה ורצופה על היישובים, הוחלט לפנות את שתי הקהילות. המתיישבים עזבו באישון לילה, כשהם נושאים עשרות מחבריהם הפצועים על כתפיהם. ירדן השתלטה על הכפרים, הרסה הכל, והקימה מחנה צבאי על השטח שהמתיישבים טיפחו.
במלחמת ששת הימים השטח נכבש על ידי ישראל, וצורף לשטח המוניציפלי של ירושלים. היום, פרבר גדול מאוד של ירושלים – בשם נווה יעקב – משגשג ליד המיקום המקורי; עטרות עבר למיקום לא רחוק משדה התעופה בן גוריון.
הסיפור של המתיישבים המקוריים מסופר בפארק בשם גן הגבורה. הגן, הממוקם על גבעה בפסגת זאב, פרבר הצומח במהירות בין נווה יעקב המודרנית לירושלים, מכיל גינת שעשועים, מדשאות, ושביל עם צילומים ושלטים.
גן הגבורה הוא אנדרטה לנופלים בנווה יעקב ועטרות, מהחללים שנהרגו בסוף שנות ה-30 של המאה הקודמת, ועד לאלו שהגיעו בשיירות בניסיון להביא אספקה ליישובים. הוא מוקדש גם לחיילים שנפלו בזמן שעזרו למתיישבים.
אך יש עוד אנדרטה בפסגת זאב. בין הבתים, פארק ארכאולוגי קטן כולל יד לחיילים הנופלים מגדוד דוכיפת, שהוקם ב-1966 כחלק מחטיבת הצנחנים.
חיילי הגדוד השתתפו במספר קרבות במלחמת ששת הימים, ובפעולת כראמה ב-1968. על אף שדוכיפת פורק שנה לאחר מכן, וחייליו שולבו בחטיבות אחרות, חייליו שנהרגו במלחמת יום כיפור ובמלחמת שלום הגליל מונצחים גם הם באתר.
לפני כמה שנים, בביקור הראשון שלנו באנדרטה, הבחנו במספר אבני פסיפס שבורות בקרבת מקום, יחד עם סימן לצירים מדלתות עתיקות שעמדו באתר. עשינו את הטיול הראשון ההוא באביב, כאשר האזור היה שופע בפרחי שדה.
האנדרטה של דוכיפת ממוקמת בפארק ארכאולוגי בשם ראס אל טוויל, המתורגם באופן חופשי מעברית ל"שיא הגובה". מהסלעים הסמוכים בוהים שפני הסלע הצמריריים, קרובי המשפחה של הפילים. משום שהם אוהבים להשתזף, אפשר למצוא אותם יושבים על חומות נמוכות וסלעים בזמן שהם נהנים מהשמש.
למרות שהשרידים לא מתוחזקים או משולטים, הם בני 1,500 שנה וכוללים מערות – אחת מהן עם מדרגות – והם שרידים של כנסיה ביזנטית. אולי משום שהאתר כה נטוש, כיף להלך בין החפירות ולחפש מפתני דלתות ועתיקות נושפות.
מאז הביקור הראשון גילינו עוד אתרים ארכאולוגים בפסגת זאב, מקומות שנחפרו בשנות ה-80 וה-90 של המאה הקודמת. חלקם נמצאים ליד גנים מטופחים, גבעות מוריקות וגני שעשועים חדשניים.
גן הידע שמור הרבה יותר מראס אל טוויל, ואפילו כולל מספר שלטים. כאן הארכאולוגים חשפו את השרידים של מספר מקוואות מימי בית שני. עוד נחשף גם בית בד, גת עם רצפת דריכה מכוסה פסיפס, וכלי איסוף.
בחלק אחר של אותו פארק, אבל מעבר לכביש ולחנייה, תמצאו שרידים נוספים, בצמוד לפארק נהדר מתחת למגדל המים של פסגת זאב. שביל מתפתל מוביל לגג המגדל, המציע נוף נהדר לכל הכיוונים
בחלק אחר של אותו פארק, אבל מעבר לכביש ולחנייה, תמצאו שרידים נוספים, בצמוד לפארק נהדר מתחת למגדל המים של פסגת זאב. שביל מתפתל מוביל לגג המגדל, המציע נוף נהדר לכל הכיוונים.
הופתענו לגלות שהסיפור שמאחורי האתר מעניין מאוד. הוא מהתקופה היוונית (המאה ה-4 לפני הספירה) ועדיין היה פעיל אצל הממלוכים, ומאוחר יותר אצל הטורקים, ששלטו על ישראל. היום הוא מוקף בניינים.
עשרות מדרגות מובילות אותנו לשביל אבן אדומה שסובב סביב הגבעה. אנחנו ללא ספק בפארק, עם ספסלים, עמודי תאורה ומשטח דשא גדול. אבל השרידים – לרבות מקוואות, בית עם שבעה חדרים, וקולומבריום בצורת פעמון- נמצאים על הגבעה מעל לשביל ואינם נגישים. ובכל זאת, הנוף הנצפה מהשביל הוא יפה.
עוד אתר ללא שם מזוהה בקלות בתור פארק. לצד גן שעשועים גדול מאוד, ספסלים, דשא וצמחים יפים שלא הצלחנו לזהות, הוא כולל בית בד משוחזר.
מרכז חב"ד הסמוך בולט מאוד לעין, עם עיצוב שהוא העתק של הנהלת חב"ד בניו יורק, אשר נבנה ב-1920 בסגנון ימי הביניים, ומועתק בכל רחבי העולם.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו