המשפט "אין עם מי לדבר" הפך לסיסמה מנצחת של הימין המשיחי ולהצדקת כיבוש כל שטחי הארץ. תירוץ להמשך בניית התנחלויות בלתי חוקיות, להקמת חוות בודדים, להשתלטות על שטחים, לנישול ערבים מאדמתם, לפגיעה ברכוש של חפים מפשע, לשריפת עצים ושדות חקלאיים ולפגיעה ברכוש ואנשים.
בשם ה"אין עם מי לדבר" הכול מותר, הכול כשיר, הכול מוסרי, אין בלמים ואין ריסונים. ה"אין עם מי לדבר" הוא דלק, חמצן, אנרגיה טובה להמשיך במפעל ההתנחלויות בכל מקום ואתר עד להכרעה הסופית – ממלכת כוהנים ומדינה אחת מן הירדן לים.
בשם ה"אין עם מי לדבר" הכול מותר, כשיר, מוסרי, אין בלמים וריסונים. ה"אין עם מי לדבר" הוא דלק, חמצן, אנרגיה להמשך מפעל ההתנחלויות בכל מקום עד להכרעה הסופית – ממלכת כוהנים ומדינה אחת מן הירדן לים
הרבנים המטיפים למען ארצנו, נחלתנו ונחלת אבותינו מובילים את החזון בדהירה מתמדת לעבר החושך כמו סומים, שאינם עוצרים לבדוק מה היעד הסופי. הם סומכים על אלוהים, אבל בדרך מגבירים את הטרור האלימות ושפיכות הדמים.
הגיע הזמן להתנער מהמשפט האווילי לפיו אין עם מי לדבר. יש עם מי לדבר למרות שהשלום לא יפרוץ מחר וגם לא מחרתיים. צריך לדבר כל הזמן. בבוקר ובערב, בסתיו ובאביב, בשעות קשות ובמתח שבאוויר, בכעס ובפחד, ברוגע ובמלחמה, בשקט וברעש, בים, באוויר וביבשה.
פשוט לדבר. בלי לחשוש, להזיז רעשי רקע ועיקומי אף וגלגולי עיניים של מתריעים בשער, של מי שאיבדו תקווה, מקריבי קורבנות ומחרחרי ריב ומדון, חולמי גירוש ומייאשי עולם.
כשמדברים לא נלחמים, מייצרים אווירה המחייבת ריסון ודינמיקה אחרת של סובלנות והסתייגות מטרור. צריך לפתח כל הזמן דיאלוג של שלום, בעיקר עכשיו כשהשבנו את ההרתעה ואנו באים מתוך עוצמה מוכחת.
למתנגדי השלום בשני הצדדים אין כל רצון להגיע לשום הסדר והם מעוניינים בשלטון על כל הארץ וסילוק הצד השני אל מעבר לים. הדיאלוג הוא מפתח לשינוי עמדות, ליצירת תוצאות שיצמחו מאליהן, לשיפור אווירה, להפסקת הטרור ולהורדת מפלס האלימות, ההסתה והעוינות. ולצעידה, גם אם היא איטית, לדרך המשנה את המציאות.
פשוט לדבר. בלי לחשוש, להזיז רעשי רקע, עיקומי אף וגלגולי עיניים של מתריעים בשער, של מאבדי תקווה, מקריבי קורבנות ומחרחרי ריב ומדון, חולמי גירוש ומייאשי עולם. כשמדברים לא נלחמים
מפגשים מתמודדים עם אמונות חברתיות, סטריאוטיפים, דימויים ומיתוסים והתשתית הפסיכולוגית והרגשית התורמת להבנה משותפת של המציאות מובילה להיווצרות יחסי אמון. תרבות השלום היא דרך שיש לחנך לאורה, לטפח את הדרכים המובילות אליה, ליצור את התנאים לקיומה בתודעת האנשים, כדי להיאבק בעריצות המצב הקיים.
מי שאינו מדבר מטיל כליה על ילדיו. מי שאינו פותח דלתות לא נותן הזדמנות לשינוי העתיד, לטיפוח המתונים ולמאבק בקיצונים. לדבר בכל הערוצים – בין מנהיגים, בין אנשי תקשורת וחברה, אנשי חינוך, צעירים וארגוני עובדים, אנשי כלכלה וחברה, אנשי דת ומובילי דעה.
לדיאלוגים יש אפקט מצטבר לאורך זמן והם משפיעים על הכיוון הלאומי. גם אם הצד השני מודרך על ידי ניכור, תרבות של שנאה, כבוד ודת מכוונת שאינה מתפשרת – צריך לשוחח אתו. המציאות קשה אבל האדישות חמורה ממנה. הקיפאון מוביל לתסכול והתסכול מוביל את הרוע, את האומללות והשכול. איש מאתנו אינו צופה מהצד בסכסוך הדמים הזה – כולנו אחראים לחיים ולתכליתם.
ממשלות בנימין נתניהו סירבו לדבר עם הרשות הפלסטינית 15 שנים. הדבר נעשה על ידי נתניהו בכוונת מכוון. הוא מבין שאם מדברים – לבסוף צריך ליצר הבנות ולהגיע לוויתורים הדדים – ואת זה הוא רצה למנוע.
התוצאה הגיעה לבסוף – הקיצוניות ניצחה והובילה לחיזוק הכוחות האפלים, הפנאטיים, הקיצוניים וההרסניים. במקום לטפח מתינות וסובלנות הפכנו את המציאות לרעילה ויצרנו קרקע פורייה לאלימות ברוטלית שהובילה לתוצאה טרגית בשבעה באוקטובר.
המציאות קשה אבל האדישות חמורה ממנה. הקיפאון מוביל לתסכול והתסכול מוביל את הרוע, את האומללות והשכול. איש מאתנו אינו צופה מהצד בסכסוך הדמים הזה – כולנו אחראים לחיים ולתכליתם
לכן ראוי להילחם מול תפיסת האין עם מי לדבר ולטפח תפיסה של יש עם מי לדבר כדרך חיים, כמעשה שבשגרה וכערך של קדושת החיים. יצירת דינמיקה של תרבות שלום היא התשתית שעל בסיסה יגיע השלום עצמו. אסור להיגרר לסיסמאות ריקות וחלולות, המובילות לתהום ולנצחיות הסכסוך. התנאים ליצירת אקלים אחר צריכים להתעצב בתודעה האנושית לאורך שנים ולהפוך לחלק מתרבות השיח. בלי זה נועדנו להתקיים כאן במלחמה נצחית שאינה נותנת תקווה. רק מי שאינו מעוניין בשלום אינו מדבר.
במהלך המלחמה לא הפסקתי לשוחח עם פלסטינים הרוצים שלום. אלה המסתייגים מטרור ואלימות. אירחתי בביתי והשתתפתי במפגשים של אישי ציבור יהודים וערבים. שום חברה אינה עשויה מקשה אחת ושום קהילה אינה הומוגנית. לא כולם מפלצות כפי שמנסים לצייר לנו.
הכרחי לטפח את כוחות האור ולהזיז בכך את החושך. אסור לנו לתת לייאוש להשתלט על עתידנו. מי שרודף שלום צריך לחנך לאורו כגרסה דינקותא גם אם האויב אכזר, רשע וערמומי וחיוני למגרו.
הייאוש שלנו הוא ניצחון המשיחיות המסוכנת משני הצדדים. התקווה היא משאב לאומי וחברתי שראוי להשתמש בו כדי לעצב עתיד לדורות הבאים. אסור לנו להרפות מחינוך לשלום ומטיפוח תרבות של שלום ולהחדירה למוחותיהם של הגדלים כאן.
חוסר התמודדותה של מערכת החינוך עם סוגיה זו באופן עקבי, שיטתי ולאורך זמן היא פשע כלפי הדור הבא. מהפכות בעולם התרחשו על ידי מיעוט קטן שפילס דרך לרבים. שפעל נגד הזרם גם כשהוא הפך ללעג בעיני הרוב. לאט ובהדרגה רעיונות חודרים לתודעה, הופכים לנחלת הכלל ומחוללים מהפכה.
התנאים ליצירת אקלים אחר צריכים להתעצב בתודעה האנושית לאורך שנים ולהפוך לחלק מתרבות השיח. בלי זה נועדנו להתקיים כאן במלחמה נצחית שאינה נותנת תקווה. רק מי שאינו מעוניין בשלום אינו מדבר
מול הזעם על השבעה באוקטובר הגיע הזמן להביט אל המציאות בעיניים מפוקחות. מול 7 וחצי מיליון פלסטינים החיים בין הירדן לים ויותר מארבע מאות מיליון ערבים מוסלמים החיים מסביבנו – זו אסטרטגיה נכונה להישרדות. המשפט המנחה "הרוצה בשלום יכון למלחמה", מיועד לשואפי השלום הבאים מתוך עוצמה ולא למחרחרי האלימות והשנאה.
משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג. כיום יו"ר המועצה הציבורית היהודית דרוזית. חבר בקבוצת מפקדים למען ביטחון ישראל.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנוחיפשתי את ארבע מאות מיליון הערבים סביבנו ומצאתי בקושי מאתיים מיליון. . עם מי יש לדבר. הרי דיברנו בעבר על מנהיגות העם הפלסטיני ולא הגענו להסכמות שהרי השאלה המרכזית שעומדת לדיון היא האם אנו מוכנים לקיום מדינה פלסטינית ממערב לירדן וממזרח לנו. אכן חסידי " אין עם מי לדבר" רוצים את כל השטח בידינו כמו שהחמאס תומכיו רוצים שטח זה עבורם. אלה גם אלה לא מוכנים לפשרה התלמודית האמונה בסוגיה " שנים אוחזים בטלית". האם רוב היהודים היושבים במדינת ישראל מוכנים לכך? ההנהגה הפלסטינית ומרבית ערביי במזרח התיכון וכמעט כל מדינות העולם רואים בזה פתרון אך אצלנו, בעיקר אחרי ה 7 לאוקטובר, הרצון להגיע למצב זה כמעט לא קיים. אין בדיבורים ואין עם מי לשוחח באם אין הסכמה מראש למהלך שיוביל לפתרון זה. כל נסיון לגיבור הוא העלאת גירה אם אין כוונה ליישם את רעיון " שתי המדינות". לכן יש עם מי לדבר אך אין על מה לדבר וזו למעשה הסיסמא שמכילים השואפים למדיה אחת ממערב לנהר הירדן.
אז יש עם מי לדבר, אלא אם-כן הוא חובש כיפה ואוהב את ארצו, או סתם רב.
"מפגשים מתמודדים עם אמונות חברתיות, סטריאוטיפים, דימויים ומיתוסים והתשתית הפסיכולוגית והרגשית התורמת להבנה משותפת של המציאות מובילה להיווצרות יחסי אמון." רק לא עם בני עמך.
עוד סוכן של מנגנון "הפרד ומשול". מדבר על "קיצוניים משני הצדדים" כדי להסתיר את מי שמשתפים פעולה נגד העמים מכל הצדדים (כולל השילטון בישראל, ימין ושמאל).
"מהפכות בעולם התרחשו על ידי מיעוט קטן שפילס דרך לרבים." נכון – מיעוט אריסטוקראטי רב אמצעים שפעל לשנות את הדרך בה העמים מנוצלים ומובלים להילחם אלה באלה – למטרותיו ורווחיו.