לפני סבב הבחירות הראשון של 2019, שסימן את ראשית השיתוק שאחז במערכת הפוליטית, הודיע בני גנץ, יו"ר "כחול לבן", המפלגה הגדולה של אותה תקופה, כי לא יקיים שיח פוליטי עם המפלגות הערביות. גם שותפו דאז, יאיר לפיד, התחייב כי "לא נקים ממשלה עם המפלגות הערביות".

כך אכן היה – הן לאחר הבחירות לכנסת ה-21 באפריל 2019, והן לאחר הבחירות לכנסת ה-22 בספטמבר אותה שנה. אז מנה הגוש שהתנגד לבנימין נתניהו 65 מנדטים, אך הווטו על שיתוף פעולה עם המפלגות הערביות הוביל לסבב בחירות נוסף, שהסתיים ב"ממשלת החילופים" הכושלת של נתניהו וגנץ.

רק לאחר סבב בחירות נוסף, הוסר הווטו על המפלגות הערביות, מה שאִפשר את חתימת ההסכם הקואליציוני עם רע"מ ואת הקמת "ממשלת השינוי".

הגוש שהתנגד לנתניהו מנה 65 מנדטים בבחירות 2019, אך הווטו על שת"פ עם המפלגות הערביות הוביל לסבב נוסף, שהסתיים ב"ממשלת החילופים" הכושלת של נתניהו וגנץ. הווטו הוסר רק לאחר סבב נוסף

כמובן שהדרת נציגיהם הנבחרים של 20% מאזרחי המדינה פסולה בראש ובראשונה מבחינה ערכית, אבל זאת גם טעות פוליטית. חלק גדול מהמפלגות הערביות יכולות להיות שותפות הרבה יותר רלוונטיות מלא-מעט מפלגות אחרות, בוודאי בענייני דמוקרטיה, שוויון ושלום, שהם ערכי מגילת העצמאות שלנו.

מפלגות ערביות שתסכמנה לשבת בממשלה שתורכב ממפלגות ציוניות תקבלנה כמובן את קווי היסוד של הממשלה, שתמיד יכללו מרכיב של הבטחת הביטחון. במילים אחרות, אין כל פגיעה בביטחון בצירוף מפלגות ערביות, להיפך, זה צעד חיוני לחיזוק הסולידריות הפנים-ישראלית וחיזוק למחנה הדמוקרטי. אחרת, ללא המפלגות הערביות, לא תהיה "ממשלת תיקון" לממשלת המושחתים, המשתמטים והמשיחיים.

המחנה הליברלי חייב להתאחד ולהתנהג כמפלגת שלטון אחת, שיכולה להציע עתיד טוב יותר לאזרחי המדינה כולם. אלא שמנהיגי האופוזיציה של היום מסרבים ללמוד מהניסיון, מסרבים להבין כי מדינה לא יכולה להדיר חמישית מאזרחיה, והם שבים וחוזרים על המנטרה השחוקה, הגזענית בבסיסה והטיפשית מבחינה פוליטית, שלא יקימו ממשלה עם המפלגות הערביות.

כך, נפתלי בנט מדגיש כי "ישראל צריכה קואליציה ציונית ללא מפלגות ערביות"; אביגדור ליברמן מוסיף כי "אין מקום לגורמים לא ציוניים בממשלה הבאה – לא למפלגות ערביות ולא למפלגות החרדיות"; לפיד קובע ש"אי אפשר להיות בממשלה שנשענת על רע"מ"; גנץ מצהיר ש"רק ממשלת הסכמות ציונית תוכל לתקן ולתת גב ללוחמים", ואפילו גדי איזנקוט מציב יעד אוטופי משהו של "62 מנדטים ללא המפלגות הערביות". בכך הם משחקים הישר לידי הימין וזורעים את זרעי התבוסה הפוליטית של עצמם.

מנהיגי האופוזיציה מסרבים ללמוד מהניסיון, ולהבין שמדינה לא יכולה להדיר חמישית מאזרחיה. הם חוזרים על המנטרה השחוקה, הגזענית והטיפשית מבחינה פוליטית, שלא יקימו ממשלה עם המפלגות הערביות

נתניהו, שהוא מנהיג כושל בכל קנה מידה אך תחבולן פוליטי חסר עכבות, הצליח לגרום למנהיגי האופוזיציה לפחד מתווית ה"משתפי פעולה עם ערבים", ובכך להבטיח את שימור שלטונו. איזנקוט רשאי להמשיך לחלום על "62 מנדטים ללא המפלגות הערביות", אך זו אפשרות בעלת סיכויי היתכנות נמוכים עד אפסיים. ההיסטוריה של השנים האחרונות מלמדת אותנו שאין היתכנות פוליטית, בוודאי לא לאורך זמן, לקיים גוש ליברלי ללא הערבים.

במקום להיערך כבר עכשיו ליום שאחרי הבחירות, בוחרים רוב מנהיגי האופוזיציה, למעט יאיר גולן, לסנדל את עצמם לאופוזיציה תמידית, תוך שהם שמים יהבם על "מורדים" מדומיינים מהליכוד, שלהם ממתינים במרכז ובשמאל כבר שנים. אלה לא הגיעו ולא יגיעו גם בעתיד. כל עוד המרכז הישראלי לא יפנים שהיכולת שלו לשוב לשלטון תלויה באזרחים הערבים ובנציגיהם הנבחרים, הוא ימשיך לשחק לידיו של נתניהו ושל הימין הגזעני כולו.

מנהיגי האופוזיציה חוששים כי הפחד הקמאי שהספינים של מכונת הרעל השרישו בחלקים גדולים מהציבור היהודי מממשלה בתמיכת המפלגות הערביות, ירחיק מהם בוחרים, אבל בעשותם כך הם יורים לעצמם ברגל, כי חישוב מתמטי פשוט מראה כי סיכוייהם לחזור לשלטון ללא תמיכת המפלגות הערביות קטנים מאוד.

בניגוד לטענתו המפורסמת של ח"כ לשעבר ניר אורבך – הניסוי של ממשלה בתמיכת מפלגות ערביות דווקא הצליח. ממשלת השינוי הייתה הממשלה הטובה ביותר שהייתה כאן בעשור וחצי האחרונים: ממשלה שפעלה למען כל אזרחי המדינה – יהודים וערבים, דתיים, חילונים וחרדים. היו לה גם הרבה מאוד חסרונות, ובראשן טיפוח קונספציית ניהול הסכסוך, אולם כמובן שלא הייתה זו אשמת רע"ם.

נתניהו, מנהיג כושל אך תחבולן פוליטי חסר עכבות, גרם למנהיגי האופוזיציה לפחד מתווית ה"משתפי פעולה עם ערבים", ובכך להבטיח את שימור שלטונו. איזנקוט רשאי להמשיך לחלום על "62 מנדטים ללא המפלגות הערביות"

הציבור הישראלי כבר הוכיח בעבר כי הוא מסוגל לשנות עמדות בהתאם למציאות המשתנה. במקום לפחד מהתוויות שנתניהו ושותפיו מנסים בפיקחותם הפוליטית הזדונית ונטולת הבלמים להדביק להם, משימתם של ראשי האופוזיציה צריכה להיות שכנוע הבוחרים לראות בהקמת קואליציה עם המפלגות הערביות מהלך רצוי, חיוני ונכון לחברה הישראלית כולה, ולהתבסס על כך שהשותפות הפוליטית עם מנסור עבאס לא רק שלא הזיקה לישראל, אלא הייתה טובה ונכונה בכל היבט שהוא.

לפיכך, על מנהיגי האופוזיציה, אלו שבכנסת ואלו שפועלים מחוצה לה, להפסיק לפחד מהחיצים של הימין הקיצוני, לפעול כדי לשנות את כללי המשחק ולהתמודד עם החשש הלא מוצדק של רבים בישראל מפני שיתוף פעולה פוליטי יהודי ערבי. זה לא רק המעשה הפוליטי החכם, אלא הבחירה הערכית הנכונה עבור כלל אזרחי מדינת ישראל.

יתר על כך, מדינה שלא משתפת חמישית מאוכלוסייתה בניהול המדינה מעצימה במו ידיה את תחושות הניכור בין האוכלוסייה הערבית למדינה. האינטרס של מדינת ישראל הוא הפוך. זהו יעד חברתי ממעלה ראשונה, לתת לאוכלוסייה הערבית תחושה ש"סופרים אותם", שהם חלק אינטגרלי מהמדינה וזכאים לשבת ליד שולחן ההחלטות כמו כל אזרח אחר.

מדינת ישראל זקוקה כעת בדחיפות שאין למעלה ממנה ל"קואליציה אזרחית" שתוכל להתחיל ולשקם את ההרס שזרעה כאן ממשלת הימין הקיצוני, כזו שתפעל למען האזרחים ולא למען עצמה.

זהו יעד חברתי ממעלה ראשונה ואינטרס של מדינת ישראל לתת לאוכלוסייה הערבית תחושה ש"סופרים אותם", שהם חלק אינטגרלי מהמדינה וזכאים לשבת ליד שולחן ההחלטות כמו כל אזרח אחר

זה יקרה רק אם האופוזיציה תתעשת, תפסיק לרקוד לפי חלילו של נתניהו ובמקום להטיל וטו על נציגי הציבור הערבים, ראשיה ינהיגו ולא ימשיכו להיות מונהגים על ידי הפחדים שלהם. אחרת, הבחירות הבאות יסתיימו במקרה הטוב בשיתוק פוליטי וגם הפעם, המרוויח היחיד יהיה בנימין נתניהו.

נדב תמיר מכהן כמנכ"ל בישראל של JStreet - הבית הפוליטי של אמריקאים תומכי ישראל ותומכי שלום, חבר הועד המנהל של מכון מתווים למדיניות אזורית וכיועץ לעניינים בינלאומיים למרכז פרס לשלום וחדשנות. לשעבר דיפלומט בנציגויות ישראל בוושינגטון ובוסטון ויועץ מדיני לנשיא המדינה.