מדוע ישראל לא הוזמנה ל"פסגת השלום" בשארם א-שייח'? זה מוזר מאוד – אבל התשובה קשורה לסיפור גדול יותר. מדובר בסוג מרתק של דיסוננס קוגניטיבי שהעולם, יחד עם רבים בישראל, חווה עם סיום המלחמה. מה נעשה אתו – יכריע אם יום אחד באמת נדע שלום.

מטרותיה המרכזיות של ישראל – החזרת החטופים, סילוק חמאס מעזה ופירוקו מנשק – זכו בפועל לתמיכת כמעט כל הגורמים הרציניים בעולם. על אף הקטל הבלתי-נתפס בעזה וההפגנות הקשות במערב, לא היה חרם אמיתי על ישראל. אפילו הליגה הערבית – כולל קטאר, לשעבר הבנקאית של חמאס – קראה ביולי לארגון להתפרק מנשקו. כל העולם דרש את החזרת החטופים. זו סיבה מרכזית לכך שמטרות ישראל מושגות (בהנחה ש-20 הנקודות תיושמנה). העולם חרק שיניים, היה מי שהכיר בפלסטין, אבל ישראל שרדה את האירוע.

על אף הקטל הבלתי-נתפס בעזה וההפגנות הקשות במערב, לא היה חרם אמיתי על ישראל. אפילו הליגה הערבית – כולל קטאר, לשעבר הבנקאית של חמאס – קראה לארגון להתפרק מנשקו. העולם דרש החזרת חטופים

במצב כזה אפשר לחשוב שבנימין נתניהו ייצא מהמערכה כגיבור הזוכה להכרת תודה. בפועל, ההפך הוא הנכון. למרות מס השפתיים של טראמפ לנתניהו בנאומו בכנסת, ולמרות תקווה מסויימת לשינוי, העולם הדמוקרטי מבין שנתניהו איננו שחקן חיובי על המגרש. שפרויקט חייו איננו שלום או ביטחון, אלא שליטה וסיפוח (ושלטון נצח לרעיה). חזונו האמיתי מאחד את ישראל והשטחים ליישות דו-לאומית הנשלטת בידי מיעוט יהודי – משטר שניתן להחזיק בו רק באמצעות אי-ליברליות ודיכוי. זהו קץ הציונות, ולכן ממשלתו איננה פופולרית בקרב ידידי ישראל.

ככל שמנהיג זר יותר "ציוני", כך הוא יותר סולד מנתניהו. לכן ג'ו ביידן, שלהבדיל מטראמפ ממש מגדיר את עצמו "ציוני", תוך שימוש במילה המפורשת, מתייחס לנתניהו פחות או יותר כמו ציונים אמיתיים בישראל, דוגמת ראשי מערכת הביטחון, המשק, ההייטק והאקדמיה. אין זו עוינות כלפי ישראל, אלא מעשה של ידידות – ניסיון להציל את המדינה מעצמה.

מצד שני ככל שתומכי ישראל יותר דתיים, תועלתניים, וציניקנים שמנועים על ידי אינטרסים, כך הם יותר מכילים את הימין הישראלי. מה אכפת להם, באמת, שהוא מחריב את הפרויקט הציוני? זו הפוזיציה שמתיישבת הכי מדויק על דונלד טראמפ האפיקורוס ולהקת המשוגעים, המושחתים, הבדלנים והפנאטים שהתקבצה סביבו. הם כאילו בעד ישראל – אבל מלבד היהודים שבחבורה, לא באמת אכפת להם.

עם זאת, חייבים להודות שטראמפ התגלה כשימושי בעת הזו עבור ישראל (להבדיל מהמצב בארה"ב עצמה, שם הוא מתפקד כמלאך חבלה גרוע מיריב לוין). בסגנונו הבריוני והגס, הוא כפה על כולם את סיום המלחמה. בעיקר הוא גרם לקטאר ולטורקיה ללחוץ כהוגן על חמאס. על זה מגיע פרס, גם אם לא בהכרח נובל.

אפשר לחשוב שנתניהו ייצא מהמערכה כגיבור הזוכה להכרת תודה. בפועל, ההפך הוא הנכון. העולם הדמוקרטי מבין היטב שנתניהו איננו שחקן חיובי על המגרש. שפרויקט חייו איננו שלום או ביטחון

כעת הולכים מעל הראש של ישראל בניסוח הפרטים על הסדר החדש בעזה. זה משקף ראייה מפוכחת: גם הישראלים וגם הפלסטינים אינם מסוגלים כיום לפתור את בעייתם בעצמם.

בצד הפלסטיני מוצאים את הרשות הפלסטינית המושחתת והחלשה – ומצד שני ג'יהאדיסטיים עבריינים שמביאים רק דיכוי וחורבן. בצד הישראלי, המדינה שקעה במעגל של ממשלות ימין שאינן מסוגלות מבחינה אידיאולוגית או רגשית להיות שותפות אמיתיות לשלום. 

על רקע זה, יש ערך רב לקולות הבוז לנתניהו בזמן נאום סטיב ויטקוף בשבת בכיכר החטופים. המעמד שודר בשידור חי ברחבי העולם, בסקיי ניוז וברשתות נוספות. כן, הפגנה זה רק הפגנה, אבל יש גם סימבוליקה בחיים: זה העביר מסר ברור שהעם בישראל איננו ממשלתו. בלשון המעטה, לא כולם צועדים מאחורי ראש הממשלה הבעייתי.

הבחנה זו היא כנראה הגורם המרכזי לכך שישראל עדיין איננה מצורעת לחלוטין – בניגוד לרוסיה, למשל. כן, רוסיה תקפה את אוקראינה וישראל הותקפה על ידי חמאס, אבל מעבר להבדל חשוב זה יש רושם בעולם (בין אם הוא הוגן או לא) שמרבית הרוסים תומכים בטירוף של ולדימיר פוטין. לכן הישראלים שמילאו את הכיכרות הם פטריוטים ששמרו על תדמיתה של ישראל כדמוקרטיה שראויה להבנה.

יש ערך רב לקולות הבוז לנתניהו בזמן נאום ויטקוף בכיכר. המעמד שודר בשידור חי ברחבי העולם, בסקיי ניוז ובעוד רשתות. כן, הפגנה זה רק הפגנה, אבל יש גם סימבוליקה: זה העביר מסר ברור שהעם בישראל אינו ממשלתו

כעת מתחיל המבחן הגדול הבא. כן, יתכנו עוד מבחנים וסיבוכים ברצועה. אם חמאס יעמוד בלחצים ולא יניח את נשקו, המלחמה עוד עשויה להתחדש ביתר שאת. אבל המומנטום כרגע חיובי, ויש יסוד לאופטימיות זהירה. ואז תגיע שעת מבחן לעם היושב בציון.

כי מעבר לסיפור של עזה, ישראל חייבת אתחול מחדש פוליטי. כי מלבד השבת החטופים והביטחון, אין כרגע משימה חשובה מהפלת קואליציית המשתמטים, המושחתים והמזיקים של נתניהו. תבוסתם המוחצת בבחירות 2026 איננה עניין מפלגתי אלא צו עליון למען הישרדות לאומית.

הביתה, הביתה, טרם רדת אור.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com