במשך שנים היה "אנני הול" ("הרומן שלי עם אנני" בתרגום פשטני שגרתי) השיחון הזוגי שלנו; גם התרבותי. כמו: "היתרון התרבותי היחיד בקליפורניה הוא שמותר לפנות בה ימינה ברמזור אדום"; או "הם לא עושים שוב דבר חוץ מלחלק פרסים"; או "תעבירי לי את העוף"; והנהדר כאשר המהרישי יוצא מהשירותים ב"מדיסון סקוור גרדן" ו-וודי אלן אומר לדייט שלו שלי דובאל מ"רולינג סטון", "הנה אלוהים יוצא מהשירותים".

ואחרי סקס במיטה, אלן מלטף את הלסת שלו ואומר "אני רק עכשיו מתחיל להרגיש אותה". בצפייה ראשונה זה היה חידתי, כמו מרלון ברנדו שביקש ממריה שניידר חמאה ב"טנגו האחרון בפריז". אבל אה, שעה ארוכה של מין אוראלי עלולה להרדים את הלסת.

"אנני הול" היה ראוי לכל התשבחות והפרסים שהרעיפו אליו, אבל אף אחד לא היה מוצדק יותר מהאוסקר לדיאן קיטון.

זה לא היה המפגש הראשון איתה, אבל במובנים רבים הוא היה. החל מהחזון של ראלף לורן להלביש אותה כפי שלא הלבישו שחקניות לפניה. עם מכנסי החאקי, העניבה, החגורה והכובע שמתוכם סלסלה קיטון את "לה די דה, לה די דה!" האלמותי שלה ונטלה לבבות בכף ידה.

היא הייתה משב רוח מרענן, האמת צונאמי, בימים של בצורת לנשים בקולנוע. היה צריך את יכולתו של אלן להתחבר בהצלחה לצד הנשי באישיותו כדי לשים שורות דיאלוג כה נהדרות בפיה של קיטון

היא הייתה משב רוח מרענן, האמת צונאמי, בימים של בצורת לנשים בקולנוע. היה צריך את יכולתו של אלן להתחבר בהצלחה לצד הנשי באישיותו כדי לשים שורות דיאלוג כה נהדרות בפיה של קיטון.

היא גילמה בהצלחה ביישנות מתריסה ("אתה קונה לי רק ספרים עם המילה מוות בשמם") ושכבה עבה של נוירוטיות, כמו הלילה שבו היא מתקשרת לאלן (הם נפרדו) ומבקשת ממנו שיבוא לדירתה להרוג ג'וק (אלן: "בגודל של ביואיק") ואחר כך היא מתייפחת בחיקו והאהבה עושה פניית פרסה.

בהתחלה קיווינו שלא תשיר; צופים לא רוצים שאחותם תשיר בסרט. אבל הקול המתוק הרועד מצא את דרכו ו-"It had to be you" היה שלה. לא היה סיכוי ארוך טווח לאהבה בין הנעבעך היהודי רדוף גורל עמו ובין השיקסע שסבתה הייתה גראמי הול ומשפחתה נראתה כמו איור חג שנורמן רוקוול לא גמר לצייר.

"אנני הול" הוא כנראה סרטו הטוב ביותר של אלן – שנים לפני שמחקו אותו, הדרה אכזרית שלא מנעה מקיטון לעמוד לצדו – עם "מנהטן" ו"חנה ואחיותיה", ודאי אחת הטרילוגיות האמריקאיות הטובות.

"אנני הול" הוא כנראה סרטו הטוב ביותר של אלן – שנים לפני שמחקו אותו, הדרה אכזרית שלא מנעה מקיטון לעמוד לצדו – עם "מנהטן" ו"חנה ואחיותיה", ודאי אחת הטרילוגיות האמריקאיות הטובות

ב"אדומים" ראית כיצד השתלט האינטלקט הסקרני של קיטון על משחקה; כל המניירות הקטנות עם וורן בייטי, ג'ק ניקולסון, ג'ין סטייפלטון ואחרים. אבל ב"אנני הול" היא הייתה צעירה, בוסרית ולכן קרועת עיניים, זורמת, טבעית, כובשת וחד פעמית.

בתפקיד אורח מחזיר כריסטופר ווקן את אלן וקיטון לעיר בפורשה שלו. לילה והוא נוהג מהר מדי; מתוודה על רצונו לכוון את המכונית לאורות הבאים מולו. אלן יושב קפוא. קיטון מכירה את אחיה. איזה בדרן הוא.

כריסטופר ווקן ודיאן קיטון בסרט "אנני הול", 1977

היו שנים בהן הרגשתי שאלן הגדיר אותי. האובססיה עם מוות, הפריכות של קיומו ומצבו הפסיכולוגי הכרוני המכונה אנהדוניה – חוסר היכולת לחוות הנאה – שזה מה שהתכוון לקרוא ל"אנני הול". בראיונות לקידום הסרט, בימים שהיה נגיש יותר ומכורסם פחות משיני דעת הקהל, אמר אלן:

"תמיד הייתה לי אובססיה עם מוות גם כילד. מוות תמיד הפחיד אותי. יש לי זיכרונות מגיל צעיר מאוד, שש או שמונה, שמשכיבים אותי לישון בלילה ואני שוכב בחושך וחושב 'יום אחד אני אמות'. ואני מתרכז חזק ומנסה לדמיין את תחושת הריקנות והסופיות של המוות, את חוסר היכולת לשוב משם. זה עדיין קורה לי כאשר אני מתעורר באמצע הלילה".

* * *

לפני איזה זמן יצא לי לשבת עם לטי ארונסון, אחותו ומפיקת סרטיו זה שנים רבות של אלן, במלון של טראמפ בכיכר קולומבוס, וניסינו לשכנע אותה שאת סרטו הבא יצלם אלן ברוסיה. כרגע זה נשמע ממש לא טוב ועילה לפתיחת חקירה, אבל בימי ברק אובמה כנשיא מותר היה להגיד רוסיה מבלי ששני סוכני FBI יעלימו אותך.

לן בלווטניק קנה את Icon, חברת ההפקות של מל גיבסון וגם החזיר אותו לחיים כשחקן ובמאי. בלווטניק חשב שזה יכול להיות נחמד אם אלן יצלם סרט במוסקבה.

וודי אלן אינו נוהג לתת לאף אחד לקרוא את התסריט שכתב. כלומר, מי ששם כסף על סרט של וודי אלן קונה חתול בשק. זה היה לאנץ' הוליוודי (במנהטן) רגיל שנגמר בלא כלום

באותן שנים היה אלן מעין פולנסקי לא רשמי כזה שצילם סרטים בבירות עולם אטרקטיביות, אז למה לא תחת שמי מוסקבה? יכול להיות שניתן היה להתפשר עם גברת ארונסון על התקציב, אבל אז היא הבהירה שאחיה אינו נוהג לתת לאף אחד לקרוא את התסריט שכתב. כלומר, מי ששם כסף על סרט של וודי אלן קונה חתול בשק. זה היה לאנץ' הוליוודי (במנהטן) רגיל שנגמר בלא כלום ובהבטחה עמומה, אבל לכולם היה ברור שבלווטניק לא יפיק סרט של אלן.

וודי אלן ב-1977 (צילום: AP Photo/Jerry T. Mosey)

להחליף את דיאן קיטון במיה פארו הייתה לאלן טרגדיה שממשיכה לתת. הנסיבות היו מורכבות ודאי, רומנים נגמרים, אבל פארו היא אסון ממונע שעה שקיטון אמצה שני ילדים לעומת החמש מאות של פארו.

* * *

בכורת "אנני הול" נערכה מתישהו בין המהפך לחתונה שלנו. ראינו את הסרט בסן פרנסיסקו בה גרנו באותן שנים וחשנו זכות גדולה, נגועה ביהירות לא מעטה, על נקודות ההשקה שמצאנו בין הסרט וחיינו, אמיתיות ושקריות. היינו בטוחים שאנחנו בדרך הנכונה למרות ש"אנני הול" נגמר בפרידה עגומה של אלן וקיטון.

ראינו את הסרט בסן פרנסיסקו בה גרנו באותן שנים וחשנו זכות גדולה, נגועה ביהירות לא מעטה, על נקודות ההשקה שמצאנו בין הסרט וחיינו, אמיתיות ושקריות

כשבאנו להתחתן על הדשא של הוריי ברמת חן, גילינו שיותר מדי אנשים בתל אביב הסתובבו וחשו שהם וודי אלן או שאלן דומה להם. עפו השוואות רבות מדי בין ניו יורק לתל אביב, שהיו חוצפה גדולה. "שמיל" הזכיר לחבר'ה את "איליינ'ס". פארק הירקון היה סנטרל פארק. צ'יץ' היה קוץ'. וכולם נעזרו בהשוואה כדי להסיע במוחם את הסרט בו הרגישו כוודי אלן של הלבנט.

"אנני הול" היה התחלת הרומן שלי עם אלן. את סרטיו הקודמים לא אהבתי באופן קטגורי. מקובלת עליי אמירתה של פאולין קייל, מבקרת הסרטים המיתולוגית של "הניו יורקר", שאמרה על "רגשות": "סרט הדומה כל כך ליצירת מופת ויש לו מוטיב בנאלי כל כך (חיים ומוות) שקל להבין מדוע טעו צופים וחשבו שהסרט הוא אכן יצירת מופת".

בעיניי היה "רגשות" מדריך מניירות לסרטים אומנותיים. באותה מידה לא סבלתי את "קח את הכסף וברח", "בננות", "ישנוני", "כל מה שרצית לדעת על מין" ו"אהבה ומוות" (ארבעה מהם עם קיטון שהלכה בהם לאיבוד).

וודי אלן ודיאן קיטון בסרט "אנני הול", 1977 (צילום: TCD/Prod.DB)

הקלאסיקה של אלן החלה ביום שני, 10 במאי 1976, יום תחילת צילומי "אנני הול" בלונג איילנד. 100,000 רגל של צלולואיד, כ-50 שעות, מתוכן חילץ אלן 90 דקות. ארבעה פרסי אוסקר: הסרט הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר, התסריט הטוב ביותר וקיטון השחקנית הטובה ביותר.

כל הבובולינות של לוס אנג'לס עם השיער הכחול, הפאות הנוכריות, האברים הנוכריים והבטנים המתוחות, רצו לחבק את היהודי הנוירוטי הקטן. אלן היה אותה שעה מרחק 3,000 מייל מזרחה משם, צולל אל שינת האביב שלו עם "שיחות עם קרל יונג". הטלפון בדירתו היה מנותק. רק למחרת בבוקר, כאשר קיבל את ה"ניו יורק טיימס", קרא על זכייתו.

אלווי סינגר: "זו בדיחה ישנה. שתי זקנות נפגשות באתר נופש בהרי הקטסקילס (חגורת הבורשט). אחת מהן אומרת: האוכל כאן איום ונורא. והשנייה עונה לה: כן, והמנות כל כך קטנות. זה בערך מה שאני מרגיש ביחס לחיים: הם מלאים בדידות, אומללות, סבל ועצב והם נגמרים מהר מדי".

בעיצומה של מסיבת אינטלקטואלים שזימנה רובין, אשתו השנייה של סינגר, מתחמק אלן לחדר השינה כדי לצפות ב"ניקס" משחקים בטלוויזיה.

"זו בדיחה ישנה. שתי זקנות נפגשות באתר נופש בהרי הקטסקילס (חגורת הבורשט). אחת מהן אומרת: האוכל כאן איום ונורא. והשנייה עונה לה: כן, והמנות כל כך קטנות"

סינגר: "לא תאמיני. לפני שתי דקות הובילו הניקס בהפרש של 14 נקודות ועכשיו הם מובילים בשתיים".

רובין: "מה כל כך מרתק בחבורה של נפילים מנסה לדחוק כדור דרך רשת?"

סינגר: "מה שמרתק בזה היא הגופניות. זה מה שהורס אותי אצל אינטלקטואלים. אתה יכול להיות מבריק בלי שיהיה לך מושג מה קורה".

וודי אלן בתפקיד אלווי סינגר וג'נט מרגולין בתפקיד רובין בסרט "אנני הול", 1977 (צילום: ROLLINS-JOFFE PRODUCTIONS / RGR Collection via Alamy)

לאנני הול, הטאבולה ראסה מהמערב התיכון שאותה הוא מנסה לחנך להבין את המוות, הוא קונה ספרים.

סינגר: "אני רוצה לקנות לך את הספרים האלה כי אני חושב שאת צריכה לקרוא אותם במקום ספר על חתולים".

אנני: "זה חומר די רציני".

סינגר: "אני מאוד מוטרד מהמוות. זה נושא מאוד חשוב אצלי".

אנני: "כן?"

סינגר: "יש לי גישה מאוד פסימית לחיים. אני חושב שהחיים מחולקים לאיום ולנורא ולאומלל. אלה הקטגוריות. האיום והנורא הם כל המקרים הפטאליים. העיוורים, הנכים, האומללים הם כל השאר. את צריכה לומר תודה אם את רק אומללה. זה אומר שיש לך מזל".

"יש לי גישה מאוד פסימית לחיים. אני חושב שהחיים מחולקים לאיום ולנורא ולאומלל. אלה הקטגוריות. האיום והנורא הם כל המקרים הפטאליים. את צריכה לומר תודה אם את רק אומללה. זה אומר שיש לך מזל"

* * *

החיים לא היו קלים, חינניים או קלילים בעיניי, אבל היה להם שיק שעליו ניסינו להקפיד. כמו המלתחה היצירתית של דיאן קיטון ב"אנני הול". כמו מכנסי הקורדרוי החומים של אלן. כמו הימים הנפלאים ההם במנהטן כשהכול היה חדש, פריך וטרי, למרות שהעיר הייתה מטונפת ומסוכנת כמו חוארז.

לאמץ את "אנני הול" כלחיצת יד סודית זוגית, היה הכי קרוב לחיות בפנטהאוז מעל סנטרל פארק. לדבר בעגה שריחפה שלוש ספרות מעל איפה שהייתה אמורה להיות. לחשוב שאנחנו שליטי העולם, שהשמש זורחת לנו מהתחת והקקי שלנו לא מסריח.

דיאן קיטון ו-וודי אלן בסרט "אנני הול", 1977 (צילום: Pictorial Press via Alamy)

והעיקר, להאמין ששלומפר נטול גופניות כוודי אלן יצא עם דיאן קיטון; בסרט ובחיים. שהוא הצליח לתפוס את כל החוויה המתנשאת שהיא ניו יורק בסרט אחד. אין פלא שאנשים רבים שנאו אותו.

סינגר: "יצאתי עם בחורה שעבדה בממשל של אייזנהאואר וזה היה מאוד אירוני. אני ניסיתי לעשות לה מה שאייזנהאואר עשה לנו שמונה שנים".

אלווי סינגר ורובין גונחים במיטה. בחוץ נשמעת יללת סירנה. רובין: "אני מצטערת". אלווי: "אל תתעצבני". רובין: "לעזאזל, כמעט גמרתי!" אלווי: "ברצינות? אתמול זה היה מישהו שצפר במכונית. אי אפשר לסגור את העיר בשביל אורגזמה שלך. מה בדיוק את רוצה? שיסגרו את שדה התעופה? אין טיסות כל זמן שאנחנו במיטה?"

לפני שבועיים, לא זוכר למה, הרימו במגזין Entertainment Weekly פרויקט קולנוע נוסטלגי. במסגרתו מצאו ודיברו עם הגבר שעומד לפני אלן וקיטון בתור לקולנוע ומסביר לבת זוגו בדייט הראשון שלהם, תאוריות תקשורת של מרשל מקלוהאן.

אלן מקשיב להבלים הנאמרים ובסוף – כפי שלא קורה לעולם – הוא מוציא את מקלוהאן מאחורי פלקט. מקלוהאן אומר למטיף הקולני שאין לו מושג מהחיים שלו. זה רגע גדול שכל אחד מאיתנו רוצה.

אלן מקשיב להבלים הנאמרים ובסוף – כפי שלא קורה לעולם – הוא מוציא את מקלוהאן מאחורי פלקט. מקלוהאן אומר למטיף הקולני שאין לו מושג מהחיים שלו. זה רגע גדול שכל אחד מאיתנו רוצה

סינגר: "סירובה של אמריקה להיחלץ לעזרת ניו יורק הוא אנטישמי. שאר האומה מביטה בניו יורק כאילו אנחנו קומוניסטים, יהודים, הומוסקסואלים ופורנוגרפיים. גם אני חושב כך לפעמים ואני גר כאן".

* * *

דברים מעטים בלבד שווים את משקלם באיכות; תקליטים, סרטים, ספרים, ציורים. רבים עושים אותם. מעטים מחזיקים מעמד בכביסה.

בוב דילן עדיין מסקרן ומאתגר, אבל למי יש את הרזרבות הנפשיות ואת הפנאי להבין את הזמרים החדשים ששמותיהם מתחלפים עם עונות השנה. את סדרות הטלוויזיה השוטפות את המסך בזרמים אדירים של יצירות פארש. סרטים המבוססים על קומיקס או על תחנות סיעור בדיסנילנד. ספרים בחמישים גוונים של ירוק קבס. למה לחדול ללבוש ג'ינס כאשר הג'ינס הוכיח את עצמו כמו השקיעה והזריחה.

השגרה, יש להודות, היא מפלטם של מבוגרים: באך, מוצרט, המינגוויי, יין, פסטה.

אפילו ובעיקר וודי אלן אינו מה שהיה. איפה ש"אנני הול" היה סרט מרגש ונוגע יותר מ"מלחמת הכוכבים" ו"מפגשים מן הסוג השלישי" שראו אור באותה שנה ואחריו הטרילוגיה הניו יורקית, אלן של 40 השנים האחרונות ניסה בעיקר להגן על העדפותיו האישיות המקוממות בחלקן, הרחיק מעליו את קהלו בסדרה הולכת ומתארכת של סרטים שטוחים וחלולים להפליא שהם גלויות נוף מהעולם מלוהקות בדמויות עם בעיות שאינן מטרידות את הצופים השועטים בבהלה מפני גל הפיגועים ותשעה קבין של טיפשות שירדו לעולם, שמונה מהם בבית הלבן.

סינגר: "איש אחד הולך לפסיכיאטר ואומר לו, דוקטור, אחי משוגע. הוא חושב שהוא תרנגולת. הרופא אומר לו, למה אתם לא מאשפזים אותו? האיש אומר, חשבתי על זה אבל אני צריך את הביצים. זה בערך מה שאני מרגיש לגבי יחסים בין אנשים. הם אינם רציונליים, אבסורדים ומטורפים…אבל אנחנו ממשיכים איתם כי אנחנו צריכים את הביצים".

"איש אחד הולך לפסיכיאטר ואומר לו, דוקטור, אחי משוגע. הוא חושב שהוא תרנגולת. הרופא אומר לו, למה אתם לא מאשפזים אותו? האיש אומר, חשבתי על זה אבל אני צריך את הביצים"

דיאן קיטון בסרט "אנני הול", 1977 (צילום: RGR Collection)

40 שנה נהגנו לצטט בהנחה שלנו זה לא יקרה, את קביעתו של אלן ב"אנני הול" כי אהבה היא כמו כריש: היא צריכה להיות בתנועה מתמדת, אחרת היא מתה. לאחרונה גילינו שהכריש מת.

40 שנה נהגנו לצטט בהנחה שלנו זה לא יקרה, את קביעתו של אלן ב"אנני הול" כי אהבה היא כמו כריש: היא צריכה להיות בתנועה מתמדת, אחרת היא מתה. לאחרונה גילינו שהכריש מת

כאשר מחשבה מקורית ששירתה אותך שנים רבות כל כך חוצה עם מלתעות פתוחות את חייך וגורסת את כל הנקרה לדרכה, בעיקר את יקיריך, אתה מבין שהיה לך עסק עם גאון נדיר.

זה לא היה בא לעולם ללא קיטון. בחצי הראשון של "אנני הול" היא טאבולה ראסה. אלן רושם עליה את כל המאכלס את חלל ראשו. מין פיגמליון כזה. בחצי השני, אנני ראתה עולם. היא מחזירה לאלן פייט. אישיותה המתגבשת מפתיעה אותו. אולי מסרסת. אלן צריך אותן עם טל הבוקר ישר מהכפר. בהמשך הן גדולות מדי עבורו. כמו קיטון.

פורסם לראשונה ב"מעריב" ב-2016