הכרזת העצמאות ("מגילת העצמאות") שנכתבה בעיקר בידי ראש הממשלה המיועד דאז, דוד בן-גוריון, כללה שבעה אזכורים של ארגון האומות המאוחדות (האו"ם). בין היתר נכתב בפסקה המשמעותית והמוכרת:

"לפיכך נתכנסנו אנו חברי מועצת העם… ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות, אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

שלושה מרכיבים היוו את הלגיטימציה להכרזת העצמאות ולהקמת המדינה ב-14 במאי: האחת קשורה לנסיבות של אותו היום – יציאת הבריטים, השנייה לנסיבות ההיסטוריות הטבעיות – החזרה של העם היהודי לארץ התנ"ך ומימוש ערכי הציונות, והשלישית – הלגיטימציה הבינלאומית, שהייתה כל כך קריטית לצורך הקמת המדינה, בדמות החלטת העצרת הכללית של האו"ם מספר 181 (מ-29 בנובמבר 1947) היא "תכנית החלוקה".

3 מרכיבים ספקו לגיטימציה להכרזת העצמאות: נסיבות העת ההיא של יציאת הבריטים, הנסיבות ההיסטוריות הטבעיות של חזרת העם היהודי לארץ התנ"ך ומימוש ערכי הציונות, והלגיטימציה הבינלאומית

החלטה זו קבעה, כזכור, את פתרון שתי המדינות: הקמת שתי מדינות לשני עמים, מדינה יהודית ומדינה ערבית. החלטה שבגינה יצאו הוריי לרקוד ברחובות תל אביב ואילו הערבים, לצערנו, עדיין נאחזו בגישה שאין מה לדבר על מדינה יהודית במזרח התיכון. כאן בא לידי ביטוי הצורך שהבין בן-גוריון ב"חותמת הכשרות" החשובה כל כך: הלגיטימציה המשפטית הבינלאומית, כדי להכריז על הקמת מדינת ישראל באותו מועד.

כמעט 80 שנה חלפו מאז, ושוב נדרשת "חותמת הכשרות", הלגיטימציה הבינלאומית הכל כך קריטית כדי להקים מדינה. הפעם מדינה פלסטינית.

אסביר: ראינו בתקופה האחרונה תוכניות רבות שנכתבו אפרופו סיום המלחמה בעזה. בהן התוכנית הסעודית-צרפתית, שדיברה, בין השאר, על חזון שתי המדינות, והתוכנית האמריקאית. אציין באופן עקרוני כי פתרון שתי המדינות הוא הפתרון היחיד האפשרי עדיין ליציאה ממעגל המלחמות האינסופי, כאשר פתרון המדינה האחת אינו אפשרי בשלב זה.

פתרון שתי המדינות מבוסס על כל ערכי הציונות המקוריים, ויביא למצב של מדינה יהודית עם מיעוט ערבי ומדינה פלסטינית לצדה, בתוך קונטקסט רחב של בניין מזרח תיכון עם שותפים חדשים ושחקנים משמעותיים שיהיו ערבים ליישום ההסכם.

הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ, בניגוד לכל הציפיות של הממשלה ובאופן שהפתיע רבים, אך בצדק רב – פנה למועצת הביטחון של האו"ם, הגוף היחיד במערכת האו"ם שמאמץ החלטות מחייבות אשר עליהן ניתן לפקח באמצעים לגיטימיים שונים – כדי להביא לכך שההחלטה על סיום המלחמה בעזה, המאזכרת את חזון שתי המדינות, תזכה ללגיטימציה בינלאומית. 

כמעט 80 שנה חלפו מאז הכרזת העצמאות והקמת המדינה העברית, ושוב נדרשת "חותמת הכשרות", הלגיטימציה הבינלאומית הכל כך קריטית כדי להקים מדינה. הפעם מדינה פלסטינית

האו"ם הוקם ב-1945, עם תום מלחמת העולם השנייה, מתוך מטרה לקדם שלום עולמי וליצור פלטפורמה שתקדם הידברות ומשא ומתן לשם הפסקת לוחמה ואף בניית שלום ופיוס בין מדינות.

הפורום המרכזי שהוקם לצורך כך היה העצרת הכללית, שם כל מדינה אוחזת בקול אחד והיא שווה בין שווים. בשנים הראשונות של האו"ם, העצרת הייתה משמעותית מאוד, ובין היתר הייתה זו שקבעה את תכנית החלוקה.

העצרת אימצה את המלצות ועדת הבדיקה שהקימה, כדי להציע פתרון לבעיית פלסטינה-א"י (ארץ ישראל) עם עזיבת הבריטים וסיום המנדט. הוועדה שהתה בארץ ישראל כמה חודשים, כאשר אחד עשר חבריה, חכמי דור אני מוכרח לומר, (ממדינות אוסטרליה, אורוגוואי, איראן, גואטמלה, הודו, הולנד, יוגוסלביה, פרו, צ'כוסלובקיה, קנדה ושוודיה) סיירו ברחבי הארץ ונפגשו בעיקר עם אנשי הישוב היהודיים. אותם חברי ועדה הגיעו למסקנות החשובות וההיסטוריות והעבירו אותן למליאת העצרת הכללית. אז אימצה אותן העצרת וקבעה את החלטת החלוקה מספר 181.

בניית הלגיטימיות הבינלאומית הייתה בשלבים, בניצוחו של נשיא העצרת דאז (שר החוץ של ברזיל דאז אוסוולדו ארניה) והייתה קריטית לצורך התהליך המסודר והלגיטימי שהצריכה הקמת שתי המדינות.

בניית הלגיטימיות הבינלאומית הייתה בשלבים, בניצוחו של נשיא העצרת דאז (שר החוץ של ברזיל דאז אוסוולדו ארניה) והייתה קריטית לצורך התהליך המסודר והלגיטימי שהצריכה הקמת שתי המדינות

המשך הסיפור ידוע. אזכיר רק כי ההנהגה הערבית לא שיתפה פעולה על התהליך מתחילתו, היא לא נפגשה עם חברי הוועדה הללו, מדינות ערב התנגדו להחלטה שעמדה על הפרק, ומלחמת חורמה נפתחה על הישוב היהודי.

כמעט 80 שנה אחרי, החל תהליך מסודר אקטואלי, כאשר הממשל האמריקאי מחליט לעשות שימוש באותו גוף שהוא היחיד המהווה את הלגיטימיות הבינלאומית לתהליכים מדיניים גלובליים. זהו הגוף שמהווה לגיטימציה גלובלית לא רק לתהליכים מדיניים כמובן, גם לתהליכים רבים אחרים, כלכליים ומסחריים, המאבק בשינויי האקלים, תיאום בחיסונים ומאבק במגפות, הסדרת תדרים של לוויינים וטלפונים סלולריים בעולם כולו ועוד ועוד.

התהליך המדיני שאמור בקצהו להביא להקמת מדינה פלסטינית, מועבר על ידי ממשל טראמפ לאו"ם, הפעם למועצת הביטחון. ההחלטה העומדת על הפרק (לפחות נכון לעכשיו) כוללת, כחלק בלתי נפרד ממנה, כנספח, את ה"תכנית הכוללנית של הנשיא דונלד ג'יי טראמפ לסיום הסכסוך בעזה".

בתכנית זו יופיע הפסוק החשוב (19) שאומר כי בהנחה שפיתוח עזה מתקדם כמתוכנן, והרפורמות ברשות הפלסטינית מתקדמות אף הן באופן אמין, יתכן מאוד שייווצרו התנאים לתהליך של הגדרה עצמית לפלסטינים, עם מדינה (Statehood), וכי אנו מכירים בכך שזו השאיפה של העם הפלסטיני. אמנם המילים המפורשות "מדינה פלסטינית" או "Palestine" לא מופיעות בנספח, אך הכיוון הוא ברור.

כמעט 80 שנה אחרי, החל תהליך מסודר אקטואלי, כאשר הממשל האמריקאי מחליט לעשות שימוש באותו גוף, שהוא היחיד המעניק את הלגיטימיות הבינלאומית הדרושה לתהליכים מדיניים גלובליים

שוב זקוק העולם לגוף הבינלאומי הלגיטימי היחיד שקיים, כפי שהיה ב-1947 לצורך הקמת מדינה יהודית וממש כפי שלפני 25 שנה קבענו באמצעותו את יום השואה הבינלאומי שהפך, הודות ללגיטימיות הבינלאומית, ליום זיכרון המצוין כמעט בכל רחבי העולם, כולל בכמה מדינות בעולם הערבי, כאשר בפועל מיישמות המדינות את החלטת העצרת הכללית.

ד"ר רון אדם הוא שגריר (לשעבר), יו"ר ומייסד העמותה לקידום ערכי האו"ם בישראל. אדם פרש לפני כשנה ממשרד החוץ לאחר שירות של 35 שנה. בתפקידו האחרון שימש שגריר ישראל הראשון בקיגאלי, רואנדה. השתתף במשלחות ישראל לאו"ם בג'נבה ובניו-יורק ושימש מנהל מחלקת האו"ם במשרד החוץ, במסגרתה יזם את יום השואה הבינ"ל. כיום הקים עמותה להנגשת האו"ם והערכים אוניברסליים בקרב ישראלים. נושא תואר דוקטור בדיפלומטיה ציונית.