וינסטון צ'רצ'יל אמר פעם כי "דמוקרטיה היא שיטת המשטר הגרועה ביותר, אלא שאין שיטה טובה ממנה". צ'רצ'יל אמר זאת לאחר שהפסיד בבחירות שנערכו מעט לאחר מלחמת העולם השנייה: צ'רצ'יל הגדול, המנהיג הגדול של בריטניה במלחמה מול הנאצים, בסוף לא היה הבחירה האוטומטית של העם הבריטי, שהיה מבחינתו כפוי טובה. עם זאת, צ'רצ'יל קיבל את חוקי המשחק הדמוקרטיים, למרות מגרעותיה הרבות של השיטה.

אני מציין זאת כעת, על רקע דבריו של נשיא המדינה, ראובן ריבלין, לאחר פיזור הכנסת ה-22 והליכה לבחירות שלישיות בתוך שנה: "אסור שנאבד אמון בשיטה הדמוקרטית… הדמוקרטיה הישראלית הייתה ועודנה מקור גאוותנו, ואנו יודעים, שלשיטה הדמוקרטית יש גם מחירים". אני מציע לריבלין להירגע: הבחירות הנוספות הללו הן לא מה שיגרום לעם הישראלי לאבד אמון בשיטה הדמוקרטית. מדובר בסך הכל בעוד מסמר בארון הקבורה של אמון הציבור במערכת הפוליטית.

עושים צחוק משלטון החוק

אמון בדמוקרטיה כרוך באמון במספר עקרונות יסוד של השיטה. אחד מהם הוא עיקרון שלטון החוק. רבים יטענו כי האמון בשלטון החוק בישראל ירד דרסטית בשנים האחרונות. הרי לא משנה איך ייגמרו תיקי נתניהו, האמון ניזוק משמעותית, ומשני הצדדים של המפה הפוליטית (שהרי בשיח הפוליטי בישראל היום יש שני צדדים למפה הפוליטית: בעד נתניהו ונגד נתניהו).

נניח שאתם בצד שמאמין שנתניהו צודק: התזה שאתם מאמינים בה היא שיש פרקליטות בתוך פרקליטות, שמשתפת פעולה עם משטרה בתוך המשטרה, עם עזרה מבחוץ של אליטה בתקשורת, שכולם כופים על היועמ"ש מהפכה שלטונית. אני לא מגזים, שהרי זה מה שנתניהו טוען. כלומר, מוסדות החוק במדינה מושחתים כמו בשלטון החונטות בדרום אמריקה, ואין ערך לחוק.

מנגד, נניח ואתם בצד השני של המפה הפוליטית: אתם רואים שראש הממשלה וחלקים משמעותיים מן השלטון לא מקבלים את ההחלטות של הדרג הבכיר במוסדות החוק במדינה. איך נתניהו לא מהסס ללגלג על שוטרים ("המלצות המשטרה מושלכות לפח") פרקליטים ("שי ניצן במסע ציד") וכל העולם. אם תמצאו עצמכם עומדים בפני אימת הדין, איזה אמון יהיה לכם במערכת? למה שלא תחזרו על הדברים שאמר ראש הממשלה כאן בעשר השנים האחרונות? הסופר הצרפתי שארל פגי אמר כי "ניצחונה של הדמגוגיה הוא ארעי, אך ההרס שהיא משאירה אחריה הוא נצחי".

אם אין אמון בשלטון החוק, אין שלטון חוק, אלא משטר אפל וחשוך, בו הציבור לא סומך על השלטון, והשלטון בתורו אינו סומך על הציבור, ואוכף את שלטונו בדרכים שכולנו סולדים מפניהן (משטרה חשאית, למשל, היא עדות לחוסר האמון של השלטון בציבור שלו).

האמון בשלטון החוק, הוא המיתוס הגורם לעם לציית לחוק. פעם נדרשו לאלוהים כמקור לסמכות החוק או לאידיאולגיות חשוכות, והיום זה אמון החוק בכך שהחוק הוא שוויוני פחות או יותר, וצודק פחות או יותר. נתניהו מבקש שנאמין בו אישית, על חשבון הרעיון הזה של שלטון החוק. וזה די מצליח: גם אם נתניהו יגבר על גדעון סער בפריימריז בליכוד עוד שבועיים, ויתמודד בבחירות הכלליות לכנסת ויקבל 25 מנדטים (וכמובן שהוא יקבל יותר), עדיין מדובר בערך ב-20% מן העם שלא מאמין בנקיון הכפיים של מוסדות המדינה.

רצון העם

במדינות רבות בעולם, הליברליזם והנאורות מאבדים מיוקרתם לטובת תפיסות שמרניות וסמכותניות. כוחן של התפיסות הסמכותניות הוא בכך שלנוכח השאלות הקשות, מציבות הגישות הסמכותניות תשובות קלות ופשוטות. מציעות ודאות אל מול ספקנות. לכוחות השמרניים בעולם, יש אמונה בצדקת הדרך, והיא כלי חזק יותר ליצירת שיתוף פעולה בעם מאשר ערכים כמו ספקנות, פלורליזם ודמוקרטיה.

כך בברזיל, שם נבחר ז'איר בולסונרו, שמתגעגע לימי החונטה ומשטר העינויים. כך בהונגריה עם ויקטור אורבן, שמטיף נגד סורוס בעזרת מוטיביים אנטישמיים. כך ברוסיה, שם פוטין מאשים את הליברליזם האירופאי שהחדיר הומוסקסואליות לרוסיה כדי לפורר אותה מבפנים. כך בארה"ב, שם טראמפ, באלגנטיות של היפופוטם, החזיר את תור הזהב של הגזענות הלבנה. כך בבריטניה, שם הברקזיט הוא במידה רבה מרד נגד הסדר הישן.

השינויים הללו מתארים במידה רבה שאנשים כבר לא מאמינים בדמוקרטיה כפי שהאמינו בעבר. הם מוכנים להקריב את הערכים הדמוקרטיים, כי שוכענו שהערכים הללו כבר אינם בטוחים. הסניף המקומי של גל הפופוליזם העולמי רשום על בנימין נתניהו. נתניהו מאשים כבר שנים את כל מה שליברלי בכל מה שבעייתי במדינת ישראל. את התקשורת החופשית, את השמאל, את הערבים. אלו חדרו אל המוסדות הלגיטימיים של המדינה, על מנת לבצע הפיכה שלטונית. אלו מילים שלו.

הבעיה היא שקשה להילחם ברעיון הזה, מרגע שהוא בא לאוויר העולם. נניח שנתניהו יקבל חנינה בתמורה לפרישה מן הפוליטיקה. תומכי נתניהו יגידו: הנה, הוכחה שכל מה שהם רצו זה להוריד את נתניהו מהשלטון. ברור שלא היה בתיקים האלה כלום (מנגד, יטענו נגד נתניהו שכל מה שהוא רצה זה חסינות, ולכן נאחז בקרנות המזבח השלטוניות). כל התפתחות שלא תהיה, תשמש כהוכחה לתזה של צד מסוים.

אמון העם בשלטון החוק הוא העיקר

דמוקרטיה היא בעצם סך האמון הכולל של הציבור. האמון הזה מצטבר לאט לאט, והוא גם לא נעלם ביום אחד. אבל אני סבור, שכרגע אנחנו במגמה של צמצום האמון בדמוקרטיה, ולא בבנייתו מחדש. ריבלין היקר, האמון הציבורי בשלטון החוק לא ייפגע בגלל שאנחנו הולכים לבחירות שלישיות בתוך שנה. הוא כבר מזמן בקרשים.

הציבור לומד שנתניהו אמנם מדבר יפה אל הציבור שלו, אבל קשוב בעיקר לבעיות היום יום של הטייקונים. הציבור מזהה שליצמן הוא סגן-שר הבריאות (לא שר, שהרי הוא עצמו לא מאמין במדינה עד כדי כך), ומסייע רבות לפדופילים, אבל העיקר שהם חרדים. הציבור ראה את דרעי נכנס לכלא על דברים שביצע בתור שר פנים, וחוזר לכהן בתור שר הפנים. הציבור רואה שאין כסף לתחבורה ציבורית מתפקדת, אבל לאוטבוסים ממוגנים שיוצאים ריקים מחברון כל שעה דווקא יש כסף.

אל כל זה, נוסיף את המובן מאליו: הבחירות השלישיות בתוך שנה, הן לא על חוק הגיוס, לא על סיפוח בקעת הירדן, לא על בתי החולים, לא על התחבורה, לא על הגירעון ולא על הביטחון. הן רק כדי לקבוע את גורלו של אדם אחד, ואת זה אי אפשר להכחיש. כמה אמון אפשר לתת בשיטה דמוקרטית שכל כולה נועדה כדי לקבוע את גורלו של אדם אחד?

עומר כהן הוא משפטן וכותב תוכן מראשון לציון. מנהל את הבלוג ״תשובת השמאל״.