הפיגוע הקשה בסידני שבאוסטרליה, שבו רוצחים שפלים ירו ביהודים רק בשל יהדותם, מצטרף לאירועים הקשים הפוקדים אותנו בגל האנטישמיות הנוכחי ברחבי העולם.

גל אנטישמיות, שלמרבה הזעזוע התפרץ שעות בודדות לאחר הטבח הנורא של השבעה באוקטובר, סמוך כל כך לזוועות שבוצעו כלפי נערים וזקנים, אימהות הרות, ילדים רכים בשנים, אבות ואימהות נואשים, בחורות צעירות. זוועות אותו היום הזכירו לנו את התקופה החשוכה של השואה.

הפיגוע בסידני מצטרף לגל אנטישמיות, שלמרבה הזעזוע התפרץ שעות בודדות לאחר הטבח הנורא של השבעה באוקטובר, סמוך כל כך לזוועות שבוצעו באותו יום, והזכירו לנו את התקופה החשוכה של השואה

התפרצות אנטישמית זו ועיתויה, מהווים תזכורת כואבת לפוטנציאל הרוע הטמון בטבע האנושי. מבחינה זו, האנטישמיות היא ניר הלקמוס, מדד האנושיות של חברת בני האדם. בשל תואנות רבות, שאין זה המקום לפרטן, היהודי הוא המועמד האולטימטיבי להפנות אליו את רגשי השנאה, להאשימו ולרדוף אותו. היחס אל היהודי הוא מבחן לאנושיות של האדם, והאנטישמיות היא עדות לכניעה המבישה ליצרים האפלים והחשוכים המקננים בו.

הפיגוע הזה קרה בערב חג החנוכה, חג שמרוכזים בו האור והמלחמה בחושך וברוע. מעניין שהחג מתרחש בכל שנה סביב הקריאה בתורה של סיפור מכירת יוסף על ידי אחיו. אחי יוסף אף חושבים להורגו:

"ויראו אותו אחיו מרחוק ויתנכלו לו להמיתו בטרם יקרב אליהם".

כשרואים מרחוק קל לשנוא, קל לשלול, לבטל. כשרואים את יוסף מרחוק יכולים להחזיק בעמדה סטריאוטיפית ומנוכרת – בעל החלומות, גנדרן המתהדר בכותונת הפסים, מביא את דיבתם רעה אל אביהם. כשרואים אותו כך מרחוק אפשר להתנכל לו להמיתו. המרחק איננו רק מרחק פיזי – הריחוק הרגשי, קהות החושים, הבחירה שלא לראות את האדם במלואו ולהכיר בערכו הסגולי האינסופי של כל בן אנוש – הם סכנה הרובצת על כולנו.

זה יכול לקרות בין אחים, זה קרה בין אחים, ודאי וודאי שזה יכול לקרות בין זרים ועוד יותר כלפי היהודים. זה קרה לנו לפני השבעה באוקטובר – ראינו אחד את השני מרחוק, מתוך שנאה.

כשרואים מרחוק קל לשנוא, לשלול, לבטל. כשאחיו של יוסף רואים אותו מרחוק, הם יכולים להחזיק בעמדה סטריאוטיפית ומנוכרת כלפיו ולהתנכל לו. המרחק אינו רק מרחק פיזי אלא ריחוק רגשי וקהות חושים

ציבורים ממחנה הימין ראו במחנה השמאל כולו "קפלניסטים" ו"עוכרי ישראל". ציבורים מתוך מחנה השמאל צבעו את כל מחנה הימין כ"ביביסטים" ו"גזענים חשוכים". אלו ואלו רידדו את דמות האדם שמולם, נכנעו לכוחות השנאה והשלילה וחשפו אותנו לסכנות גדולות. חשוב להדגיש, שלא מדובר בכל המחנה, משמאל או מימין, ואף לא ברובו. רוב העם לא שם וחובה עלינו להנכיח זאת בשדה התקשורתי, הציבורי והפוליטי.

חג החנוכה, כפי שנרמז בשם "יוסף", הוא בבחינת "מוסיף והולך". בכל יום מימי החנוכה, המסמלים את ימי חיינו, אנו מצווים להגביר את האור, להוסיף עוד אור. האור המתגבר מאפשר לנו גם לראות יותר טוב את סביבתנו, גם את הסכנות שבה – מי עומד עלינו לכלותנו, מי הרשעים, אך גם את הטוב שבה.

אנו מצווים לגרש את החושך, אך גם להגביר את האור. לצד הלחימה העיקשת באלו הקמים עלינו, אנחנו מגרשים את החושך גם באמצעות האור. האור של כבוד האדם, של אדם נברא בצלם, של הערך הסגולי האינסופי של האדם.

אחת הדרכים המסייעות לנו לעשות יותר טוב היא לראות טוב יותר. כשהאור גדול – אנחנו לא רק מאירים את סביבתנו, אנחנו רואים יותר טוב – מבטלים את הריחוק ואת ההשטחה של הזהויות.

אנחנו מתחילים בנר אחד, באור קטן – אבל הוא הופך ברבות הימים לאור גדול. השם יוסף, כאמור, מרמז על הצורך להוסיף כל הזמן – אל תעמוד במקום אחד, אל תהיה סטטי, תלך מחיל אל חיל. קפיאה על השמרים סופה ירידה, ועליך להיות תמיד בתנועה רוחנית קדימה.

אחת הדרכים המסייעות לנו לעשות יותר טוב היא לראות טוב יותר. כשהאור גדול – אנחנו לא רק מאירים את סביבתנו, אנחנו רואים יותר טוב – מבטלים את הריחוק ואת ההשטחה של הזהויות

עלינו להוסיף אור כל הזמן. האור הקטן הזה, המצוי בכל אחד מאיתנו, יכול לגדול. ככל שהוא גדל הוא מתגבר על פוטנציאל הרוע הטמון בנו מעצם היותנו בני אדם, מגביר את הטוב שבנו, מסלק את החושך.

החינוך בנוי על האמונה שבכל אחד יש אור, ותפקידו של כל אחד לחפש את הדרכים להגברת האור הזה וליצור את התנאים שיאפשרו את גדילתו המתמדת – לכל אורך חייו של האדם.

נדמה כי העיקרון הזה של "מוסיף והולך" נכון לא רק לנרות חנוכה, אלא גם לחג חנוכה עצמו, בסימן של "בימים ההם, בזמן הזה". למשמעות המקורית של החג מתווספות משמעויות חדשות עם השנים והאירועים ההיסטוריים הנלווים להם. חג החנוכה ליווה אותנו בשנים הארוכות של חשכת הגלות. גם בשנים הארוכות של הגלות ראינו את האור, הדלקנו את האור שנה אחר שנה.

יחד איתנו, זכה החג לאור הגדול של החזרה לארץ ובניית המדינה. לצד התכנים הלאומיים, החג מקבל נופך יותר משפחתי ויותר חינוכי. האור שבו הוא אור רוחני, המעורר ומחזק את האור שבנו כיחידים וכחברה.

התביעה מאיתנו היא כמעט בלתי אפשרית – דווקא העם שסבל יותר מכל עם אחר מרדיפות ופוגרומים וניסיונות השמדה, שעמד מקרוב על פוטנציאל הרשע המסתתר באדם, דווקא הוא נקרא לשמש אור לגויים.

לא זו בלבד שעלינו לשאוף להיות בני אדם טובים יותר ויותר, עלינו גם מוטלת החובה, כל אחד על פי יכולתו ודרכו, לפעול לחברה אנושית טובה יותר. אנו שיודעים יותר טוב מכל עם אחר לאלו תהומות של רוע ואטימות יכול האדם להגיע, מצווים על חינוך מתמיד לביטוי הטוב הטמון באדם.

התביעה מאיתנו היא כמעט בלתי אפשרית – דווקא העם שסבל יותר מכל עם אחר מרדיפות ופוגרומים וניסיונות השמדה, שעמד מקרוב על פוטנציאל הרשע המסתתר באדם, דווקא הוא נקרא לשמש אור לגויים

התביעה היא קודם כל בנו עצמנו, כל אחד ואחת מאיתנו צריכים להשתדל לממש את האנושיות הגבוהה ביותר שבנו. תביעה זו אינה נעצרת בנו, עלינו מוטלת החובה לפעול למען החלשים והנזקקים, למנוע עוולות ולפעול למען חברה ראויה. ביסוס חברה המושתתת על ערכים, שהם הניגוד הגמור ליחס אותו נקטו כלפינו לאורך הדורות ועד עצם ימינו אלה. המלחמה שלנו באנטישמיות עוברת דרך סילוק החושך, מלחמה ברע, אך גם ואולי אפילו בעיקר דרך הגברת האור וחיזוק הטוב.

יהודה מימרן הוא ד"ר לחינוך יהודי, חבר סגל בבית ספר מנדל למנהיגות חינוכית, מייסד ״ממזרח שמש״ העוסקת בזהות יהודית מזרחית וממובילי היוזמה הפוליטית "צור ישראל".