"כשהייתי קטנה הייתה לנו דלת זכוכית סדוקה בחדר האמבטיה שדרכה אבא שלי היה מסתכל עלי במקלחת, כשהייתי עירומה. כשהתבגרתי ביקשתי ממנו שיפסיק, אבל זה המשיך. באחת הפעמים צעקתי 'די!' והוא המשיך אז נתתי מכה חזקה בדלת והיא התנפצה. היד שלי התמלאה דם ולקחו אותי לבית חולים. הרופא חשב שניסיתי להתאבד, לא סיפרתי את האמת, שתקתי, הייתי אז בת 12".
רחל (שם בדוי) בשנות ה-20 לחייה, בת העדה האתיופית, הבכורה מבין כמה אחים, מספרת כי סבלה מאלימות קשה בבית. לדבריה, אביה גם פגע בה מינית. רחל אומרת שאמה – שנהגה להכות אותה בעצמה – ידעה על מעשי האב ושתקה.
רחל מספרת עוד כי בשלב מסוים אביה עזב את הבית, ובבת אחת הוקל לה ולבני משפחה נוספים. אבל לדבריה, האלימות מצד האם נמשכה והופעלה עליה אלימות גם מצד בן משפחה נוסף, ש"תפס את מקומו של האב" לאחר שעזב.
"אמא שלי הייתה מכה אותי מכות רצח", היא אומרת. "הייתה נועלת אותי בבית ימים שלמים, מרביצה לי עם האבזם של החגורה מכות בראש ובגב ועם כבל חשמל על הידיים. היה עונש קבוע להחזיק ארגזים עם משקל על גב כפוף במשך שעות. אם התעייפתי וזה נפל, הייתי מקבלת מכות ומתחילה מהתחלה".
אבל לטענתה, כל הפגיעות הקשות שצילקו את נפשה וגופה, וגרמו לה לאבד אמון בבני אדם, לא הכינו אותה ליום שבו תאזור אומץ לבקש עזרה.
היא מספרת כי עד מהרה גילתה שבמקום לקבל סיוע היא זוכה לטריקת דלת ונפגעת שוב, הפעם דווקא מהגורמים שהיו אמורים להגן עליה: משרד הרווחה והמשטרה.
מעדויות ומסמכים שהגיעו לזמן ישראל עולה כי בשנים האחרונות פנתה רחל כמה פעמים ללשכת הרווחה בעיר מגורי המשפחה בדרום הארץ, ואף הגישה תלונות במשטרה על רקע אלימות במשפחה.
עם זאת, נראה כי דווקא היכן שאמורים היו לסייע לה, התעלמו מהטענות הקשות שהעלתה, והשאירו את הבית תחת חסות אם אלימה ללא פיקוח או טיפול.
מבדיקה שערך זמן ישראל עולה שרשרת מחדלים, לכאורה, מול מצוקתה של רחל, שמקורה בהתנהלות המשטרה והמשכה במחדלי לשכת הרווחה בעיר מגוריה, שהביאו לכך שבמשך שנים הוזנחו בני הבית במצוקתם.
במקום סיוע – תיק במשטרה
כאשר הייתה בת 17, אזרה רחל אומץ ובפעם הראשונה בחייה התקשרה לאיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית וביקשה עזרה.
את שיחת הטלפון הגורלית ביצעה תוך שהיא מאמצת לצורך כך זהות אחרת – זהות של בן אותו כינתה "אריאל" ושבאמצעותו גוללה את סיפורה. באיגוד מרכזי הסיוע הקשיבו קשב רב ל"אריאל", שסיפק לדבריהם עדות טלפונית מצמררת.
באיגוד מרכזי הסיוע הסבירו השבוע לזמן ישראל, כי "הבחירה להתקשר בשם בדוי היא אמצעי להתמודדות ודרך להעברת מסרים. מדובר בתופעה מוכרת בקרב נפגעות תקיפה מינית, במיוחד במצבי קיצון שמגיעים לקצה גבול היכולת.
"הדרך שבה בוחרים הקורבנות להעביר את המסר היא שולית לעומת המהות, שבה יש להתמקד ושמחייבת טיפול".
נציגת איגוד הסיוע הזעיקה את המשטרה מתוך חשש לשלומו של "אריאל", אבל כשהשוטרים התייצבו בפתח בית המשפחה, ונוכחו לדעת כי הנער המתלונן הוא בעצם נערה, חלה תפנית עגומה בעלילה, ובמשטרה הוחלט לפתוח תיק משטרתי נגד רחל בעקבות ההתחזות, בעבירת "הודעה כוזבת".
וכך, ברגע אחד הפכה רחל מקורבן התעללות שזקוק לעזרה, לחשודה בפשע, שקרנית ומתחזה.
"קרובת משפחה התחננה בפני אמא שלי שתיקח אותי לבית חולים, אבל היא התעלמה. בסוף, אבא התעקש לקחת אותי לבית החולים, כי התייבשתי ולא יכולתי לזוז. כל הדרך היא איימה עליי לא לספר מה היה. אז לא סיפרתי"
אנשי איגוד מרכזי הסיוע זעמו, אבל לדבריהם במשטרה מיאנו להקשיב. "היא חיפשה דרך להוציא את הסבל שלה החוצה כנפגעת, ועשתה זאת בדרך שבה הייתה מסוגלת לדבר על הדברים. היא בחרה להציג את עצמה כ'אריאל' וזה כל חטאה. יש כאן עוולה גדולה", אומרים באיגוד.
"השוטרים כעסו עלי מאוד", מסבירה רחל. "הייתי צריכה להתייצב אצל קצינת מבחן אבל מי שהגיעה איתי לשם זו אימא שלי כי הייתי צריכה לבוא עם מבוגר אז לא יכולתי לדבר. בסוף אמרתי שהכל היה בצחוק ושאני מצטערת וככה זה נגמר"
מבדיקה שערך זמן ישראל עולה כי תיק החקירה נגד רחל נסגר לבסוף בעילה: "נסיבות המקרה אינן מצדיקות העמדה לדין". ואולם בעצם פתיחת התיק הוכתם שמה של רחל ברישום המשטרתי תחת סעיף "הודעה כוזבת".
הרישום הזה מלווה את רחל מאז בכל אפיק שאליו היא פונה, ומטיל ספק בדבריה ובאמינותה מול הגורמים שאליהם פנתה, לרבות גורמי הרווחה.
"הבעיה מוכרת"
"כשהייתי קטנה, אמא חתכה לי את הענבל, זה אבר בעומק הגרון שיש לכל אדם", מספרת רחל. "זה קרה כשהייתי בת חמש. אמא פשוט כרתה לי את הענבל בלי שום סיבה רפואית, ללא הרדמה, לא בבית חולים, בבית. היא הביאה מכר שלה שיעשה את זה, תפסה אותי בכוח והוא חתך לי את האיבר בגרון. צרחתי ובכיתי".
לדבריה, בימים שאחרי ביצוע ההליך רחל סבלה מכאבים, דיממה והקיאה, ולא הצליחה לאכול ולשתות. "קרובת משפחה התחננה בפני אמא שלי שתיקח אותי לבית חולים, אבל היא התעלמה.
"בסוף, אבא התעקש לקחת אותי לבית החולים, כי התייבשתי ולא יכולתי לזוז. כל הדרך ברכב היא איימה עליי לא לספר מה היה. אז לא סיפרתי".
זמן ישראל בדק את הטענות, ואף שוחח לאחרונה עם האם, שלא הכחישה את המעשה המיוחס לה על ידי בתה. להגנתה, טענה כי מדובר ב"משהו מקובל בעדה האתיופית". ואולם, כשנשאלה האם אם בני משפחה נוספים או היא עצמה עברו כריתת ענבל ענתה: "לא יודעת".
בירור שערכנו עם רופאים מוערכים בתחום רפואת ילדים ורפואת אא"ג העלה כי כריתת ענבל בילדים אינה פרקטיקה מוכרת בישראל. בשיחות עלה כי גם אם מדובר בתופעה שהייתה מקובלת באתיופיה, לא ידוע על בקשות לביצוע ניתוחים כריתת ענבל בילדים בארץ.
"למה להסיר ענבל? מאיפה הרעיון המטורף הזה? למי הוא מפריע? אני רופא 40 שנה ולא שמעתי מעולם על דבר כזה. להסיר לילדה ענבל? אלו שאריות אבולוציוניות. אין שום סיבה להתעסק איתן", הסביר לנו רופא ילדים ותיק וידוע בתחום. כשהבין שההליך התבצע באופן עצמאי, בתנאים ביתיים וללא הרדמה התקשה הרופא להסתיר את זעמו: "איזה מן דבר? זה גובל במחלת נפש. האימא צריכה להיות בבית חולים לחולי נפש או בבית משפט".
שכנים ששוחחנו עימם במהלך הכנת הכתבה העידו על צעקות ובכי "לא רגילים" שנשמעו מדירת המשפחה במהלך השנים. "הבעיה מוכרת" אמרה לנו שכנה ותיקה שביקשה להישאר בעילום שם.
"אני מכירה את המשפחה זמן רב", הוסיפה, "בני המשפחה מאוד סבלו. האימא הייתה משאירה אותם נעולים בבית ימים שלמים, היו בלגאנים, המשטרה הייתה כאן בבניין כמה פעמים".
כיום, מתמודדת רחל עם קושי בתפקוד יומיומי, חוששת להימצא בין אנשים, סובלת מחרדות וקשיי שינה, ומתקשה לבטוח בסובבים אותה. עם זאת, היא אומרת כי מצבה טוב בהרבה מהשנים שבהן חיה תחת אלימות יומיומית.
"אני רק רוצה להציל את המשפחה שלי"
מאז שעזבה את הבית, מנסה רחל לחשוף את האמת על הפגיעות שחוותה מצד הוריה, כשלנגד עיניה מטרה אחת: לסייע לבני משפחתה שנותרו מאחור ונמצאים לטענתה בסכנה, בחסות אם מתעללת וקרוב משפחה אלים. "אני רק רוצה להציל את המשפחה שלי", היא מסבירה.
שיחות שהתבצעו בין רחל לבני משפחתה בסמוך לעזיבתה מעלות את תחושת המצוקה והפחד שלהם מול האם. "היא איימה עלינו שאם לא נלך איתה לכותל אנחנו נינעל בבית", נשמע קולה של אחת מהם בשיחה טלפונית בין השתיים. "היא צבטה אותי ביד, לקחה לי את הטלפון, ולא נותנת לי להיות איתך בקשר".
בהקלטה אחרת נשמעת קרובת המשפחה הזו בוכה, כשהיא משתפת את רחל במכות שהיא סופגת בבית והפחד שהיא חשה מפני אמה של רחל.
"לי לא הייתה עזרה כשהייתי ילדה ובגלל זה מצבי כזה", אומרת רחל. "אני חוששת שלקרובי המשפחה שלי יהיה גורל זהה לשלי, אם לא יקבלו עזרה משמעותית".
לדבריה, היא דיווחה בעבר כמה פעמים ללשכת הרווחה בער מגוריה על הפגיעות והאלימות בבית, ואולם במשך שנים התעלמו מפניותיה.
לאחר שכל פניותיה ללשכת הרווחה בעיר מגוריה לא נענו, הגישה נגדם רחל תלונה למחלקת פניות הציבור במשרד הרווחה בירושלים, ולמבקר המדינה, בטענה כי אלה לא עושים את תפקידם.
כמו כן היא פנתה לגורמי סיוע נוספים בניסיון לגייס עזרה וטיפול עבור קרוביה, ועודדה אותם לדווח למשטרה בעצמם על מה שקורה בבית ולבקש עזרה.
"ברווחה הגנו על האם במקום על המשפחה"
בתלונה שהגישה רחל במשטרה נגד האם, היא ביקשה מהחוקר שלא יזמן נציגת רווחה מעיר מגוריה, ובכל זאת מי שהתייצבה בתחנת המשטרה זמן קצר לאחר מכן הייתה פקידת הסעד מהאגף – אותה פקידה שנגדה התלוננה רחל.
"איך שראיתי אותה הבנתי שאין סיכוי ושהכל חסום", אומרת רחל.
מעדויות שהגיעו לזמן ישראל עולה כי מאז עורבה המשטרה, האם אסרה על בני הבית לשתף פעולה עם המשטרה. בשיחה טלפונית משתפת אחת מהם את רחל: "אימא שלך כועסת מאוד על התלונה במשטרה".
אחד מבני הבית בשיחה טלפונית עם רחל: "אני פשוט לא יודע אם בחוץ מצפה לבני המשפחה משהו טוב יותר. אם היא תיכנס לכלא לאן ייקחו אותם? צריך לטפל בזה בינינו. סליחה שהוצאתי אותך שקרנית"
אחד מבני הבית הכחיש בעדותו כי הוכה בילדותו, מה שהביא בין היתר לסגירת התלונה במשטרה תוך זמן קצר.
ואולם, בשיחה טלפונית שקיימו השניים לאחר החקירה, התנצל בפני רחל והודה: "אני פשוט לא יודע אם בחוץ מצפה לבני המשפחה משהו טוב יותר. אם היא תיכנס לכלא לאן ייקחו אותם? צריך לטפל בזה בינינו. סליחה שהוצאתי אותך שקרנית".
אתה חושב שעשיתי טעות שסיפרתי על אימא ועל המכות ומה שקורה בבית?
"כל אחד מתמודד אחרת. אני חושב שצריך לסגור את הדברים בינינו".
"רואים בי אויבת"
בזכות מאבקה העיקש של רחל והתערבות הרשויות, מזה כמה חודשים המשפחה מטופלת ומקבלות ליווי וסיוע פסיכולוגי. עם זאת, מרבית בני משפחתה של רחל אינם מדברים איתה.
"כמו שיש דבר כזה ניכור הורי, יש סוגים נוספים של ניכור, וזה מה שאני עוברת מאז שהתלוננתי על העובדת הסוציאלית ופקידת הסעד ברווחה בעיר", אומרת רחל.
"בגלל המאבק שלי הם רואים בי אויבת. דאגו להרחיק אותי מבני המשפחה שלי, הסיטו אותם נגדי והיום הם מפחדים לדבר איתי. היינו מאוד קרובים, הם היו מספרים לי הכל, בוכים לי ומבקשים עזרה על מה שהם עוברים בבית, אבל מאז שהתלוננתי הכל השתנה. אני מרגישה שזאת אולי יד מכוונת של הגורמים שעליהם התלוננתי".
בשיחה שהתקיימה בין רחל לאימה, ביקשה רחל מהאם לאפשר לה לשמור על קשר עם קרוביה. בתגובה ענתה האם: "אם לא תעשי בעיות. אבל אם עוד פעם יזמינו אותי למשטרה תהיה בעיה או משהו, לא תראי את המשפחה"
במשרד הרווחה מכחישים את הטענות, אולם מעדויות והקלטות שהגיעו לזמן ישראל עולה כי בני משפחתה של רחל אכן הוזהרו על ידי גורמים ברווחה לבל יאפשרו קשר בין רחל לקרוביה.
עוד עולה, כי ההרחקה היזומה בין בני המשפחה נובעת כתוצאה מההשפעה של רחל על קרוביה, שעודדה אותם לדווח על מצבם לרשויות.
בשיחה שהתקיימה לאחרונה בין רחל לקרובת משפחה מבוגרת, מסבירה הקרובה: "הם מדברים איתך ואז מה קורה? הם הולכים למשטרה.
"אמרו לנו 'אם עוד פעם אחת הם ילכו למשטרה אחרי שקירבתן ביניהם, אנחנו נכעס עליכם'. העובדת הסוציאלית אמרה. אם עובדת סוציאלית אומרת דבר כזה מה נעשה?"
קרובת המשפחה הזו היא לא היחידה שמעידה על הדברים. שיחות נוספות שביצעה רחל עם בני משפחה אחרים ושהקלטות שלהן הגיעו לזמן ישראל מעלות הסברים דומים.
בעקבות התערבות זמן ישראל, ולאחר תקופה ארוכה של נתק, פגשה רחל את בני המשפחה ואת האם באירוע משפחתי, אך לא הורשתה לשוחח עם בני המשפחה האחרים ביחידות.
בשיחה שהתקיימה בין רחל לאימה, ביקשה רחל מהאם לאפשר לה לשמור על קשר עם קרוביה. בתגובה ענתה האם: "אם לא תעשי בעיות. אבל אם עוד פעם יזמינו אותי למשטרה תהיה בעיה או משהו, לא תראי את המשפחה שלך".
רוב תיקי האלימות נגד קטינים נסגרים
המקרה של רחל אינו היחיד. בשנים האחרונות התפרסמו לא מעט מקרים בהם נטען למחדלים והתנהלות לא תקינה של אגפי רווחה בערים שונות ברחבי הארץ והושמעה ביקורת בגין החלטות שעוררו מחלוקות באשר למצבי אלימות בתוך המשפחה הנוגעים לקטינים.
מנתונים שהתקבלו מהמועצה לשלום הילד, עולה כי 3,870 תיקים נפתחו על אלימות כנגד ילדים בתוך המשפחה נכון לשנת 2017. 82.5%. מהתיקים שנפתחו ב-2017 בגין עבירות כנגד ילדים במשפחה היו תיקים בגין עבירות נגד גוף.
באיגוד מרכזי הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית דווח כי בשנת 2018 התקבלו במרכזי הסיוע כ-51 אלף פניות. 60% מהפונות והפונים נפגעו כקטינים. ב-67% מהפניות הפגיעה עד גיל 12 הפוגע הוא בן משפחה.
"מעל 80% מהתיקים של אלימות נגד ילדים במדינת ישראל נסגרים. ילדים מתקשים לקשור רצף אירועים ולחבר יום ספציפי או תקופה מדויקת לאירוע מה שלא מאפשר הגשת כתב אישום בכלי ראייתיים"
מעל 6,200 תיקי עבירות מין והטרדה מינית נפתחו במשטרת ישראל, ב-48% מהתיקים הנפגע הוא קטין או קטינה. 83% מתיקי עבירות המין נסגרו בפרקליטות ורק ב-17% מהתיקים הוגש כתב אישום.
למרות הנתונים המדאיגים הללו, יישומה המלא של התכנית הממשלתית לטיפול באלימות במשפחה נדחתה בשנתיים (לצד תכניות נוספות) על רקע בעיות תקציב. בין הסעיפים שנפגעו: טיפול בילדים והכשרות מטפלים.
באיגוד מרכזי הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית נותנים דגש לנושא הטיפולי ולצורך בהכשרות מקצועיות ממוקדות. "אנחנו מקיימים הכשרות לגורמי פרקליטות ומשטרה בדגש על הפער הקיים בין שפת הטראומה לשפת החוק.
"כל נושא ההכשרות לא מאורגן לא מעוגן מספיק בחקיקה וזו עיקר הבעיה. מערכת אכיפת החוק עסוקה בלמלא אחר פרמטרים של מיצוי חקירה וראיות משפטיות והיא פחות מתעסקת עם התופעות הפסיכולוגיסטיות שמאפיינות את הנפגעות והנפגעים. יש צורך במתן יותר הכשרות ממוקדות לטיפול בנפגעות תקיפה מינית החל מהמשטרה, הרווחה, משרד החינוך וכלה בכל אותם גורמים שפוגשות הנפגעות בציר החיים".
לירון אשל, עו"ד ועובדת סוציאלית, מנהלת המרכז לליווי ילדים נפגעי עבירה במועצה לשלום הילד אמרה השבוע לזמן ישראל: "מעל 80% מהתיקים של אלימות נגד ילדים נסגרים כי ברוב החקירות עם ילדים קשה להגיש כתב אישום בכלים ראייתיים. ילדים מתקשים לקשור רצף אירועים ולחבר יום ספציפי או תקופה מדויקת לאירוע מה שלא מאפשר הגשת כתב אישום.
"ההליך הפלילי אינו מהות הכל, במצב שבו מרבית התיקים נסגרים מחוסר ראיות ולא מחוסר אשמה. המשמעות של סגירת התיק מחוסר ראיות היא שיודעים שהייתה פגיעה אבל ברף הראייתי הנדרש לא ניתן להגיש כתב אישום.
"סגירת תיק או הליך שמתנהל לא מייתר מעקב וטיפול של הרווחה ומענה טיפולי למשפחות. ההשלכות של התעללות הן השלכות רב מערכתיות ולכן, ילד שנפגע חייב להמשיך להיות מלווה על ידי גורמים מקצועיים. יש לתת מענה הוליסטי כך שבכל מקרה יותאם טיפול רלוונטי עם איש מקצוע שעוקב אחר מצבו של הנפגע".
תגובות
תגובת משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים: "מפאת צנעת הפרט לא נוכל לפרט את המענה הטיפולי הניתן למשפחה במחלקה לשירותים חברתיים רק נציין שגורמי הטיפול במעקב אחר מצב המשפחה לרבות מתן מענים טיפוליים.
"הטענות העולות נבדקו לא אחת על יד גורמי הפיקוח, על ידי פניות הציבור וגורמים נוספים במשרדנו ואף על ידי משרד מבקר המדינה. נדגיש שוב, כי דלת שירותי הרווחה פתוחה בפני הפונה בכל עת".
תגובת המשרד באשר לטענה כי גורמים ברווחה פעלו להרחקת רחל מבני משפחתה בעקבות תלונותיה על התנהלותם: "אין זו דרכה של הרווחה".
רחל חתמה על מסמך ויתור סודיות המאשר למשרד הרווחה למסור לזמן ישראל כל פרט ומידע בעניינה. ביקשנו לקבל מסמכים המעידים על טיפול ומסקנות התלונות שהגישה ואולם עד לרגע העלאת הכתבה נמנעו במשרד הרווחה מלהעביר נתונים ומידע.
תגובת המשטרה, לעניין פתיחת התיק נגד רחל: "מדובר באירוע משנת 2011 שבו נערה התקשרה למרכז לנפגעות תקיפה מינית ומסרה הודעה כוזבת כי אביה אונס אותה. בעקבות הדיווח הוקפצו כוחות משטרה רבים ולאחר שאיתרו אותה סיפרה בחקירתה כי מדובר במעשה קונדס. תיק החקירה נסגר".
לעניין התלונות שהגישה רחל על רקע אלימות במשפחה לא התקבלה תגובה עד להעלאת הכתבה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנושמע ישראל יהוה אלוהינו יהוה אחד.
זהו סיפור מאוד טרגיי וזה קורה לאו דווקא היוצאים איתיופיה זה קורה בכל עדה ובכל מגזר.
ושרותי הרווחה לא מטפלים במקרים כאלה עד הסוף נמצא שאותה נערה נשארת עם הבעיה ללא פתרון.
אני מכיר מישהי שנאנסה ע"י שני אתיופים והיא אתיופית ולכן היא לא יוצאת עם אתיופים.
כל אדם בוחר את דרכו לפי הדברים שהוא עובר בחיים וזה לא תמיד הדרך הנכונה אבל זוהי המציאות הכואבת.
לדעתי בעידן המדיה הרבה בני נוער חשופים לתכנים מאוד אלימים ישנם כאלה שמקבלים מהתכנית האלה דרכים כהנה ואחרות.
וזה עצוב לי לשמוע שדברים כאלה קורים בעידן הכי טוב של האנושות מבחינת הכל אבל תחת לפני השטח יש לנו עבודה רבה עד שנגיע לתוצאה הרצויה.
תודה.