כמו כולם, לפעמים אני שואלת את עצמי מה היה קורה אילו: אלמלא החלטתי כך, אילו הייתי פועלת אחרת. הרוב נוגע לחיי, אבל יש במבט שלי לאחור גם עניין לאומי: מה היו פני המדינה אילו התעקשתי על קידום רעיון שהיה לי לפני כ-15 שנה, כשהייתי גמלאית צעירה ונמרצת. סליחה על היוהרה, אבל אילו הייתי מתמידה, האם היינו נראים אחרת?

סיכמתי את הרעיון במסמך ושמו "בן זכאי". הוא עלה בדעתי בעקבות שיעור לנשים מפי תלמידת חכמים – היא והלומדות הן תוצר של מהפכה שקטה שעוברת היהדות האורתודוקסית. כתבתי:

"בשיעור דיברו על רבן יוחנן בן זכאי, שסביב חורבן הבית ביקש מהרומאים את יבנה וחכמיה. לראשונה שמעתי שרבי עקיבא ביקר אותו כי הוא ויתר על ירושלים. לא המורה ולא אף אחת מהתלמידות מצאה לנכון לומר שגם אם עקיבא צדק כשאמר את הדברים, בראייה היסטורית – ברור שהוא טעה. אילו יוחנן היה חושב כמותו, לא הייתה יהדות, לא היה מי שידבר על זה היום".

רבי עקיבא ביקר את בן זכאי כי ביקש את יבנה וחכמיה תוך ויתור על ירושלים. המורה והתלמידות לא הודו שבראייה היסטורית – ברור שעקיבא טעה. אילו יוחנן חשב כמותו, לא הייתה יהדות או מי שידבר על כך

הגישה בכיתה, לפיה יש חובה דתית להתעקש על הכול, תוך התעלמות משיקולים כמו מאזן כוחות, ומשום כך לפסול ריאליזם מדיני כמו של בן זכאי, הזכירה לי שבזמן ההתנתקות שמעתי מרבים כי אם היא הייתה מוצדקת הלכתית, רבנים היו תומכים במהלך. אמנם רבים מהם חייבו לציית להנהגת המדינה, שהרי "דינא דמלכותא – דינא", אבל גם גרסו שלכתחילה אסור לוותר על חבלי ארץ.

כתבתי:

"לחוגים הדתיים-לאומיים יש השפעה גדולה על מה שקורה במדינה בתחום המדיני. עם השנים גוברת אצלם השפעת הרבנים. הרבנים שדעותיהם הפוליטיות אינן משיחיות, כמעט אינם נשמעים. לכן רוב הציבור סבור שזה הקול הרבני הלגיטימי היחיד ונוהה בעקבותיו. התופעה מכונה 'ספירלת הדממה', כלומר הרעש נהיה יותר חזק מעצם השקט של הרוב".

הסקתי שחיוני כי מי שמגבש עמדות לפי דעת תורה, יוכל לשמוע הצדקה תורנית לתפיסות מדיניות מתונות. ידעתי שיש בעלי סמכות ומעמד ששותפים לדעתי, אבל הם נמנעים בדרך כלל מהבעתה בפומבי.

זאת כי הקולות בעד ארץ ישראל השלמה חזקים, ומאחר שיש עוד עניינים על סדר היום האורתודוקסי-ליברלי, הם מעדיפים להתמקד בהם. להמחשה, קבלת זוג להט"בים בקהילה, או דרשה בבית כנסת מפי אישה, יותר קלות לעיכול מאשר ויכוח על דמוגרפיה מול קדושת גבולות ההבטחה, והתוצאה בהם ודאית ומיידית.

הרבנים שדעותיהם הפוליטיות אינן משיחיות, כמעט אינם נשמעים. לכן רוב הציבור סבור שזה הקול הרבני הלגיטימי היחיד ונוהה בעקבותיו. התופעה מכונה 'ספירלת הדממה' – הרעש נהיה יותר חזק מעצם השקט של הרוב

חשבתי שכדי לצאת ממצב שבו יש קול הלכתי רם אחד בלבד בנושא השטחים, נדרשת התארגנות שתלכד את הקולות האחרים, שהם חלשים ובודדים. קבוצה של רבנים ואחרים שפועלים בשיטתיות באמצעות מאמרים והופעות, תשנה את השיח, לפחות תגוון אותו. עם הזמן, הם יהיו משקל נגד, ולו חלקי, למי שרואה בספר יהושע מדריך לניהול מדינה במאה ה-21.

סברתי שבראשית דרכה, קבוצה כזו זקוקה לאדם בעל שיעור קומה שיוביל וימשוך אחרים, וגם למי שיבצע את העבודה. הייתי פנויה, היו לי קשרים בארץ ובעולם. עד שהפרויקט יגדל ויעסיק כוח אדם, אעשה אני את מה שצריך, אהיה מזכירה ודוברת. פניתי לדמויות מוכרות (רבנים וגם אישי ציבור ואקדמאים) ולארגונים, אחד ועוד אחד, בארץ ומעט בארה"ב, משם מגיעים השפעה ומימון.

כולם אמרו שזה רעיון מצוין. אלא שהם ממש מצטערים, הם לא יכולים עכשיו, כי. או שהם מציעים שאדבר עם. אחד שהסכים לעזור מאחורי הקלעים חזר בו כעבור כמה ימים, והיה מספיק הגון לומר שמעורבות שלו תחתור תחת סדר היום שאליו הוא מחויב – ברגע שייגע בעתיד השטחים, יתר מאמציו ירדו לטמיון. הבנתי אותו: למה לו לסכן כל מה שיזם ובנה לטובת תוכנית שתעמת אותו עם רבים במגזר שלו? לא החלטתי להפסיק, אבל לפי המסמך שמצאתי בנבכי המחשב, כנראה התייאשתי.

מדי פעם אני נתקלת במי מאלו שפניתי אליהם אז, שהיו שותפים לחרדה והסכימו לדרך, אבל לא נרתמו. אני תוהה האם הם זוכרים, האם הם מצטערים. ואני שואלת את עצמי, למה לא המשכתי לנסות.

מדי פעם אני נתקלת במי מאלו שפניתי אליהם אז, שהיו שותפים לחרדה והסכימו לדרך, אבל לא נרתמו. אני תוהה האם הם זוכרים, האם הם מצטערים. ואני שואלת את עצמי, למה לא המשכתי לנסות

אני שואלת את עצמי איך הייתה נראית המדינה אילו הייתי מוצאת משפיען אחד שיוביל מהלך, אשר אולי היה מסיט את המציאות. ואני גם שואלת, האם לא מאוחר, האם עדיין אפשר, האם יש שם מישהו, מישהם, שיירתמו. 

טובה הרצל היא גמלאית של משרד החוץ. שרתה כקצינת קישור לקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון, הייתה השגרירה הראשונה של ישראל במדינות הבלטיות לאחר התפרקות בריה"מ, ופרשה אחרי כהונה בדרום אפריקה.