כ־20 שנה מצליח אריק (אריאל) קלפטון להרגיז אותי במראה הנחצ'ה הלולן שלו; עם מכנסי הלמך המשתרכים סביב הסניקרס המבוצבצים והחולצה הקצרה והמכופתרת שלעיתים נדמה שגברים ישראלים הם האחרונים שלובשים אותה.

שלא יהיה ספק, בגיל 60 הוא אחד הגברים השמורים ברוקנרול. למרות מראה הערס הבריטי המזקין, שיחה איתו יכולה להיות מרגשת ונוגעת בנימי נפש, אבל לעתים רחוקות אינטלקטואלית. קלפטון ישר, פתוח ומחלק מנות מעיקות של כאב. אולי זה מה שקורה לגבר שנקרא לחדר המתים לזהות את בנו, שנפל מחלונו בקומה ה־54 בניו יורק.

ביום שישי שעבר, בהופעה מבריקה שלו ב"רויאל אלברט הול" בלונדון, היה קלפטון במראה נחצ'ה כאשר "קוקאין" האלמותי מאת ג'יי ג'יי קייל הרים על רגליהם את הבייבי־בומרס בשיר על הסם שהסניף את שנות ה־80'. נדמה לי שצעקתי עם כולם את הפזמון החוזר, כמו סגנו של לה קוקרצ'ה, המנהיג החדש של קרטל מדיין.

ביום שישי שעבר, בהופעה מבריקה שלו ב"רויאל אלברט הול" בלונדון, היה קלפטון במראה נחצ'ה כאשר "קוקאין" האלמותי מאת ג'יי ג'יי קייל הרים על רגליהם את הבייבי־בומרס בשיר על הסם שהסניף את שנות ה־80'

כמה נואל הוא השיר נטול האחריות הזה. אבל אולי זה רוקנרול: לנשוב עם הבריזה של הרגע, אף שעד שהגיעה, הייתה כבר אחת הרוחות המשומשות בהיסטוריה.

השיר הוא גדולתו של קלפטון כשם שהיא הדאווין הנוגה שלו. לא מדובר בגבר שמתנזר מחיים טובים: הוא עדיין מחויב ל"רולקס", עבורם הוא מצלם פרסומות. השעון, כמושיעו של קלפטון, נראה משכנע יותר מזה של ניקולס קייג', המחויב ל"מונט בלאן".

חלק ניכר משנות ה־80' וה־90', עטה קלפטון חליפות "ארמני" מחויטות להפליא אבל עשה מוזיקה רעה. בימים שבהם זמרים בגילו שואלים שיער מהגב, טיפח קלפטון שיער גולש בגל טבעי וסוף־סוף הגיע ליחס סביר בין הזקן לשיער. סנטרו תמיד היה חלש, מה שכפה עליו את הזקן שלא עשה את העבודה.

ביום שישי שעבר הייתה לאריה פימת סנטר חדשה ותחושה שהוא לא שם יותר קצוץ. אחרי עשור של תספורת מארינס, הוא הניח לשערו להתעטף בתוגה לבנה. ניכר היה בו עד כמה הוא נהנה להעביר את ידו בבלורית. גם אני הייתי נהנה לו הייתה לי.

* * *

כמי שחיבב חמישה שירים של "קרים" ושלושה–ארבעה של "אמונה עיוורת", שהיו כמעט הרפרטואר המלא של הלהקה, "אמונה עיוורת" מייצגת עבורי סוג של מיתוס מתמשך.

מי שקראו בשנה האחרונה את האוטוביוגרפיה המרגשת שלו, יודעים עד כמה היה קלפטון קרוב למות ובכמה מסלולים שונים

בערך כמו שבבית השני של "Badge" ("קרים"), זה שהזמין בו את ג'ורג' האריסון לנגן בהקלטה המקורית; כאשר קלפטון מניח לים של זמן לעבור מהתו האחרון עד למקום שבו הוא אמור לפסוע קדימה לדרוך על הדוושה ולווא־ווא את הסולו הקטן שתמיד היה שם, עד שמתח אותו לחצי שיר נוסף – בכל עידן והרכב של קלפטון שיר אחד לפחות הוא יותר תפילה משיר.

כאשר רוק מגיע לגבהים כאלה, דברים רבים בו משתבשים; "חדר לבן" הופך ליבבה המחפשת אחרי אמת שבורה. "Running on Faith", נותר אחד השירים היפים שלו; אינני מכיר מי שלא היה מתנדב להיות המיתר החותך את אצבעו בסלייד האקוסטי. איפה שפעם היה מצב לעבור את "ליילה" בשלום, כעת אנחנו מתוחים כמו חוט תפירה בין הגרסאות: האקוסטית לחשמלית. מעולם לא הייתי אוהד גדול של הגרסה האקוסטית.  

לפי גגו המתרומם של ה"אלברט הול", יכולתי לדעת בביטחון שאני לא באולם הנכון. לחובבי רוק יש נטייה עדרית לפעות ולרוץ ביחד, ומי שיכול להפגין עד כמה הוא אנין ומעדיף את הגרסה האקוסטית ולא את היללות החשמליות ששכלל דוויין אולמן, מחבר ריף הפתיחה הגדול של כל הזמנים, לפעמים אין ברירה אלא להודות שהריח בדירה של החבר'ה הוא נפיחה ולא שאריות של נפאס יבש.

* * *

מי שקראו בשנה האחרונה את האוטוביוגרפיה המרגשת שלו, יודעים עד כמה היה קלפטון קרוב למות ובכמה מסלולים שונים. היה היה אלכוהוליסט במצב סופני. מה שגרם לו להקים את המרכז לגמילה באנטיגואה, שהיא מטרה נהדרת למה כדאי לעשות עם כמה מיליונים עודפים.

הוא כמעט מת ממנת יתר של הרואין. הסניף קוקאין עד שהתמוטטו לו הסינוסים. ואת כל זאת עשה בחברת פאטי בויד־האריסון, אישה יפה אך חלשה ונטולת אופי, שהניחה לקלפטון להפוך את אחד הסיפורים הגדולים ברוק לטלנובלה.

בשנות ה־90' הכיר קלפטון דוגמנית ממערב התיכון באמריקה, שפשטותה והתנהלותה, כל מה שקלפטון הדנדי איננו, עם מכוניות הספורט האיטלקיות, התחתונים בתפירה מיוחדת והתכשיטים, הצביעו עבורו על אפשרות נוספת

בשנות ה־90' הכיר קלפטון דוגמנית ממערב התיכון באמריקה, שפשטותה והתנהלותה, כל מה שקלפטון הדנדי איננו, עם מכוניות הספורט האיטלקיות, התחתונים בתפירה מיוחדת והתכשיטים, הצביעו עבורו על אפשרות נוספת, שבה בחר.

כעת הוא מנהל את חייו, עם ילדיו, בין דירה בלונדון, אחוזה כפרית באנגליה, דירה בניו יורק ואגם איטלקי כמקובל. אבל כמו רוקרים אחרים בני דורו, היו לו שנים יבשות שבהן החלו לדבר יותר ויותר על תקווה לקאמבק.

כוכב הרוק הבריטי אריק קלפטון וכלתו, פאטי בויד־האריסון, יוצאים מכנסייה בטוסון ביום נישואיהם, 27 במרץ 1979 (צילום: AP Photo, File)

את השנים הללו ניצל קלפטון להשקת "Crossroads" – פסטיבל גיטרות לאיסוף כסף לאנטיגואה. הוא מכר את רוב הגיטרות המיתולוגיות שלו, כולל הגדולות מכולן, בסכום עתק, תרומה גם הן. חלק הוחזרו לו בידי חברים טובים שגייסו כסף כדי לקנות אותן. בשנה שעברה הסתובב עם סטיבי ווינווד, חברו ל"אמונה עיוורת". השבוע, ממש במקרה, ראו אור גרסת CD ו־DVD של המופע.

ההרכב הלהקה השבוע בלונדון היה חזק. הביקורות שנתנו לו בראש שכנעו את קלפטון לגייס את דויל ברמהול ה־2, מי שהיה פעם חבר כבד בהרכב, לנטוש לשני ערבי סיבוב הופעות שלו ולבוא להושיט יד.

על התופים, אחרי הפסקה אחרונה, סטיב גאד הקשיש והמצוין. על הקלידים כריס סטיינטון, מי שהיה ב"כלבים, שוטים ואנגלים" של ג'ו קוקר; ואחרי שנים רבות שהוא מדשדש בעקבותיו כמו שנאוצר רדום, אני מנחש שאנדי פרוודר־לאו, נגן גיטרה מצוין, העמיד את קלפטון בפני אולטימטום: לתת לו סולואים משלו או להיפרד כידידים ממורמרים. קלפטון נכנע והקהל הרוויח.

את "לנרד סקינרד", סיירת המטכ"ל של הרוק הדרומי; הלהקה ששילמה את המחיר האישי הכבד ביותר בתולדות הרוק; רציתי לראות לפחות מאז שנדמה היה שעוד דקה לא יישאר אף אחד מההרכב המקורי

* * * 

את "לנרד סקינרד", סיירת המטכ"ל של הרוק הדרומי; הלהקה ששילמה את המחיר האישי הכבד ביותר בתולדות הרוק; רציתי לראות לפחות מאז שנדמה היה שעוד דקה לא יישאר אף אחד מההרכב המקורי.

עם מותו של הקלידן בילי פאוול לפני חודשיים, מהניצולים של התרסקות המטוס באוקטובר 1977, הבנתי שזמני אוזל. מכיוון שהייתי בלונדון עם חבר שיש בנו חיבורים רוקיים, עשינו מה שהיה צריך כדי להשיג שני כרטיסים ל"בריקסטון ארינה", שם ניגנה "סקינרד".

מארק מטייקה, ריקי מדלוק, גארי רוסינגטון וקית' כריסטופר מלהקת "לנרד סקינרד" מופיעים פסטיבל iHeartRadio בלאס וגאס, 22 בספטמבר 2018 (צילום: Kevin Winter/Getty Images for iHeartMedia/AFP)

לרוב מחכים עשר שנים לראות את קלפטון ואחר כך עשר נוספות לראות את "לנרד סקינרד". אני ראיתי את "האחים אולמן" במרץ, את קלפטון באפריל ואת "סקינרד" ביוני.

כדי שהילדים יידעו שאבא היה בחלק מ־20 הערבים בביקון בניו יורק בעת הקדנציה האחרונה של האולמנים, הנחתי 100 דולר מקדמה על חשבון של 500 דולר ל־45 דיסקים בקופסה חדשה. יוני מצטייר כחודש מאתגר לחובבי רוק. אין לי כוונה לראות את דילן השנה בדרכים. אחכה לראות מה יקרה כאשר יחצה את גיל 70. 

רוק דרומי בכלל ו"סקינרד" בפרט, נמצא הרבה אחרי שיאו. אלמלא דור צעיר של גיבורי גיטרה דרומיים שעטו את עורם של אולמן, דיקי בטס, טוי קלדוול, סטיבי ריי וון, לואל ג'ורג' ואחרים, זה היה עסק גמור ומת. אבל הרכבים כמו " דרייב ביי טראקרס", להקת "דרק טראקס", "אול מיסיסיפי נורת'סטאר" ואחרים, לא מניחים לסתום את הגולל על הז'אנר שהיה כה נפלא בשנות ה־70'.

לישורת האחרונה שבה היא נמצאת, הגיעה "סקינרד" תשושה וכנועה לעייפות החומר. יש גבול לכמה חברים אתה יכול לאבד. בהרכבים הראשונים, הייתה "סקינרד" אחת הסינתזות המרתקות ביותר בתולדות הרוק

לישורת האחרונה שבה היא נמצאת, הגיעה "סקינרד" תשושה וכנועה לעייפות החומר. יש גבול לכמה חברים אתה יכול לאבד. בהרכבים הראשונים הגדולים שלה, הייתה "סקינרד" אחת הסינתזות המרתקות ביותר בתולדות הרוק. כאשר שואלים גבר ששתה יותר מדי, מה רצה להיות יותר מבעל משרד פרסום, התשובה היא גיבור גיטרה.

הוויכוח בין פנדר וגיבסון הוא משני בשולי הדיון. מעטים הגברים שיכולים לממש את עצמם שלא באמצעות גיטרות מייללות. יש דציבלים שבהם הכיוון נכנע לווליום והאקורד לעיקום המיתרים. "סקינרד" היא כל אלה וגם מחברת השירים הסיפוריים, המעשיות והעגה הנפלאות ביותר. לעתים מכריע כישרון תובעני את הלהקה; לפעמים היא נכנעת ללא עילה וללא קרב. 

חבר להקת "לנרד סקינרד" גארי רוסינגטון מופיע בתיאטרון Buckhead באטלנטה, 15 במרץ 2018 (צילום: Rick Diamond/Getty Images for SiriusXM/AFP)

ללא רוני ואן זאנט, מקים הלהקה ומחבר רוב שיריה הטובים; ללא סטיב וקייסי גיינס; ללא אלן קולינס שנפצע בתאונת המטוס, אך לא שב לשגרה; אפילו נגן הבס ליאון וילקינסון, הליצן והכובען, מת בשנה שעברה. נותר האחרון מההרכב המקורי הגיטריסט גארי רוסינגטון, שניצב כמעט מאחורי כל השירים הנחשבים.

כאשר אני חושב כמה גורס נשמה, מאיים ונטול חסד הוא להיות רוסינגטון, חולפת בי צמרמורת. הוא נגן עצי ושבלוני למדי, שכוחו הוא בהשתלבות לא חמדנית בלהיטים של הלהקה. גם כאשר לא נשאר עם מי לריב ב"בית מתוק אלבמה", עדיין הניחו לרוסינגטון להרים את התווים כדי לעשות לו כבוד.

להגיד שאחרי כמעט 40 שנה השיר הזה, כמו "פרי בירד", לא איבד מכוחו, יהיה לא אמת. השירים הללו היו מערכת התהודה למין סכסוך שכלל לא היה קיים בין ניל יאנג וכמה מילים מיותרות שכתב על הגבר הדרומי, והצורך המשעשע של רוני ואן זאנט להשיב ליאנג כגמולו: "אנחנו שומעים שניל יאנג מלכלך עלינו / אנחנו מקווים שניל יאנג לא מעליב אותנו / אנחנו מקווים שמיסטר יאנג זוכר / גבר דרומי מסתדר בלעדיו".

ללא רוני ואן זאנט, מקים הלהקה ומחבר רוב שיריה הטובים; ללא סטיב וקייסי גיינס; ללא אלן קולינס שנפצע בתאונת המטוס, אך לא שב לשגרה; אפילו נגן הבס ליאון וילקינסון, הליצן והכובען, מת בשנה שעברה

ואן זאנט שנהג להופיע יחף. לבש טי שירט של יאנג. יאנג העיד שאהב את שירי הלהקה, בעיקר את "בית מתוק אלבמה", וגם שר אותם בהופעות. כל הניסיון להמשיך את גרסת הרוק של מלחמת האזרחים, היה קוריוז שלא הבשיל להרבה. בקצב שבו נפלו חללים בשני הצדדים, זו הייתה מלחמה שבה נלחמו אוגדות חיילים לא מלאות.

כאשר יתחילו בקיץ להשתעשע ב־40 שנה לוודסטוק ושאר עסקים לא גמורים, ניתן יהיה ללמוד שבחיבור בין רוק, פוליטיקה, סמים, מלחמה, התנקשויות פוליטיות וכן הלאה, אפשר היה אולי להסתפק בהתכתשויות עונתיות, אבל לא הייתה סיבה ראויה להרוג אנשים רבים כל כך בחלקים שונים של העולם.

לא קלפטון, לא "לנרד סקינרד" ולא חאפרים שנכנסו לשדות מוקשים ברגליים יחפות, היו מצילים את מנת המוות שנקבעה. כפי שלא יצילו אותה בקיץ 2009.

פורסם לראשונה ב"מעריב", 2009.