אהלן, אני עמר ואני מתמודד נפש.

אבל כדי להסביר איך זה מרגיש, תנו לי להתחיל קצת אחרת: היי, אני עמר ואני קטוע רגל.

כן ברור, אני יודע שאני לא נראה. ציפיתם ממישהו שהוא קטוע רגל להיראות קצת אחרת. אתם עדיין לא מאמינים לי, אה? כנראה קשה לראות את זה מהזווית שממנה אתם מסתכלים.

אני יודע שאני לא נראה. ציפיתם ממישהו שהוא קטוע רגל להיראות קצת אחרת. אתם עדיין לא מאמינים לי, אה? כנראה קשה לראות את זה מהזווית שממנה אתם מסתכלים

למדתי גם לחיות עם זה אז אנשים לא שמים לב, זה נראה כאילו אני הולך רגיל. היום למשל אני מצליח לעמוד אבל יש ימים שאני חייב לשכב.

אבל לפני שאנחנו מעמיקים, חשוב לדייק, אני לא קטוע רגל באמת. את קטועי הרגל קל לזהות, זה כל-כך בולט. 

אני חי עם התמודדות נפשית שקופה, כזאת שלא רואים. אבל זה מרגיש כמו רגל חסרה, לפעמים שתיים. לפעמים כל הגפיים.

ועוד משהו חשוב: אני מתמודד נפש, לא רוצה לומר כרוני, אבל בהחלט מנוסה או סדרתי. בקיצור אני לא מדבר על אפיזודה חד פעמית (שכבודה במקומה מונח).

אני בטוח שיש כאן בין הקוראים, עוד כמוני, או לפחות כאלה שמכירים "קטועים" מהסוג שלי, למרות שבדרך כלל אנחנו לא מדברים על זה. נו אתם יודעים. מסתירים.

וזאת הטרגדיה האמיתית שלנו. מעבר לכך שאנחנו כבר מתמודדים עם משהו כל כך מורכב, אנחנו עוד מנסים להסתיר את זה כל כך חזק. ויש לנו סיבה טובה לכך.

כי יש מחלות קשות יותר ופחות, ויש סטיגמות בשלל צבעי הקשת, אבל אין עוד אחת כמוה מביישת. איכשהו כשרואים התמודדות פיזית הסביבה מתמלאת הערכה, אבל התמודדות נפשית? זאת ממש בושה. זאת חולשה. 

חשוב לדייק, אני לא קטוע רגל באמת. אותם קל לזהות, זה כל-כך בולט. אני חי עם התמודדות נפשית שקופה, כזאת שלא רואים. אבל זה מרגיש כמו רגל חסרה, לפעמים שתיים. לפעמים כל הגפיים

זה חלש, זה עדין, שברירי, זה מישהו שמשהו בו מת, זה אדם שנולד ואז התחרט. זה צמח שלם או חצי בן אדם או מישהו שמשהו בלב שלו נרדם. זה אחד שנזקק לעזרה, שצריך כדורים לנשמה, נמוך, חסר ביטחון, שלא מסוגל לעמוד על במה.

אך הנני כאן, מצטער לבשר, מתמודד נפש זה דבר קצת אחר. במקרה שמעתי ממקור ראשון שמסתובבים מתמודדים עם מלא כישרון. לפעמים הם ממש לידכם, מסתתרים – קרובי משפחה, קולגות, שכנים. אלה שחשבתם שאתם הכי מכירים.

מתמודד נפש יכול להיות בן זוג ומצחיק ושכיר ועצמאי ומנכ"ל ומיליונר וגאון ונסיך ומגניב וסמכותי ואיכותי. אתם איתי? הוא יכול להיות גם הכי מאושר EVER והבן אדם שהכי כיף איתו, בכל חדר. הוא פשוט פגש גם את הצד השני, את המעבר. 

אבל למרות זאת התחושה היא שמשהו לא מספיק. אנחנו לא מספיק ברורים כדי לקבל אישור מחלה. ולא מספיק מובנים (או משתלמים) כדי לקבל כיסוי מהביטוח או הקופה. ולא מספיק משכנעים כדי שלא יפקפקו בנו, שאולי בעצם – זאת בחירה? כן, זה מאכזב. אולי קשה להאמין כשלא רואים איפה כואב.

אז אני קטוע רגל מסוג מתמודד נפש ואני לא רוצה כתר אליפות ולא פרס ניחומים ולא שתמצאו לי פתרונות מטומטמים. לא רוצה צומי או אפליה מתקנת, ולא רוצה יחס של ילד שמנת, רק בקשה קטנה, מקווה שלא מוגזם – את אותן האופציות והיחס של כולם.

התחושה היא שמשהו לא מספיק. אנחנו לא מספיק ברורים כדי לקבל אישור מחלה. ולא מספיק מובנים (או משתלמים) כדי לקבל כיסוי מהביטוח או הקופה. ולא מספיק משכנעים כדי שלא יפקפקו בנו שאולי בעצם זו בחירה

כי חלאס, 2025. ומסתובב בינינו המון, אבל המון דיכאון, שמת כבר לצאת מהארון.

אז הצלחתם להבין אותי או שאני עדיין קטוע?

עמר בין, סטנדאפיסט ויוצר תוכן, מתמודד עם אפיזודות של דיכאון קליני. בוגר תכנית 'דו שיח' של עמותת אנוש, שמכשירה מרצים לספר את סיפורם האישי על התמודדותם עם משברים נפשיים.