היוצרות של הסדרה המצוינת "כל האימהות משקרות" דחו את שידור הפרק האחרון של הסדרה בשל תחילת הלחימה עם איראן, וזה זמן מעולה לדבר על מה שאולי קורה בימים האחרונים במקלט או בממ"ד.
מה שדינה, אחת מגיבורות הסדרה, חוותה מבן זוגה בסדרה חנני – נשים רבות חוות בבתים שלהן – וכעת הן חוות זאת בעוצמה מוגברת כאשר הן נצורות בחדר קטן עם הבעל שמאיים על תחושת העצמי שלהן.
עיתות מלחמה וחירום מגבירות את מה שקיים בזוגיות ממילא ולכן זה בדיוק הזמן להציף את זה ולקרוא לזה בשם.
"אני נינה" – המשפט האלמותי של אגם רודברג חזר אליי בעוצמה כשצפיתי בסרט "עוזרת הבית" ואחריו בפרק השלישי של הסדרה "כל האימהות משקרות".
אני חוקרת כבר שנים את המרחבים האפורים של אלימות – טראומה שקטה של נשים רבות החיות בזוגיות שיש בה שתלטנות קיצונית.
אני חוקרת, לא את המכות הברורות לעין או את תיקי האלימות במשפחה הקלאסיים. אלא את אותו אזור חמקמק שבו שליטה, השפלה וערעור מציאות מתרחשים בלי סימנים כחולים – אבל עם השלכות עמוקות לא פחות.
אני חוקרת שנים, לא את המכות הברורות לעין או את תיקי האלימות במשפחה הקלאסיים, אלא את האזור החמקמק בו שליטה, השפלה וערעור מציאות קורים בלי סימנים כחולים, אך עם השלכות עמוקות לא פחות
דינה ונינה אינן "נשים מוכות" במובן הסטריאוטיפי. הן אינן מגיעות למיון עם חבלות. להפך. הן יפות, מצליחות, מוקפות הערכה. הן חיות בבתים מרשימים, נשואות לגברים כריזמטיים עם חיוך נוצץ שמצליחים להיראות לעולם כחלום.
וזה בדיוק העניין.
השתלטנות הקיצונית בזוגיות – מה שאני מכנה בספרי "imprisoned" בשם "coercive control" – איננה אירוע חד־פעמי אלא דפוס. היא איננה התקף זעם; היא מבנה כוח. זהו מארג מתמשך של מניפולציות, בידוד, השפלה, ביזוי, הקטנה, פיקוח, ענישה שקטה, ולעיתים גם כליאה פיזית שמתחפשת ל"חינוך", "הרגעה" או "טיפול".
בפרק שבו דינה מקבלת קידום מקצועי משמעותי, היא אינה חוגגת. היא מתנצלת. היא מצטמצמת. היא חוששת. כיוון שמדובר ב"משחק סכום אפס", הרי שהצלחה נשית מאיימת על הסדר הביתי, ולכן עליה להיות מנוהלת, מרוסנת, מוקטנת.
כשהוא נועל אותה בבית ומשאיר אותה ללא מפתח – זו אינה רק פעולה פיזית. זה מסר: את לא יוצאת בלי אישור. דינה כמעט מפספסת את המשחק, לולא אלי שמגיעה לביתה בטעות אך בתזמון מושלם ועוזרת לה לצאת מביתה הנעול באמצעות קפיצה מהגג.
בסרט "עוזרת הבית", נינה נכלאת בחדר קטן בעליית הגג של הבית היפהפה שלהם לזמן בלתי ידוע כדי "לחשוב על מעשיה". העונש איננו על חטא ממשי; הוא על עצם קיומה כסובייקט עצמאי.
בסרט "עוזרת הבית", נינה נכלאת בחדר קטן בעליית הגג של הבית היפהפה שלהם לזמן בלתי ידוע כדי "לחשוב על מעשיה". העונש איננו על חטא ממשי; הוא על עצם קיומה כסובייקט עצמאי
באמצעות שלילת חירות ושליטה על חופש התנועה שלה, הוא מצליח לערער את תודעתה – עבור עצמה ועבור אחרים – והיא נתפסת כהיסטרית, משוגעת, אמא גרועה ומפלצת. אף היא מצליחה לעזוב ולברוח מביתה בזכות אישה נוספת שהיא מכניסה לחייה – מילי, עוזרת בית עם עבר מסתורי שעוברת להתגורר אצלם.
השתלטנות הזו פועלת דרך ערפול:
"את מדמיינת".
"את רגישה מדי".
"את לא יציבה".
"תראי איזה מזל יש לך שאני נשאר".
נשים שחוות שתלטנות קיצונית בזוגיות כמעט תמיד מספרות ש: "הוא לא מרביץ לי, אבל…". ה"אבל" הזה הוא קצה הקרחון שעליו כמעט לא מדברים. הן מתארות הליכה מתמדת על ביצים, ניטור עצמי, פחד מתגובה. הן מספרות שהן כבר לא בטוחות מה אמיתי ומה פרי דמיונן. זהו לב המנגנון: שליטה בתודעה.
מערכות משפט בעולם מתחילות להכיר בכך שאלימות זוגית אינה רק פגיעה גופנית אלא גם שליטה מתמשכת. בישראל השיח עדיין מתפתח, והעובדה שיוצרות הסדרה החליטו להביא את הסוגיה לפריים טיים הישראלי היא התקדמות בכיוון הנכון. יום האישה הבינלאומי הוא זמן טוב לשאול מדוע אנחנו עדיין מתקשים לזהות את האלימות כשהיא לובשת חליפה יוקרתית ומחייכת למצלמה.
"אני נינה" איננו רק ציטוט נוסטלגי. הוא אמירה קולקטיבית. נינה יכולה להיות מנהלת בכירה, חוקרת מבריקה, קפטנית קבוצת מאמאנט, או שכנה שמארחת ארוחות שישי מושלמות. השתלטנות אינה מבדילה בין פריפריה למרכז, בין עוני לשפע.
"הוא לא מרביץ לי, אבל". ה"אבל" הוא קצה הקרחון שעליו בקושי מדברים: הליכה מתמדת על ביצים, ניטור עצמי, פחד מתגובה. לעדותן, הן כבר לא בטוחות מה אמיתי ומה פרי דמיונן. זהו לב המנגנון: שליטה בתודעה
והשאלה איננה רק איך לצאת מזוגיות כזו. השאלה הראשונה היא איך אפשר לזהות שתלטנות קיצונית בזוגיות.
כאן נכנסים המעגלים הנשיים – שהם תשתית חברתית עמוקה. קבוצת ספורט כמו קבוצת המאמאנט שליד הבית שלך, חוג כתיבה שהלכת אליו פעם אחת או פעם בשבוע, פורום מקצועי שאת משתייכת אליו, קהילה מקומית ועוד. במרחבים האלה נוצרת אפשרות להשוואת חוויות. לנרמול. להבנה כי מה שנדמה ככישלון אישי הוא למעשה דפוס חברתי מוכר.
וכאשר אישה משתפת – האתגר שלנו אינו לפתור לה את החיים. האתגר הוא לא לשחזר את מנגנון השליטה בשאלה "אז למה את לא עוזבת". השאלה הזו מתעלמת ממבנה הכוח, מהתלות הכלכלית, מהפחד הממשי ומהשחיקה התודעתית.
במקום זאת תקשיבי לה עם העיניים הטובות שלך, ותאפשרי לה להיפתח בלי ביקורת ובלי שיפוטיות. ואז אפשר לומר:
"אני שומעת אותך".
"אני מאמינה לך".
"את לא מדמיינת".
כי הכרה היא הצעד הראשון בפירוק כוח.
יום האישה הבינלאומי שחל היום (8 במרץ) מזמין אותנו לדבר על ייצוג, שכר, הנהגה. אבל הוא מחייב אותנו גם להביט אל תוך הבתים המוארים מבחוץ ולשאול אילו דלתות נעולות מבפנים.
כשאישה משתפת – האתגר אינו לפתור את חייה, אלא לא לשחזר את מנגנון השליטה בשאלה "אז למה את לא עוזבת". השאלה הזו מתעלמת ממבנה הכוח, מהתלות הכלכלית, מהפחד הממשי ומהשחיקה התודעתית
ואם המשפט "אני נינה" ממשיך להדהד – אולי זה משום שהוא מזכיר לנו עד כמה הגבול דק. עד כמה השתלטנות יכולה להיות שקטה. ועד כמה האחריות שלנו כחברה היא ללמוד לזהות אותה, לקרוא לה בשם, ולא להשאיר את נינה לבד.
ד״ר אילנה קוורטין היא מחברת הספר "כלואות: שתלטנות קיצונית בזוגיות". היא עורכת דין המתמחה בגירושין, אקטיביסטית פמיניסטית בתחום בריאות נשים וזכויות נשים ושותפה לחקיקה בתחומים אלה. היא יזמת פמטק ופועלת לפיתוח אמצעים טכנולוגיים לקידום נשים. בשירותה הצבאי הייתה מ״מ קורס תצפיתניות וכתצפיתנית הייתה ממקימות עמדת נחל עוז ועמדת נצרים. כיום היא גם חניכת טיס ובצוות המוביל של קהילת הטייסות הישראליות. אילנה היא אם לארבעה, מתגוררת בישוב אליאב.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו