1
סוריה משתוקקת לשיקום, אך כרגע אין מי שישקם
בחודשים האחרונים, המשטר הסורי ושופריו ברשתות החברתיות מנסים להציג תמונה חיובית ביחס לשיקום של סוריה, שהפכה לעיי חורבות במהלך מלחמת האזרחים העקובה מדם. וכך, מדי יום אפשר לקרוא על הפרויקטים השונים, שקמים יש מאין מדמשק ועד חלב, ועל ההשקעות שזורמות כביכול לסוריה.
ידיעות מעודדות על פינוי ההריסות בחומס, על שיקום האתרים ההיסטוריים בחלב ועל עבודות הרסטורציה בפלמירה מופיעות באופן תדיר ברשת, ולמי שאינו מכיר את הזירה הסורית נדמה כי המדינה חוזרת לעצמה לאט-לאט .
הבעיה היא שלרוב מדובר בפרויקטים קטנים שמובלטים מאוד לעומת המציאות העגומה: סוריה תצטרך 300 מיליארד דולר כדי להשתקם, לבנות מחדש את התשתיות שנהרסו, ואת העיירות והכפרים שנמחקו מעל פני האדמה.
אז מי יוכל לשקם את סוריה ולהזרים את הדולרים? כרגע מדובר בשתי מדינות עם כיסים לא עמוקים במיוחד – איראן ורוסיה.
רוסיה מוכנה להשקיע כסף בתשתיות שישרתו קודם כל אותה, והשבוע פורסם שתשקיע חצי מיליארד דולר בפיתוח נמל טרטוס, כדי להתאימו לצרכים הצבאיים והכלכליים שלה. אך מה לגבי התשתיות הסוריות ההרוסות? בשלב הזה ברור לכל שהשיקום לא אפשרי ללא המעורבות של הקהילייה הבינלאומית.
המדיניות של ארה"ב בנושא היא שהמחסום העיקרי לשיקום סוריה הוא בשאר אסד. ארה"ב גם דורשת דיאלוג משמעותי (ולא הצגה בלבד) בין הצדדים הפוליטיים בסוריה, בחירות דמוקרטיות ועוד דברים שלא יתממשו בקרוב.
אסד – שניצל בסיוע רוסי ואיראני – אינו הולך לשום מקום. אז הנה הוא מלכוד 22: כל עוד אסד נשאר שם, אין שיקום, והרי ברור לכל שהרוסים לא טרחו ולחמו ארבע שנים בסוריה כדי לאפשר לאמריקאים להדיחו מהתפקיד.
אז אין ולא יהיה כרגע שיקום בסוריה, ומבחינת ישראל מדובר בחדשות רעות, כי איראן לא תהסס לנצל את ההזדמנות להיכנס למקומות נוספים בסוריה.
במובן הזה, האינטרסים של ישראל ושל ארצות הברית בסוריה אינם זהים. ישראל מעדיפה כתובת אחת ברורה על פני פיצול, כאוס ואנרכיה, גם אם מדובר באויב מושבע כגון המשטר הסורי בראשותו של בשאר אסד.
2
מתיחות בין קהיר לרומא: מדוע נרצח הסטודנט האיטלקי
התביעה האיטלקית פרסמה השבוע הודעה נדירה, שבה היא מאשימה את שלטונות מצרים בניסיון הסתרת נסיבות מותו של סטודנט איטלקי בינואר 2016.
ג'וליו רג'ני, שחקר את התאחדויות העובדים העצמאיות במצרים, נעלם ב-25 בינואר 2016 – יום השנה החמישי לאירועים הדרמטיים שהחלו בכיכר תחריר בקהיר והביאו להדחתו של הנשיא חוסני מובארכ. לאחר מספר ימים, גופתו נמצאה בצידי הדרך בכביש קהיר-אלכסנדריה, ועליה סימני אלימות קשים.
האיטלקים הציגו סקירה מצמררת של ניסיונות ההסתרה המצריים: בדוח הנתיחה שלאחר המוות נטען כי רג'ני נדרס בתאונת דרכים; לאחר מכן הופצו שמועות על היותו הומו, וטענות על כך שלפני מותו התווכח עם אזרח זר אחר; הסיפור האחרון שהפיצו המצרים הציע גרסה נוספת – רג'ני נהרג על ידי חמישה רוצחים, שכולם נהרגו בקרב יריות עם המשטרה. באיטליה סירבו לקבל את הגרסה הזאת.
עד היום, איש במצרים לא עמד לדין על רצח רג'ני. והסיפור הטרגי הזה, שמעיד רבות על דרכי ההתמודדות של המשטר בקהיר עם כל צל של ביקורת או עם מבקרים שמחפשים מידע, כבר כמעט הביא לפיצוץ ביחסים בין המדינות.
איטליה היא שותפה מרכזית של מצרים באיחוד האירופי, ולצדדים יש קשרים ענפים, אך פרשת רצח רג'ני מסרבת לגווע ומטילה צל כבד על היחסים האלה.
3
מלזיה, טורקיה, קטאר וחמאס מנסים לאתגר את סעודיה
מלזיה עושה שריר ומאתגרת את ערב הסעודית ובעלות בריתה, ובימים אלה מארחת מאות בכירים ב"פסגת העולם האסלאמי" בבירה קואלה למפור.
בין האורחים – מנהיגים מאיראן, קטאר וטורקיה. בין הנעדרים – המלך הסעודי (ויורש העצר בן-סלאמן), פקיסטן ואינדונזיה. גם ארגון "הוועידה האסלאמית", המאגד 57 מדינות תחת כנפי ערב הסעודית, סירב ליטול חלק פסגה.
הוגה היוזמה, ראש ממשלת מלזיה מאהאטיר מחמד (שהתפרסם בזכות אמירותיו האנטישמיות בוטות), הציב בפני באי הכנס חמש סוגיות שמסעירות את העולם המוסלמי וזקוקות לדבריו לפתרון דחוף:
- המשבר של פליטי הרוהינג'ה, המיעוט המוסלמי בבורמה.
- המצוקה של האוייגורים, המוסלמים בסין, ומחנות הריכוז שנוצרו עבורם.
- המלחמה בתימן, שכבר גבתה יותר מ-100,000 קרבנות.
- העדר שוויון מגדרי בעולם הערבי והמוסלמי
- הפערים הכלכליים המעמיקים בו.
סוגיות האוייגורים ובני הרוהינג'ה נידונו שם בפעם הראשונה בפורום רחב ובהשתתפות מנהיגים מוסלמים בכירים. עד כה, העולם המוסלמי (להוציא את טורקיה), שתק שתיקה רועמת לנוכח הדיכוי האכזרי של מוסלמים באזורים אלה.
כמו כן, עם השנים הן הליגה הערבית והן הוועידה האסלאמית הוכיחו את חוסר האפקטיביות שלהן, והפכו ללא יותר מאשר נמר של נייר, שאינו מסוגל להטות את הכף או אף לדון בנושאים חשובים וקריטיים לערבים ולמוסלמים.
יחד עם זאת, ההתלהבות מהיוזמה החדשה מתנדפת, כאשר מתברר שמאחוריה עומד ציר אחר של מדינות מוסלמיות וערביות, ששותק לנוכח פשעים אחרים שמתרחשים במזרח התיכון והעולם המוסלמי – מסיבות אסטרטגיות.
מדובר בעיקר בדיכוי האכזרי של המוחים באיראן, בטיהור האתני שמתבצע בסוריה ובתרומה של המשתתפות הבכירות בכנס – טורקיה ואיראן – לכל זה.
גם ההשתתפות של בכירי החמאס באירוע אינה מוסיפה לו כבוד.
כך יוצא, שבשלב הזה כל ציר ימשיך לגנות את הפשעים של האחרים, ולהעלים עין ממה שקורה בחצר האחורית שלו.
4
עשור של שירי מחאה במזרח התיכון
גם במזרח התיכון מסכמים את העשור, וכל תחנת רדיו וכלי תקשורת אינטרנטי המכבדים את עצמם עורכים את מצעדי השנה ומצעדי העשור.
העשור הכי פוליטי וסוער שהאזור ידע זה שנים רבות התאפיין – באופן לא מפתיע – בשירים פוליטיים שנושאים מסרים חדים וברורים.
שירו של הזמר המצרי הפופולרי מחמד מוניר, "אזזאי", משווה את יחסי העם המצרי עם ארצו ליחסים בין בני זוג.
הקצביות, הלחן העממי וקולו העמוק של הזמר הפכו את השיר הזה לאחד הפזמונים הכי מושמעים במצרים במהלך העשור האחרון.
הלהקה הלבנונית המדוברת "משרוע לילה" המרדנית הפכה לשם דבר גם בלבנון וגם מחוץ לגבולותיה עם הלהיט "לי אל-וטן". בשנת 2019, אלפי מפגינים לבנונים רקדו לצליליה בכיכרות של ביירות, טריפולי וצידון.
וכמובן, אי אפשר לשכוח את מחמד אסף הפלסטיני ואת שירו "עלא אל-כאפיה" (הרם את הכאפייה), איתו זכה בתחרות Arab Idol בשנת 2013, והפך אותו לכוכב בינלאומי .
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם