1
סוף למשבר בין ריאד לדוחא? במפרץ ממתינים לביידן
הביקור המפתיע של ג'ארד קושנר, יועצו הבכיר של הנשיא טראמפ, במפרץ בתחילת החודש היה אמור להניב תשואות נאות והישג דיפלומטי מרשים – השלמה בין המפרציות היריבות, סעודיה וקטר.
מזה שלוש שנים מובילה סעודיה את החרם המדיני והכלכלי על קטר השכנה, מדינה קטנה עם אמביציות גדולות. בריאד רואים בקשרים בין דוחא לאנקרה וטהרן סכנה ברורה ומיידית, ומאשימים את הקטרים בכך שהאימפריה התקשורתית שהם הקימו – אל-ג'זירה ועוד כלי תקשורת רבים, כתובים ואינטרנטיים – מפיצה נגדם רעל והסתה.
עד כה מאמצי ההסדרה שקידם טראמפ לא עלו יפה. גם סעודיה וגם קטר מארחות בסיסים צבאיים אמריקאים בשטחן, שתיהן נחשבות לבנות ברית חשובות של ארצות הברית. החזון של "נאט"ו ערבי" הלך והתרחק ככל שנמשך המצור הסעודי על קטר.
בביקורו של קושנר התברר ששתי המדינות אמנם מאותתות שהיו מעוניינות לסיים את המשבר, ולעבור לסוג של מודוס ויוונדי חדש. כווית כרגיל הציעה את שירותי התיווך שלה, נאומים מעודדים מלאי רמזים מעניינים נישאו, אך בסופו של דבר הסולחה המיוחלת לא יצאה לדרך.
סביר להניח, שבמפרץ ממתינים לביידן, ולא מעוניינים למסור את הפרס היקר לידי האיש שבעוד חמישה שבועות יזכה בתואר "לשעבר".
במקביל – כשנתיים לאחר רצח ג'מאל ח'אשוקג'י בקונסוליה הסעודית באיסטנבול – מתחילים הסעודים גם לשבור את הקרח העבה ביחסיה עם טורקיה, בת-בריתה הקרובה של קטר. ההתקרבות הזאת מתרחשת על רקע של חרם לא-רשמי של התוצרת הטורקית בממלכה, וכרגע מדובר בעיקר בצעדים סמליים, כגון הבעת תנחומים לאחר רעידת האדמה באיזמיר בסוף אוקטובר השנה או שיחת טלפון ידידותית בין מנהיגים, אך באנקרה ובריאד יודעים היטב שלג'סטות הללו יש משמעות עמוקה יותר.
מה הסיבה להתקרבות בין המדינות? ככל הנראה, גם כאן מדובר בהכנות לקראת אדמיניסטרציה אמריקאית חדשה.
האם טורקיה וסעודיה ינסו לתאם עמדות – בהמשך לתיאום עמדות בין סעודיה לישראל – כדי לעמוד יחדיו נגד הלחצים האפשריים מצדו של הנשיא ביידן? ייתכן מאוד שאכן מדובר בהתקרבות טקטית משמעותית, גם אם שני הצדדים יודעים שחילוקי הדעות העקרוניים ימנעו מהם לפתח יחסים יציבים וקרובים לאורח זמן.
2
זכויות אדם לחוד ומכירות נשק לחוד
התקשורת הצרפתית מדווחת על כך שכ-60,000 אסירים פוליטיים מצרים נכנסו לבתי הכלא מאז פרץ בינואר 2011 האביב הערבי, וכי גבולות חופש הביטוי במדינה ממשיכים להצטמצם. אך למרות ההפגנות והמחאות של פעילי זכויות אדם בפריז, הנשיא עמנואל מקרון הכריז כי נושא זכויות האדם במצרים לא ישפיע על נכונותו להמשיך למכור נשק מתקדם לצבא המצרי.
הנשיא הצרפתי הסביר שהוא מאמין ב"דיאלוג קונסטרוקטיבי" ולא בלחץ מסוג זה. בעבר אמר שאם צרפת לא תמכור נשק למצרים, אזי קהיר תהיה חופשיה לפנות למדינות אחרות כגון רוסיה וסין.
גם איטליה, שעדיין דורשת צדק לג'וליו רג'ני, אזרח איטלקי שנרצח באכזריות במצרים בידי אנשי כוחות הביטחון המצרים ב-2017, אינה מעוניינת לתת לסיפור הזוועה הזה להשפיע על הכלכלה ועל הסחר בנשק. איטליה, כמו מדינות העולם האחרות, ספגה השנה מכה כלכלית כבדה, והיא זקוקה לכל דולר. וזה בערך כל מה שצריך לדעת על מצבן של זכויות האדם בעולם בשלהי שנת 2020.
3
הפרלמנט הכוויתי נטול נשים
הבחירות לפרלמנט הכוויתי שנערכו לפני כשבוע הותירה את הפוליטיקאיות במדינה פעורות פה. למרות ההשתתפות הרחבה של נשים בבחירות, אף מועמדת לא זכתה במספיק קולות על מנת להיבחר לפרלמנט.
רק בשנת 2005 הותר לנשים במדינה המפרצית הקטנה הזאת לבחור ולהיבחר לבית המחוקקים, ומאז בסך הכול שש נשים שימשו כחברות פרלמנט. בשנת 2016 רק אישה אחת עברה את אחוז החסימה.
פעילות פמיניסטיות, שקיוו להגדיל את מספרן של הנשים בפרלמנט, מתחילות לדבר על נחיצותו של ייצוג מינימלי של נשים. גם הנסיכה אינתיסאר א-סבאח הצטרפה לקריאה הזאת ואמרה שבמצב הנוכחי, כאשר הרוב במדינה אינו מאמין בכך שאישה יכולה להיות פוליטיקאית, יש צורך במכסות, כיוון שגם המפלגות הפוליטיות לא עושות די כדי לכלול נשים בשורותיהן
4
ההתאבדויות בקרב צעירי עיראק בעלייה
יותר משנה עברה מאז שבעיראק החלה לפעול תנועת מחאה של צעירים, שדרשו לשים סוף לשחיתות ולפעול למען תעסוקת מובטלים, אך המצב במדינה ממשיך להיות קשה ואף החריף, בין היתר בגלל משבר הקורונה. האבטלה נמצאת בעלייה מתמדת, וצעירים עיראקים מיואשים מדווחים על מחשבות אובדניות.
על פי דוח חדש של האו"ם, במהלך שמונת החודשים הראשונים של השנה כמעט 300 אזרחים עיראקים, רובם תושבי הערים הגדולות בגדאד ובצרה שמו קץ לחייהם. ב-2019 התאבדו במדינה 519 בני אדם.
הסטטיסטיקה הממשלתית מצביעה על כך שמאז 2003 אחוז ההתאבדויות גדל פי שניים, וההנחה היא שבעצם מדובר במספרים הרבה יותר גבוהים, אך במקרים רבים המשפחות מסרבות לשתף פעולה עם השלטונות ומנסות להסוות את ההתאבדות בתור מוות מסיבות טבעיות על מנת לא ליצור "שם רע" משפחה. כמו במדינות אחרות במזרח התיכון, התמודדות נפשית ומחלות נפש הן עדיין בגדר טאבו.
5
33 שנה לפרוץ האינתיפאדה הראשונה
ב-8 בדצמבר 1987 נהג המשאית הישראלי הרצל בוקובזה פגע ברכב פלסטיני, שבו ישבו שמונה פועלים שחזרו לרצועת עזה לאחר עבודה בישראל. כתוצאה מהפגיעה נהרגו ארבעה מנוסעי הרכב. בוקובזה נמלט על נפשו מחשש לפגיעה בו על ידי ההמון.
שמועות החלו לזרום בקרב הפועלים הפלסטינים שעבדו בישראל ובקרב הפעילים של תנועת פת"ח שפעלו בשטחים – התאונה לא הייתה מקרה, אלא רצח מכוון של הפלסטינים.
![כוח צה"ל בשכם, 12 בדצמבר 1987 (צילום: Max Nash, AP)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2020/12/AP_871212099-640x400.jpg "כוח צה"ל בשכם, 12 בדצמבר 1987 (צילום: Max Nash, AP)")
לאירוע המצער קדמו מספר התנגשויות בין צה"ל לפלסטינים, דקירות ופעולות טרור אחרות שהתרחשו בחודשי הקיץ והסתיו. השטח בעבע, אך בישראל לא זיהו את הסימנים להתפרצות ההתקוממות הפלסטינית, עליה השתלט במהרה ארגון אש"ף.
צה"ל לא ידע איך להתמודד עם מרי אזרחי והממשלה לא ידעה כיצד לשים קץ לאלימות שהרעידה את המדינה. מאוחר יותר האלוף במיל' שלמה גזית יכתוב בספרו "בצמתים מכריעים" כי "האינתיפאדה הראשונה שמה קץ ל-20 שנות אשליה של שקט יחסי".
כיום נראה שישראל שוב חזרה ל"אשליית השקט היחסי" – הגדה המערבית שקטה וגם חמאס בעזה שותק לעת עתה. כשיש שקט, ישראל שוב שוכחת מהפלסטינים במקום לנצל את הרגיעה הזאת לדיפלומטיה ומשא ומתן.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו