לפני מספר שבועות, במהלך קניות בסופר, שאלתי עובד שסידר מוצרים על מיקום פריט מסוים, הוא חייך במבוכה והשיב באנגלית. כך הבנתי שלאחר ענפי הניקיון, הסיעוד והבנייה, גם ענף הקמעונאות עובר להיות מאויש ברובו על ידי עובדים זרים.

ועדיין, גם התובנה הזו לא הכינה אותי לכותרת על התוכנית החדשה להביא 5,000 עובדים מסרילנקה ומהודו כדי לעבוד בגני הילדים שלנו.

לדוד בן גוריון מיוחס המשפט המוכר "כאשר יהיו לנו גנב יהודי, זונה יהודייה ורוצח יהודי, נדע שיש לנו מדינה". אז מדינה יש לנו, אבל ספק אם החזון של בן גוריון לחברת מופת היה שנישאר עם גנבים אבל בלי גננות.

לדוד בן גוריון מיוחס המשפט המוכר "כאשר יהיו לנו גנב יהודי, זונה יהודייה ורוצח יהודי, נדע שיש לנו מדינה". אז מדינה יש לנו, אבל ספק אם החזון של בן גוריון לחברת מופת היה שנישאר עם גנבים אבל בלי גננות

ומה השלב הבא? גיוס עובדים זרים לכלל מערכת החינוך הקורסת ממחסור, גם לבתי הספר? האם נשמע סביר שמערכת חינוך, אשר אחד מתפקידיה המרכזיים הוא לחנך לערכים – תעסיק עובדים זמניים זרים שאינם מכירים לא רק את השפה אלא גם את האתוס של החברה הישראלית ואינם חשים כלפיו שום שייכות או אמונה? ולא, זה לא חמור פחות כי כרגע מדובר רק בילדי גן, להפך.

מערכת ההוראה בישראל סובלת משילוב קטלני של מחסור חמור באנשי מקצוע, נשירה גבוהה ודימוי נמוך. על פי נתונים עדכניים של מרכז המחקר והמידע של הכנסת שפורסמו לאחרונה, אחד מכל חמישה מורים חדשים עוזב את המערכת תוך חמש שנים, אחד מכל עשרה מהם עוזב כבר בשנה הראשונה, וכ-3,000 בוגרי לימודי הוראה בחרו שלא להשתלב כלל.

ישראל מתגאה בהיותה אומת הסטארט-אפ, אבל כשכמעט 80% ממנהלי בתי הספר מדווחים על מחסור משמעותי במורים, והמחסור במקצועות מרכזיים כאנגלית ומתמטיקה ניכר במיוחד – שימור התואר הזה לאורך זמן יותר ויותר מוטל בספק.

רבע מהמנהלים דיווחו שהמחסור במורים מוסמכים פוגע מהותית באיכות ההוראה, יותר מהנתון המקביל ברוב מדינות ה-OECD. אלו אינם רק מספרים יבשים, אלא כבר סף מציאות דיסטופית שבה ביותר ויותר מקומות המערכת לוקחת "כל מי שיש לו דופק" – רק כדי למלא מקום בכיתות.

רבע מהמנהלים דיווחו שהמחסור במורים מוסמכים פוגע מהותית באיכות ההוראה. זה כבר סף מציאות דיסטופית, בה ביותר ויותר מקומות המערכת לוקחת "כל מי שיש לו דופק" – רק כדי למלא מקום בכיתות

כל זאת קורה בעת שתפקיד המורים כמבוגרים משמעותיים שמצופה מהם לתת עוגן מכיל ויציב לבני הנוער, קריטי במיוחד על רקע המציאות הישראלית הכאוטית, הקיטוב החברתי והפוליטי הקשה והאלימות במרחב הציבורי, שלמרבה הצער מחלחלת גם לתוך מוסדות החינוך. גם כלפי מורים, לא מיותר להזכיר. 

חזון חברת המופת, שמופיע עוד בכתביו של בנימין זאב הרצל, לא נועד להיות אידאל אוטופי אלא יעד סביבו חברה יכולה לארגן את עצמה. חוזה המדינה כתב על חברה שבה שוררים צדק, חזון רחב של דאגה לפרט וחינוך לערכים שאינם רק פונקציה של ידע טכני אלא של אנושיות.

מערכת חינוך שמתקשה לשמור על אנשי מקצוע שיודעים להנחיל ערכים אלה, רק הולכת ומתרחקת מחזון חברת המופת. המחסור במחנכים אינו רק שאלה של משאבי אנוש כי אם שאלה של זהות לאומית וחברתית: איזה דור אנחנו רוצים לגדל, ואילו מסרים נרצה לעגן בחיי היומיום של ילדינו. 

המחנך המוערך חיים פרי אומר כי "חינוך בונה חברה", אבל מה נעשה כשלא יהיו עוד בנאים? רק שינוי מערכתי אסטרטגי ישאיר אותם במערכת. שינוי כזה חייב לכלול שיפור יסודי בתנאי השכר והעבודה, השקעה בהכשרות לצוותים ואף ליווי מנטורינג קבוע למורים. אבל יותר מכל אלו – עליו לשקף תמורה עמוקה ואמיתית בהערכה החברתית והציבורית את המקצוע.

זה יכול לקרות רק מלמעלה למטה – קודם המדינה צריכה להשפיע משאבים ולהקרין הערכה וכבוד לא מזויפים כלפי המורים. זה קורה בהרבה מדינות אחרות, ב-OECD ומחוצה לו, זה חייב לקרות גם כאן.

מערכת חינוך שמתקשה לשמור על אנשי מקצוע שיודעים להנחיל ערכים אלה, רק הולכת ומתרחקת מחזון חברת המופת. המחסור במחנכים אינו רק שאלה של משאבי אנוש כי אם שאלה של זהות לאומית וחברתית

החינוך הוא הלב של כל חברה יציבה וחפצת חיים. השקעה במחנכים אינה מותרות אלא חלק ממנגנון בסיסי לשימור חוסן לאומי, באמצעות הכשרת אזרחי העתיד והטענתם בערכי היסוד של החברה והלאום. בישראל זו אינה רק שאיפה הצהרתית אלא תנאי קיומי ליכולת הישרדותנו כאן במרחב.

אם לא נשקיע כעת בביצור חינוך ילדינו, ותחת זאת נפריט אותו למיקור חוץ תרתי משמע – מהחזון של בן גוריון נישאר רק עם גנבים, בלי גננות, בלי מורים ובלי עתיד.

תומר סמרקנדי הוא מנכ”ל עמותת מחשבה טובה, הפועלת לצמצום פערים באמצעות חינוך טכנולוגי והעצמה אישית. לשעבר מנכ"ל "דרך כפר יוזמות חינוך", הפועלת לשינוי פני החברה באמצעות חינוך ערכי לחוסן רגשי עבור אוכלוסיות מוחלשות.