מדינות המפרץ הפרסי לא רצו במלחמה הזו – ולא ביקשו להיות מעורבות בה. בשבועות שקדמו לתקיפות האמריקאיות והישראליות באיראן פעלו מנהיגי המפרץ בדחיפות כדי למנוע הסלמה. אותן מדינות הדגישו בפומבי את הניטרליות שלהו ואסרו להשתמש בשטחן לשיגור פעולות התקפיות נגד טהרן.

היעד היה ברור: להימנע מלהפוך לשדה קרב בעימות שהן לא יזמו ושלא תמכו בו. אך כאשר נשיא ארה"ב דונלד טראמפ הציב דרישות מרחיקות לכת – שבפועל נועדו לפירוזה הצבאי של איראן – וגיבה אותן בהיערכות צבאית מסיבית, הפור נפל והמאמץ הדיפלומטי של מדינות המפרץ קרס.

מאז פרוץ הלחימה הפכה איראן את סביבתה במפרץ לזירת הרתעה מרכזית. מתקנים צבאיים אמריקאיים ברחבי האזור ספגו מתקפות כבדות. מדאיג עוד יותר הוא שהתקיפות התרחבו במהירות מעבר לבסיסים צבאיים רשמיים, וכללו גם תשתיות אזרחיות וכלכליות.

מתקני אנרגיה, נמלים ומוקדי לוגיסטיקה – החיוניים לא רק לכלכלות המפרץ אלא גם לשווקים הגלובליים – הפכו לנקודות לחץ באסטרטגיית ההישרדות של איראן

מתקני אנרגיה, נמלים ומוקדי לוגיסטיקה – החיוניים לא רק לכלכלות המפרץ אלא גם לשווקים הגלובליים – הפכו לנקודות לחץ באסטרטגיית ההישרדות של איראן. האסטרטגיה הזו מבוססת על העלאה מהירה ופיזור של העלויות הכרוכות בקמפיין האמריקאי–ישראלי להפלת הרפובליקה האסלאמית.

מדינות המפרץ לא טעו בהערכת הסיכונים, אך כעת הן ניצבות מול פרדוקס מורכב: ניטרליות פוליטית מול הסתבכות מבצעית.

דגלים מתנופפים מחוץ למלון קראון פלזה שניזוק בעקבות תקיפה איראנית במנאמה, בחריין, 1 במרץ 2026 (צילום: Fadhel MADAN / AFP)

העימות המתפתח אינו מלחמה אזורית קונבנציונלית עם חזיתות ברורות וקווי קרב קבועים. מדובר בעימות רב־ממדי שבו הגאוגרפיה עצמה הופכת לכלי נשק. תשתיות אנרגיה, נתיבי שיט, רשתות מודיעין, גישה למרחב האווירי ומערכות פיננסיות – כולם משמשים מנופי לחץ.

מבחינת איראן, ההיגיון הצבאי מוכתב במידה רבה על ידי מגבלות מבניות. טהרן אינה יכולה לתקוף את היבשת האמריקאית, ואינה מסוגלת להתמודד עם העליונות הימית והאווירית של ארה"ב בקנה מידה גלובלי.

יעדי התגמול המעשיים ביותר של איראן הם ישראל ונכסים אמריקאיים באזור – בסיסים, כוח אדם ותשתיות המשולבים במדינות שכנות. כתוצאה מכך, הניטרליות הפוליטית נדחקת הצידה, ושטח ערבי הופך לזירת ההרתעה בפועל.

בעימותים אחרים היריבים הישירים הם שסופגים את עיקר הלחימה. כאן, הקרבה של מדינות המפרץ לאיראן והשתלבותן במערך הביטחון האמריקאי הופכות אותן לחלק ממרחב הלחימה

הדינמיקה הזו ייחודית בכמה מובנים חשובים. בעימותים אחרים היריבים הישירים הם שסופגים את עיקר הלחימה. כאן, הקרבה של מדינות המפרץ לאיראן והשתלבותן במערך הביטחון האמריקאי הופכות אותן לחלק ממרחב הלחימה. בסיסים צבאיים שנתפסו במשך שנים כעוגני ביטחון נושאים כעת גם סיכון להסלמה. מה שנועד לשמש מגן נראה יותר ויותר כמגנט.

את הפגיעות הזו מחריפה גם העמדה האסטרטגית התקיפה של וושינגטון. ממשלות המפרץ אותתו שוב ושוב כי הן מתנגדות למלחמה רחבה יותר עם איראן בדיוק מהסיבות הללו. ואולם ההסלמה נמשכה, מונעת במידה רבה על ידי סדרי עדיפויות ישראליים וחישובים אמריקאיים שלא לקחו בחשבון במידה מספקת את חשיפת מדינות המפרץ לסיכון.

שרפה גדולה ועמוד עשן נראים במתקן הנפט בפוג'יירה, איחוד האמירויות, בעקבות פגיעת כטב"ם איראני, 3 במרץ 2026 (צילום: AP Photo/Altaf Qadri)

המסר למנהיגי המפרץ מטריד: המטרייה הביטחונית של ארה"ב עדיין עוצמתית, אך ניתן לעקוף אותה לטובת אינטרסים אחרים שאינם שלהם.

התובנה הזו אינה חדשה לחלוטין. בשנים האחרונות, לאחר תקיפות חוזרות ונשנות של שלוחות איראניות על אדמתן, הכירו מדינות המפרץ בחלק מהמגבלות של המטרייה האמריקאית. דבר זה מסביר את התפנית הדיפלומטית שביצעו ערב הסעודית ואיחוד האמירויות הערביות כדי לשקם את היחסים עם איראן.

תפנית זו – בשילוב עם תיווך של קטאר ועומאן – נועדה להפחית בדיוק את הסיכון שמתממש כעת. מאמצים אלה הכירו במגבלות של ערבויות חיצוניות וניסו לבנות ערוצים ישירים מול טהרן.

ההחלטה האמריקאית האחרונה להיכנס למלחמת ברירה – ששטפה במהירות את האזור כולו – רוקנה מתוכן חלק ניכר מההסכמים הביטחוניים והמחישה את נקודות החולשה שלהם

כאשר ישראל תקפה את מנהיגי חמאס בדוחה שבקטאר בספטמבר 2025, בעוד וושינגטון עמדה מנגד, התובנה הזו התחדדה עוד יותר. ההיגיון שבבסיס מערך הביטחון של ארה"ב התערער באופן משמעותי כאשר ממשל טראמפ נכנע לאינטרסים המבצעיים של ישראל ואפשר לה לבצע תקיפה אווירית נגד בעלת ברית מהמפרץ, לעיני מטה הפיקוד המרכזי של ארה"ב באזור.

נראה כי טראמפ עצמו הבין זאת באיחור, ולבסוף פעל להרגיע את שותפותיה של וושינגטון במפרץ באמצעות הסכמים פורמליים הדוקים יותר, בהם הסכם הביטחון עם קטאר. עם זאת, ההחלטה האמריקאית האחרונה להיכנס למלחמת ברירה – ששטפה במהירות את האזור כולו – רוקנה מתוכן חלק ניכר מההסכמים הביטחוניים והמחישה את נקודות החולשה שלהם.

נשיא איחוד האמירויות מוחמד בן זאיד אאל נהיאן ונשיא ארה"ב דונלד טראמפ בארמון <span dir="rtl">קאסר אל וואטן </span>באבו דאבי, 15 במאי 2025 (צילום: Brendan SMIALOWSKI / AFP)

אסטרטגיית המלחמה של איראן משקפת גם ייאוש וגם חישוב מוקפד. לנוכח מה שהיא תופסת כאיום קיומי, טהרן הרחיבה את זירת ההרתעה מעבר לעימות הצבאי הישיר עם ישראל ועם נכסים צבאיים אמריקאיים המעורבים בפעולות התקפיות.

הפגיעה במתקנים אמריקאיים הממוקמים במפרץ נושאת מסרים בכמה רבדים. לוושינגטון היא מאותתת כי הסלמה אזורית תגבה מחירים מוחשיים – לא רק מהכוחות האמריקאיים, אלא גם מיציבותן של בעלות בריתן ומשווקי העולם. עבור ממשלות המפרץ זו אזהרה ברורה: אירוח של תשתיות צבאיות ומודיעיניות מערביות עלול להפוך אותן למטרות, גם ללא השתתפות רשמית בלחימה.

המצב מסתבך עוד יותר נוכח פינוי הבסיסים מאנשי צוות אמריקאים. איראן טוענת כי עקבה אחרי בכירי ביטחון ומודיעין ותקפה אותם בתוך מרחבים אזרחיים, כגון בתי מלון. תקיפת מרחבים כאלה מהווה הסלמה משמעותית כלפי מדינות המפרץ, ומעידה כי טהרן הציבה בראש סדר העדיפויות את המאמץ להעלות את המחיר עבור ממשל טראמפ.

לפי ההערכות באיראן, נוכחות מודיעינית ישראלית במדינות הללו היא כמעט ודאית. מנקודת מבטה, הדבר מטשטש את ההבחנה בין מדינה מארחת ניטרלית לבין שותפה פעילה

הגדלת מספר הנפגעים האמריקאים, אפילו בהדרגה, נועדה להשפיע על דעת הקהל בארה"ב. בטהרן עשויים להעריך שכאשר בחירות האמצע בארה"ב נמצאות במרחק של שמונה חודשים בלבד, אבדות מתמשכות – בצירוף הנימוקים והמטרות המשתנים והבלתי עקביים של הממשל ביחס למלחמה – עלולות לערער את התמיכה הפוליטית הפנימית בטראמפ ולהחליש את נחישותו.

המסר השני מופנה למדינות המפרץ עצמן, ומזהיר כי העלות של אירוח תשתיות צבאיות ולוגיסטיות מערביות תעלה בהכרח בזמן מלחמה. מבחינת החישוב האיראני, עצם הנוכחות של מתקנים כאלה נתפסת כהשתתפות עקיפה בעימות.

עמוד עשן מיתמר בעקבות תקיפה איראנית ברובע התעשייה של דוחה, קטאר, 1 במרץ 2026 (צילום: AFP)

רובד נוסף של מורכבות טמון ביחסים הייחודיים של איחוד האמירויות ובחריין עם ישראל, שהבשילו לשיתוף פעולה משמעותי בתחומי הביטחון והמודיעין. לפי ההערכות באיראן, נוכחות מודיעינית ישראלית במדינות הללו היא כמעט ודאית. מנקודת מבטה, הדבר מטשטש את ההבחנה בין מדינה מארחת ניטרלית לבין שותפה פעילה.

בהקשר הרב־שכבתי הזה, הניטרליות הופכת לחלקית בלבד. מדינת מפרץ יכולה לאסור על גיחות התקפיות משטחה, אך עדיין להיתפס כחלק מרשת הביטחון המשולבת של היריב.

בתוך מסגרת זו ניתן להבין את התקיפות של איראן על תשתיות האנרגיה במפרץ ואת האיומים על נתיבי השיט במצר הורמוז כחלק מאסטרטגיית לחץ בינלאומית. טקטיקות אלו כבר הובילו לסגירת מתקני ייצור הגז הטבעי הנוזלי של קטאר ולסגירת בית הזיקוק הסעודי הגדול ביותר בראס תנורה.

באמצעות הקפצת מחירי האנרגיה, ערעור השווקים הפיננסיים ושיבוש נתיבי השיט, טהרן מהמרת שמעצמות מרכזיות יפעילו לחץ על וושינגטון להפחית את ההסלמה

באמצעות הקפצת מחירי האנרגיה, ערעור השווקים הפיננסיים ושיבוש נתיבי השיט, טהרן מהמרת שמעצמות מרכזיות יפעילו לחץ על וושינגטון להפחית את ההסלמה – לפני שהנזק הכלכלי יהפוך לבלתי נסבל.

אך זהו הימור מסוכן מאוד. שיבושים חמורים עלולים דווקא לדחוף מעצמות תעשייתיות להתערב באופן ישיר יותר כדי לאבטח את קווי האספקה, ובכך להרחיב את העימות במקום להכיל אותו.

נזק שנגרם לבית ספר בג'ולפה בעקבות תקיפת כטב"ם איראני נגד המובלעת האזרית נחצ'יבאן, אזרבייג'ן, 5 במרץ 2026 (צילום: AP)

מדינות המפרץ ניצבות כעת בפני שתי חלופות קשות לעיכול. החלופה הראשונה היא תיאום מבצעי עמוק יותר עם וושינגטון – הרחבת שיתוף הפעולה, השתלבות נוספת במסגרות הגנתיות ואולי אף התקפיות, וקבלת ההשלכות של ההסלמה.

צעד כזה עשוי לכלול הפעלה מבצעית של הבסיסים האמריקאיים במפרץ, מה שכמעט בוודאות יקבע את מעמדן של מדינות אלו כמטרות מרכזיות. הוא גם יסיט סדרי עדיפויות תקציביים מהתפתחות כלכלית ארוכת טווח לעבר הוצאות צבאיות מתמשכות, ויגבה מחיר כלכלי כבד.

המסלול השני הוא הרתעה מחושבת בשילוב ריסון אסטרטגי. המשמעות היא חיזוק ההגנה האווירית וההגנה מפני טילים, מיגון תשתיות קריטיות ותגובה נחושה לתקיפות – כל זאת תוך הימנעות מצעדים שישלבו באופן רשמי את מדינות המפרץ במערכה ההתקפית נגד איראן.

כלכלות המפרץ כיום משולבות הרבה יותר בכלכלה הגלובלית – ולכן גם חשופות יותר לזעזועים. אי־יציבות מתמשכת תשפיע על תיקי ההשקעות של קרנות העושר הריבוניות, על אמון המשקיעים וועל חוזי האנרגיה

קטאר, במיוחד, עשויה להישען על בריתה הצבאית החיונית עם טורקיה, כפי שעשתה ב־2017 כאשר אוימה על ידי שכנותיה. חברותה של טורקיה בברית נאט"ו עשויה לשמש גורם הרתעה נוסף מול איראן. גם בריטניה וצרפת מאותתות על אפשרות לבוא לעזרת מדינות המפרץ במקרה הצורך.

עם זאת, החשש ממלחמת התשה ממושכת מהווה איום משמעותי. כלכלות המפרץ כיום משולבות הרבה יותר בכלכלה הגלובלית – ולכן גם חשופות יותר לזעזועים. אי־יציבות מתמשכת תשפיע על תיקי ההשקעות של קרנות העושר הריבוניות, על אמון המשקיעים, על שוקי הביטוח הימי ועל חוזי האנרגיה.

עשן מיתמר ממחסן באזור התעשייה של העיר שארג'ה באיחוד האמירויות, לאחר דיווחים על תקיפות איראניות בדובאי, 1 במרץ 2026 (צילום: AP Photo/Altaf Qadri)

המחיר האלטרנטיבי – עיכוב בגיוון מקורות ההכנסה, הקפאת פרויקטים ענקיים ושחיקת הרזרבות הפיננסיות – עלול להיות הרסני לא פחות מהפסדים צבאיים ישירים.

במקביל, התפיסה שלפיה תקיפות אוויריות לבדן יכולות להביא לשינוי משטר באיראן נותרת מפוקפקת מבחינה אסטרטגית. ניסיון העבר באפגניסטן, עיראק, לוב, סוריה, לבנון ועזה מלמד שמערכות אוויריות מסוגלות לשחוק יכולות צבאיות, אך לעיתים רחוקות בלבד מייצרות תוצאות פוליטיות יציבות.

קריסתה של איראן כמדינה מתפקדת לא תשרת את האינטרסים של מדינות המפרץ או של גורמים אזוריים ובינלאומיים רחבים יותר. קריסה כזו עלולה ליצור חללים פוליטיים וביטחוניים מסוכנים – ולהוביל למלחמת אזרחים, לשגשוג מיליציות חמושות, לפריצת גבולות, לאסון הומניטרי ולהשלכות חוצות גבולות.

בנקודה זו האינטרסים האזוריים מתפצלים. עבור רוב מדינות ערב וטורקיה, יציבות – גם מול איראן עוינת – עדיפה על פני קריסה והתפרקות של המדינה

בנקודה זו האינטרסים האזוריים מתפצלים. עבור רוב מדינות ערב וטורקיה, יציבות – גם מול איראן עוינת – עדיפה על פני קריסה והתפרקות של המדינה.

ייתכן שהשיקול הישראלי שונה. האסטרטגיה הישראלית נטתה לאורך השנים להעדיף אויבים מוחלשים על פני מדינות אזוריות מלוכדות המסוגלות להפעיל כוח. איראן היא הכוח האדיר ביותר מסוג זה שנותר באזור. הפער הזה מסבך עוד יותר את החישובים של מדינות המפרץ בנוגע לאופן שבו תסתיים המלחמה.

בית החולים גנדי בטהרן שנפגע במתקפה ישראלית–אמריקאית על איראן, 2 במרץ 2026 (צילום: AP Photo/Vahid Salemi)

האתגר המרכזי של מדינות המפרץ הוא למנוע מכך שמעורבותן המבצעית במערכה תהפוך למלכוד אסטרטגי. ניטרליות בסביבה כזו אינה יכולה להיות שם נרדף לפסיביות. היא חייבת להישען על יכולת הגנתית אמינה, על דיפלומטיה פעילה מול טהרן ומול וושינגטון כאחד, ועל חוסן כלכלי שיאפשר להתמודד עם ניסיונות סחיטה ימית או אנרגטית.

במקביל, על מדינות המפרץ להימנע מהדחף הטבעי להשתלב באופן מלא במעגל הסלמה שמסלולו אינו בשליטתן.

מדינות המפרץ אינן יכולות לקבוע את המסלול הרחב של העימות, אך ביכולתן להשפיע על המידה שבה יישאבו אליו

המלחמה מתנהלת בזמן אמת. חילופי הטילים מעמידים למבחן את מערכות ההגנה האווירית האזוריות, שוקי האנרגיה מגיבים לכל תקרית חדשה ולוחות הזמנים הפוליטיים בוושינגטון משפיעים על קבלת ההחלטות האסטרטגיות. מדינות המפרץ אינן יכולות לקבוע את המסלול הרחב של העימות, אך ביכולתן להשפיע על המידה שבה יישאבו אליו.

מטרתן אינה להכריע את גורלה של איראן, וגם לא לשמש כבוררות לשאיפות האסטרטגיות של ארה"ב וישראל. היעד שלהן הוא למנוע משטחן, מהתשתיות שלהן ומעתיד הפיתוח שלהן להפוך לזירה המרכזית שבה מתנהלת המלחמה הזו.

מפגינים נושאים את הדגל ההיסטורי של איראן בעצרת בלונדון, אנגליה, אחרי תחילת המתקפה של ארצות הברית וישראל. 28 בפברואר 2026 (צילום: AP Photo/Alastair Grant)

בעימות המאופיין בבריתות סבוכות ובגאוגרפיה שהופכת לכלי נשק, המשימה עדינה במיוחד: להרתיע מבלי להתגרות, להגן מבלי להסלים, ולשמור על קור רוח אסטרטגי שימנע מאחרים להצית את האזור – סיכון שאותם גורמים אולי מוכנים לקחת על עצמם.

חאלד אל־ג'אבר הוא מנכ"ל מועצת המזרח התיכון לעניינים גלובליים, וחוקר המתמחה בתקשורת פוליטית ובענייני המזרח התיכון וצפון אפריקה.

עומר ה. רחמן הוא עמית במועצת המזרח התיכון לעניינים גלובליים. הוא גם העורך הראשי של "אפכאר", כתב העת לענייני אקטואליה אזורית של המועצה.