בימים אלו, נדמה שאנו נעים ללא הרף בין שלוש מציאויות – זו הלאומית, החיצונית והפנימית. זהו משולש שבו כל קודקוד מושך לכיוון אחר, ומותיר אותנו חשופים מול חוסר ודאות קיצוני.

המרחב הציבורי עמוס במושגים כמו "פוסט-טראומה" ו"דרכי התמודדות", אך מעל כולם מרחפת המילה "חוסן". חוסן הפכה למילה שגורה כל כך בנרטיב הישראלי, שהיא הפכה למעין ציפייה לאומית וחברתית לעמוד באתגרים רגשיים.

אך האם הניסיון לעמוד בסטנדרט לאומי של חוסן לא משאיר אותנו, בסופו של יום, בודדים לגמרי מול הכאב הפרטי שלנו?

המרחב הציבורי עמוס מושגים כ"פוסט-טראומה" ו"דרכי התמודדות", אך מעל כולם מרחפת "חוסן". היא הפכה למילה כה שגורה בנרטיב הישראלי, עד שהפכה למעין ציפייה לאומית וחברתית לעמוד באתגרים רגשיים

במרוץ המתיש אחר התפקוד והחוסן, אנחנו עלולים להשאיר מאחור כאב רגשי שאינו  מקבל מקום – תחושת הבדידות. זוהי התחושה הפרטית ביותר, כאב שעלול להפוך לפיזי ממש.

כדי להימנע מהמגע איתה, הנפש שלנו מגייסת מנגנונים מגוונים: מהסחות דעת ופעלתנות יתר, דרך ניתוק ועד ביקורת עצמית חריפה. אלו אינם רק "סימפטומים", אלא דרכים של הנפש להרחיק מאיתנו את המפגש המאיים עם הלבדות שלנו.

חשוב להבין: בדידות אינה בהכרח מצב של "להיות לבד". אפשר להיות לבד ולהרגיש מלאים ומסופקים, ומנגד – להיות מוקפים במשפחה, חברים ועמיתים, ועדיין לחוש ריקנות ובדידות תהומית.

הבדידות כואבת כל כך מאחר שהיא מבטאת תחושת נתק. רבים חווים בדידות עמוקה דווקא בתוך הזוגיות שלהם – מקום שאמור להיות "בית רגשי", אך הופך למרחב של זרות.

הפער בין הציפייה לחיבור עם האחר, לבין מציאות של ריחוק, שוחק את הערך העצמי שלנו ומעלה שאלות מכאיבות על  היכולת שלנו להיות אהובים או על הסיכוי שמישהו אי פעם יבין אותנו באמת. במובן העמוק, בדידות אינה מחסור באנשים, אלא מחסור בהד – בתחושה שאין מי שבאמת פוגש אותנו כפי שאנחנו, ונותן תוקף לעולמנו הפנימי

במרוץ המתיש אחר התפקוד והחוסן, אנחנו עלולים להשאיר מאחור כאב רגשי שאינו מקבל מקום – תחושת הבדידות. זוהי התחושה הפרטית ביותר, כאב שעלול להפוך לפיזי ממש. בדידות אינה בהכרח מצב של "להיות לבד"

לעיתים קרובות, הבדידות היא המחיר שאנו משלמים על כך שאיננו מרשים לעצמנו להיראות – לא בפני אחרים, ובוודאי לא בפני עצמנו. מתחת למסכת ה"עצמי המזויף" שאנו עוטים כדי לשדר שהכול בסדר, מסתתרים חלקים שאנחנו חרדים לפגוש: כעסים, אשמה ופצעים ישנים.

כדי להימנע מהמפגש המכאיב הזה, הנפש בוחרת בניתוק כדרך הישרדות: אנחנו מתנכרים לעצמנו כדי לא להרגיש. אך באופן פרדוקסלי, דווקא הניתוק הזה הוא שמוליד את הבדידות התהומית. כי כשאני הופך לזר בתוך עולמי שלי, גם החיבוק הקרוב ביותר לא באמת יכול לחדור פנימה.

מה עושים עם הלבד הזה?

הצעד הראשון נעוץ בהבנה שהבדידות אינה תמיד תוצאה של נסיבות חיצוניות, אלא ביטוי לחסך רגשי עמוק. לעיתים היא הד לחוויה מוקדמת – רגעים שבהם היינו לבד עם רגשות קשים מבלי שמישהו באמת ראה אותנו. עצם ההבנה הזו יכולה לשחרר. במקום שיפוט עצמי, אפשר לעבור להקשבה עדינה: "אולי התחושה הזו מוכרת לי מהעבר, והיא פשוט פצע שזקוק להקשבה".

כשרגשות קשים סביב הבדידות מציפים, חשוב לזכור שהם כמו גלים: הם עולים, אך סופם להתנפץ. ברגעים כאלו כדאי לחזור לבסיס: כוס מים, נשימה עמוקה, תנועה קלה. הפעולות הללו אינן "פתרון קסם", אך הן מרככות את עוצמת הגל ומזכירות לגוף ולנפש שיש מוצא מהלופ הפנימי.

כשרגשות קשים סביב הבדידות מציפים, חשוב לזכור שהם כמו גלים: עולים, אך סופם להתנפץ. ברגעים כאלו כדאי לחזור לבסיס: כוס מים, נשימה עמוקה, תנועה קלה. פעולות אלו אינן "פתרון קסם", אך הן מרככות את עוצמת הגל

בדידות היא חלק מהחוויה האנושית, אך כשהיא הופכת למצב מתמשך, ייתכן שזהו סימן לדפוס עמוק יותר הדורש טיפול. זכרו שבתוך הבדידות מסתתר גרעין של געגוע לחיבור – והגעגוע הזה הוא סימן לתקווה וחיים. רגשות מגיעים כדי לאותת לנו שיש בתוכנו חלקים הממתינים להתייחסות ולמפגש אמיתי עם עצמנו ועם העולם.

הרשומה נכתבה לזכרה של רות פלת ז"ל, עובדת סוציאלית מוערכת שנוכחותה הטיפולית הותירה חותם עמוק. הכותב מבקש להודות לאיגוד העובדים הסוציאליים על הליווי והתמיכה המקצועית והאנושית לאורך הדרך

מיכאל אמיר הוא עובד סוציאלי קליני ופסיכותרפיסט, מטפל במרפאה ציבורית לבריאות הנפש ובקליניקה פרטית.