בשני העשורים האחרונים ישראל נלחמת שוב ושוב באותו אויב – ובכל פעם מבטיחה שהפעם זה ייגמר אחרת. מבצעים צבאיים יוצאים לדרך, הישגים מוצגים לציבור, אך לאחר זמן לא רב המציאות חוזרת כמעט לאותה נקודה.

מבצע עופרת יצוקה (2008–2009), מבצע עמוד ענן (2012), מבצע צוק איתן (2014) ומבצע שומר החומות (2021) — כולם הוצגו כתגובה הכרחית לאיום ביטחוני. חמאס ספג מכות קשות, מפקדים חוסלו ותשתיות נהרסו. ובכל זאת, הארגון המשיך להתקיים.

המנהיגים משתנים, אך האידיאולוגיה ממשיכה לעמוד על תילה. במובן זה חמאס דומה לארגונים אחרים באזור, כמו חזבאללה בלבנון: גם כאשר הנהגה נפגעת, התנועה עצמה שורדת.

גם בעבר חמאס ספג מכות קשות, מפקדים חוסלו ותשתיות נהרסו, אך הארגון המשיך להתקיים. כמו בארגונים אחרים באזור, דוגמת חזבאללה, ההנהגה נפגעה והתחלפה, אך התנועה והאידיאולוגיה עומדות על תילן

כעת מצטרפת לזירה גם המלחמה מול איראן. כאן עולה שאלה בסיסית: מהי בעצם מטרת המלחמה הזאת?

עוד לפני פרוץ המלחמה עם איראן, גורמי מודיעין אמריקאיים הזהירו את הממשל האמריקאי כי גם מלחמה קשה לא תצליח למוטט את המשטר בטהרן. ההיסטוריה מוכיחה את טענתי ומספקת לכך דוגמה ברורה.

במלחמת איראן-עיראק (1980–1988) איראן ספגה אבדות עצומות – מאות אלפי חיילים הרוגים ומאות אלפי פצועים. למרות המחיר הכבד – המשטר שרד.

לכן השאלה המתבקשת היא: האם ממשלת נתניהו מודעת למנטליות של שלטון אייתוללות קיצוני? האם ראש הממשלה בנימין נתניהו, בנו של ההיסטוריון, עשה שיעורי בית לפני שיצא בהצהרה פומבית נגד האיום האיראני? הרי בדיוק לפני שמונה חודשים נתניהו התפאר כי הצליח להכות את השלטון האיראני שוק על ירך ולהסיר את האיום הגרעיני מעל אדמת ישראל.

בשנים האחרונות נדמה כי הציבור הישראלי שואל פחות ופחות שאלות יסוד. במקום דיון על אסטרטגיה, מטרות ודרך יציאה מן המלחמה, השיח הציבורי מתמקד בעיקר בהפגנת כוח צבאי: תקיפות, חיסולים ממוקדים והישגים מבצעיים.

התקשורת הישראלית לא הפסיקה לפמפם, גם אחרי שבוע של מלחמה, את חיסול עלי ח'אמינאי ומשפחתו – רק שהמומחים המדיניים והצבאיים שכחו לציין שח'אמינאי בן ה-88 כבר הכין את הקרקע להעברת השלטון, ומי שיקבל את השלטון אחריו לא ינהג עם ישראל בחביבות יתר.

בשנים האחרונות נדמה שהציבור הישראלי שואל פחות ופחות שאלות יסוד. במקום דיון על אסטרטגיה, מטרות ודרך יציאה מן המלחמה, השיח הציבורי מתמקד בהפגנת כוח צבאי: תקיפות, חיסולים ממוקדים והישגים מבצעיים

מעטים האנשים בחברה הישראלית הדורשים תשובות לשאלות בסיסיות מן ההנהגה הישראלית:

מהי מטרת המלחמה?
כיצד היא אמורה להסתיים?
ומה יקרה ביום שאחרי?

בזמן שהציבור הישראלי מתמוגג ומתענג מתקיפות בדאחייה שבלבנון ומעוצמת חיל האוויר בטהרן, אותו ציבור מתבקש לגלות אורך רוח בממ"דים ובמקלטים, שאין ביכולתם לשמור על האנשים מפני פגיעה ישירה.

עצם המחשבה לקיים שגרת חיים נורמלית בזמן שמשוגרים טילים מאיראן ומלבנון מדי יום ובכל חלקי הארץ היא טירוף הדעת. אסור להתרגל ולנרמל מלחמה. אנחנו משלמים ונמשיך לשלם ביוקר בגלל השאננות שלנו מול השלטון הקרוב, מול אופוזיציה מופקרת וחדלת אישים.

התופעה הזאת אינה מקרית. ישראל חיה מאז הקמתה תחת תחושת איום מתמדת. מציאות כזו מחזקת מנגנוני הישרדות טבעיים: החברה מתלכדת סביב כוח והגנה, והצורך בביטחון דוחק לעיתים הצידה כל מחשבה רציונלית ומתבקשת.

לכך מתווספת גם עייפות ושחיקה אזרחית מן המצב, שגם ללא מלחמות קשה ובלתי נסבל במדינת ישראל: עליית מחירים מתמדת במוצרי מזון, פשיעה שרק צומחת מיום ליום, וקריסה של מערכות חיוניות דוגמת חינוך, רפואה ומשפט.

חברה שחיה שנים בין מלחמה למלחמה תופסת בסופו של דבר את החיים כמלחמה מתמדת, ומפתחת מנגנוני הישרדות. היא מסתגלת למצב. המלחמה הופכת לרקע קבוע בחיים. אנשים מפסיקים לעסוק בשאלות הגדולות ל-א בהכרח מתוך אדישות, אלא מתוך תחושה שאין להן תשובה ברורה.

חברה שחיה שנים בין מלחמה למלחמה, תופסת בסוף את החיים כמלחמה מתמדת, ומפתחת מנגנוני הישרדות. היא מסתגלת למצב. המלחמה הופכת לרקע קבוע בחיים. אנשים מפסיקים לעסוק בשאלות הגדולות

וכאן מסתתר הסיכון הגדול ביותר לדמוקרטיה.

כוח צבאי הוא מרכיב חיוני להגנה על המדינה, אך הוא אינו יכול להחליף מחשבה אסטרטגית. כאשר חברה מפסיקה לדרוש מן ההנהגה תשובות על מטרות המלחמה ועל תוצאותיה, היא עלולה להישאר במעגל אינסופי של תגובות כוח.

ההיסטוריה מלמדת כי מדינות חזקות באמת משלבות בין עוצמה לבין חזון. גם בזמן מלחמה מתקיים בהן דיון ציבורי על מטרות, גבולות ועלויות. היכולת לדרוש תשובות מן ההנהגה אינה חולשה – היא תנאי לבריאותה של דמוקרטיה.

כאן גם מתגלה ההבדל העמוק בין החברה הישראלית לבין המשטר האיראני.

איראן נשלטת בידי משטר תיאוקרטי שבו ביקורת ציבורית מוגבלת מאוד. החלטות אסטרטגיות מתקבלות על ידי הנהגה דתית מצומצמת, הרחק מעיני הציבור.

ישראל, לעומת זאת, בנויה על ויכוח. החברה הישראלית תמיד הייתה רועשת, ביקורתית ולעיתים כאוטית – אך דווקא שם טמון הכוח שלה. היכולת לשאול, לערער ולדרוש תשובות מן ההנהגה היא אחד מיסודות החוסן של הדמוקרטיה הישראלית.

אם המלחמה מול איראן תימשך או תתרחב, האתגר של ישראל לא יהיה רק צבאי. הוא יהיה גם אזרחי: לשמור על חברה שמסוגלת לחשוב, לשאול ולדרוש תשובות גם בזמן איום.

כוח צבאי הוא מרכיב חיוני להגנה על המדינה, אך היא אינו יכול להחליף מחשבה אסטרטגית. כשחברה מפסיקה לדרוש מן ההנהגה תשובות על מטרות המלחמה ותוצאותיה, היא עלולה להישאר במעגל אינסופי של תגובות כוח

בסופו של דבר, לא רק המנהיגות קובעת את הדרך. גם הציבור.
וחברה שמפסיקה לדרוש תשובות – עלולה לגלות שגם האחריות נעלמת.

יהודה רחנייב הוא יוצר, אוצר ויזם תרבות, המגיש שתי תוכניות אירוח שבועיות העוסקות ביצירה ישראלית. הוא מוביל את פרויקט "הרוח החדשה" – סדרת כנסים המפגישה בין דוברים ויוצרים מתחומי האמנות. פועלו מתמקד בבחינת הקשר בין הזהות היהודית והישראלית ובעיצובו מחדש דרך שיח תרבותי עמוק.