המתקפה האחרונה על איראן, שאגת הארי, החלה ימים ספורים לפני יום האישה הבינלאומי. כתוצאה מכך מרבית הפוסטים, הכתבות בעיתונות ואפילו בטלוויזיה, ניסו להדגיש כמה שאפשר את הנשים הגיבורות שמהוות חלק מחיל האוויר הישראלי.

האינטרנט הוצף בסרטוני התקיפה שבה טייסת ונווטת מדברות בקשר אחת עם השנייה, ולראשונה בהיסטוריה אוזנינו שומעות קולות נשיים בלבד בהקשר של תקיפה שנעשית מהשמיים. הן תקפו יחד הן באיראן הן בלבנון.

הרשת געשה. הכתבות כולן ספרו את מספר הנשים בצוות אוויר – טייסות קרב, נווטות קרב, טייסות מטוסי קרב, טייסות מסוקים, טכנאיות ועוד. והיה נדמה כאילו מדינת ישראל היא השוויונית ביותר בתחום.

הכתבות כולן ספרו את מספר הנשים בצוות אוויר – טייסות קרב, נווטות קרב, טייסות מטוסי קרב, טייסות מסוקים, טכנאיות ועוד. והיה נדמה כאילו מדינת ישראל היא השוויונית ביותר בתחום

באותו שבוע אף שודרה הכתבה המדהימה של אולפן שישי על סיפורה של אליס מילר. מילר עתרה לבג"ץ וביקשה לקבל הזדמנות שווה להתמודד לקורס טיס. וזאת לאחר שהיא עצמה הייתה כבר טייסת אזרחית, בעלת תואר בהנדסה, ואף שירתה מספר שנים בצבא. עתירתה התקבלה בשנת 1996, להפתעת כולם, והדלת להתמודדות לקורס טיס נפתחה בפני מלש"ביות מתרגשות.

שלושים שנה עברו מאז. וכמעט שכחנו שהיה עידן בו נשים לא יכלו להתמודד לקורס טיס. מעבר לשינוי בחיל האוויר נעשה שינוי עמוק גם בשאר החילות, ונשים היום מתמודדות לתפקידי לוחמה כמו קרקל, פלח"צ, ואפילו שייטת. הן מתמודדות על תפקידי פיקוד בכיר ומתקדמות בדרגות. ביום האישה ספרו כל ארגוני הנשים את הנשים ה"ראשונות" בכל דבר.

אבל בתעופה האזרחית, המקום הכי פחות מפלה לכאורה, כמעט אין נשים בישראל. ישראל נמצאת בתחתית הרשימה כשזה נוגע לאחוז הנשים הטייסות האזרחיות. למעשה, אם נספור את מספר הנשים הטייסות הישראליות (חלקן אף עזבו את ישראל ועובדות בארצות אחרות מסיבה זו) נגיע לפחות מאחוז אחד.

לשם השוואה, במדינות אחרות המספרים גבוהים בהרבה. בארה"ב יש כ-8% טייסות אזרחיות, בהודו כ-15% טייסות אזרחיות וכן הלאה. ישראל משתרכת מאחור על אף שלכאורה אין סיבה אמיתית לאפליה.

הדרך המפרכת שעשו חיילות בקורס טיס לאחר בג"ץ אליס מילר הולידה 34 טייסות ועוד כ-50 נווטות, בשלושים שנה. מספר הטייסות האזרחיות דומה ועומד על כ-90 טייסות אזרחיות ישראליות.

ישראל נמצאת בתחתית הרשימה כשזה נוגע לאחוז הנשים הטייסות האזרחיות. למעשה, אם נספור את מספר הנשים הטייסות הישראליות, נגיע לפחות מאחוז אחד. חלקן אף עזבו את ישראל ועובדות בארצות אחרות מסיבה זו

כדי להירשם לקורס טייס אזרחי צריך לעבור בדיקה רפואית, לבחור בית ספר לטיסה, מדריך/ת טיסה, ולשלם אגרות לרת"א (רשות התעופה האזרחית). לאחר מכן יש לעבור 8 מבחני תאוריה בכתב וכן מבחן מעשי על מטוס, לאחר צבירה של לפחות 40 שעות טיסה. ישראל נחשבת יקרה מאוד יחסית למדינות אחרות, אך החלום אפשרי בהחלט. לפחות בתעופה האזרחית אין שום סיבה לפער העצום בין נשים לגברים, ועם זאת הוא קיים.

אם אין שום סיבה נראית לעין, ובהנחה שיש תקציב וזמן, מדוע נשים לא בוחרות בלימודי טיסה במקום לימודי משפטים? רפואה? הוראה? עבודה סוציאלית? כלכלה? תכנות ומתמטיקה?

כשנערה גדלה בעולם המודרני היא שומעת אחת לכמה זמן את המשפט "השמיים הם הגבול" והכוונה האמיתית היא – "את יכולה להגיע גבוה, את יכולה הכול, אל תתני לשום דבר לעצור אותך, אנחנו כאן כדי לתמוך ולסייע, תחלמי בגדול ותגשימי".

אנחנו שומעות את המשפט הזה כל כך הרבה, שאפילו לא נעצרות לרגע לשאול את עצמנו מה המשמעות. הרי בחיים האמיתיים אנחנו מתהלכות על הקרקע, עובדות בעבודה מסוימת, לומדות לימודים, מגדלות משפחה, ואפילו אם אנחנו שואפות גבוה, אנחנו לא באמת מגיעות לשמיים. השמיים הם הגבול שלנו וזה ממש ממש בסדר סך הכול. חוץ מנשים שהגיעו לחלל כמובן.

אבל מה אם באמת יכולת להגיע לשמיים? מה אם באמת במקום שהתנועה שלך בעולם תהיה קדימה אחורה, ימינה ושמאלה, היא לפתע תהיה גם למעלה למטה? התוספת של הציר הזה היא תוספת חשובה. זה הציר שמבדיל בין הגבולות הקיימים והידועים לבין הגבולות הרחוקים יותר.

מה אם באמת יכולת להגיע לשמיים? מה אם באמת במקום שהתנועה שלך בעולם תהיה קדימה אחורה, ימינה ושמאלה, היא לפתע תהיה גם למעלה למטה? הציר הזה מבדיל בין הגבולות הידועים לגבולות הרחוקים יותר

אישה שנכנסת לתחום התעופה האזרחית חווה על בשרה את האפשרות האמיתית לייצר את הציר הנוסף הזה והגבולות שלה עצמה נפרצים והחלום שלה גדל. השמיים הם הגבול? לא. השמיים הם הבית שלה.

הדבר משפיע לא רק עליה אלא על כל המעגלים סביבה. הבנות שלה ששומעות שהיא לומדת טיס, החברות שלה, החברות של הבנות שלה, כמובן הבנים שלה והחברים של הבנות שלה, חברות שלה ללימודים, לעבודה, שכנות שלה וקרובות משפחה – לפתע עבורם אין גבול – כי לא רק שהשמיים הם הגבול, אלא שאפשר ממש להגיע לשמיים עצמם.

הציר החדש הזה שמוסיף עולם התעופה על הציר הקרקעי היומיומי שלנו הוא צוהר לכלל העולמות האחרים. משהו בתודעה שלה ושל המעגלים שלה משתנה – וכך גם המציאות סביבה.

ההזדמנויות לגשת לתפקידים בכירים, להרוויח יותר כסף, לנהל ארגונים גדולים, ואף להגיע לפוליטיקה – כל אלה מושפעות מהתפיסה שלנו של היכולת שלנו ושכמותנו.

כשאת יושבת בטיסת אל על לניו יורק ואת שומעת ברמקול את "הקברניטה" לקראת המראה ולקראת נחיתה, את מתחילה להפנים באופן עמוק שגם אישה יכולה להיות טייסת. וכשאת מפנימה את זה, את שואלת את עצמך למה לא גם את. למה לא גם הבת שלך. ולמה שאישה לא תקים מפלגה? ולמה שאישה לא תהיה השרה לביטחון פנים? ולמה שנשים לא יהוו רוב בישיבת דירקטוריון? ועוד ועוד.

אישה שנכנסת לתחום התעופה האזרחית חווה על בשרה אפשרות אמיתית לציר הנוסף הזה, גבולותיה נפרצים והחלום שלה גדל. השמיים הם הגבול? לא. השמיים הם הבית שלה. וזה משפיע לא גם על כל המעגלים סביבה

אנחנו צריכות עוד נשים שלומדות טיס. ועוד נשים שהופכות להיות טייסות אזרחיות ומטיסות אותנו ליוון, קפריסין, ניו יורק ותאילנד. ונשים נוספות שמחלצות נפגעים במסוקים, ונשים שמרססות או מטיסות ג'טים. ונשים שמדריכות טיסה. ובמקום להגיד שהשמים הם הגבול, בואו נתחיל לומר שהשמיים כבר אינם הגבול אלא הבית. 

ד״ר אילנה קוורטין היא מחברת הספר "כלואות: שתלטנות קיצונית בזוגיות". היא עורכת דין המתמחה בגירושין, אקטיביסטית פמיניסטית בתחום בריאות נשים וזכויות נשים ושותפה לחקיקה בתחומים אלה. היא יזמת פמטק ופועלת לפיתוח אמצעים טכנולוגיים לקידום נשים. בשירותה הצבאי הייתה מ״מ קורס תצפיתניות וכתצפיתנית הייתה ממקימות עמדת נחל עוז ועמדת נצרים. כיום היא גם חניכת טיס ובצוות המוביל של קהילת הטייסות הישראליות. אילנה היא אם לארבעה, מתגוררת בישוב אליאב.