שוב משבר. שוב דיונים בין האוצר, ההסתדרות, נשיאות המגזר העסקי, לשכות המסחר, ושלל ארגונים חברתיים בוועדת העבודה והרווחה סביב מתווה לחל"ת עבור העובדים – אלו שהיו צריכים להישאר בבית עם הילדים, שלא יכולים להגיע פיזית לעבודה, שבן או בת הזוג נקראו למילואים והם צריכים למלא תפקיד גם של אמא וגם של אבא.

היינו במקום הזה לפני יותר מחצי שנה, במלחמת "עם כלביא". היינו פה גם במלחמה שהגיעה אחרי ה-7 באוקטובר וגם ב-2020 סביב הקורונה.

וגם הפעם, ארבעה שבועות לתוך הלחימה, רגע לפני חג הפסח, אנחנו מגיעים לשולחן הדיונים בכנסת, לאשר מתווה שיראה את האוכלוסיות הפגיעות במערכה, כזה שיפגע כמה שפחות במעסיקים וכמה שפחות בעובדים. אבל עם כל הכבוד לדחיפות ולתיקונים שהושגו – ויש כבוד – קשה שלא לתפוס את הראש ולשאול איך הגענו שוב למצב הזה, שבו משפחות תלויות באוויר?

מעבר להבנה שצריך לאשר מתווה מהר, בלט בוועדה גם קונצנזוס רחב יותר: מימין, משמאל ומהמרכז; כולם יודעים שהשיטה הקיימת אינה יכולה להימשך ושמדינה שמורה על עצירת המשק או על פתיחה חלקית שלו ללא מסגרות חינוך, חייבת גם לדאוג לאזרחיה. אפילו המודלים כבר ידועים. מודלים גמישים קיימים בעולם, וגם בישראל הוצעו בעבר חלופות כאלה.

אז למה לא בעצם? בשתי מילים – משרד האוצר. תשובתו הרשמית היא שהשיטה הקיימת מוכיחה את עצמה. אבל גם הנתונים הקיימים רחוקים מלתמוך בכך: לפי נתוני משרד האוצר עצמו, במבצע "עם כלביא" מימשו את מתווה החל"ת כ-110 אלף עובדים, אף שמספר הזכאים, לפי נתוני משרד העבודה, עמד על כ-300 אלף. 

התמונה בעייתית עוד יותר כשמסתכלים גם על מי שלא היה זכאי לפיצוי, ובהם מרבית העובדים השעתיים, המוערכים על ידנו בכ-30% מכלל העובדים במשק ורובם המוחלט בעלי שכר נמוך.

בשבוע השני ללחימה, כ־83% מאובדן התוצר השבועי – כ־4.3 מיליארד שקל לפי אומדן האוצר – הגיע ישירות מכיסם של העובדים דרך אובדן שכר, כך שמתווה פיצויים של כ-300 מיליון שקל הוא בקושי מענה חלקי

גם מהאומדן שערכנו בפורום ארלוזורוב יחד עם ד"ר נעמי פרידמן-סוקולר מאוניברסיטת בר-אילן עולה עד כמה המחיר של השיטה הזאת כבד: בשבוע השני ללחימה, כ־83% מאובדן התוצר השבועי – כ־4.3 מיליארד שקל לפי אומדן האוצר – מגיעים ישירות מכיסם של העובדים דרך אובדן שכר.

כשהמשק פתוח אך מערכת החינוך סגורה, אובדן השכר של העובדים מוערך בכ־3.6 מיליארד שקל בשבוע. מול פגיעה בהיקפים כאלה, מתווה פיצויים שמוערך בכ-300 מיליון שקל בלבד אינו יכול להיות יותר ממענה חלקי.

גם לאי-הוודאות עצמה יש מחיר שמשרד האוצר פשוט לא מחשב – מחיר כלכלי ונפשי כאחד. סקירה שערכנו, בהתבסס על ההתמודדות של מדינות כמו בריטניה, ספרד ואיטליה, מראה שכאשר תנאי הזכאות, גובה הפיצוי ומשך התוכנית אינם ידועים מראש, השימוש במנגנוני הסיוע קטן והיציבות שהם אמורים לספק נפגעת.

השיטה הזאת כבר מוכרת – אין מתווה חל"ת קבוע, גמיש וידוע מראש, אלא מתווה אד־הוקי שמגיע באיחור, נפתח עם חורים משמעותיים, ולעיתים אף רזה יותר ביחס למה שסוכם בעבר. ואז מתחיל מחדש המירוץ לתיקונים. למה כל הגופים במשק צריכים לבוא שוב ושוב ולחזר על הפתחים. זה אכן נראה לעיתים כמו מצעד בושה – אבל הבושה הזאת היא על מצחה של ממשלת ישראל.

מצב החירום הנוכחי טרם הסתיים, ולצערנו הבא אחריו כבר מעבר לפינה. לנוכח ההסכמה הרחבה כל כך הקיימת, הגיע הזמן שהממשלה תפעל כבר עתה לגיבוש מתווה מוסכם, קבוע וגמיש, כך שבפעם הבאה לא נידרש שוב לאלתר ברגע האחרון.

עו״ד תומר שמוקלר הוא מנהל המחלקה הציבורית בפורום ארלוזורוב. בעל תואר ראשון במשפטים (בהצטיינות יתרה) מהקריה האקדמית אונו ותואר ראשון בחינוך ומחשבת ישראל מהמכללה האקדמית בית ברל.