לאחר שבועות של מלחמה אזורית חריגה בעוצמתה בין ישראל וארצות הברית מול איראן – שהותירה הרס נרחב בישראל, באיראן, בלבנון ובחלקים נוספים של המזרח התיכון – מתנהלים כעת מגעים בניסיון לייצב את הפסקת האש מול איראן ולמנוע חזרה להסלמה.

במקביל, וושינגטון מגבירה את הלחץ לקידום הסדרים רחבים יותר באזור. מוקדם לדעת אם המאמצים הללו יבשילו לכדי מהלך מדיני יציב או יתפוגגו לסבב לחימה נוסף, אך דבר אחד כבר ברור: גם אם יושגו הסדרים, האתגר האמיתי יתחיל ביום שאחרי – בשאלה כיצד משקמים אזור שלם שספג שנים של הרס, עקירה והתפוררות אזרחית.

הניסיון מלמד כי הסכמים בין ממשלות אינם מחזיקים מעמד בכוחות עצמם. ללא שיקום אזרחי, חיזוק קהילות ובניית אמון בין אוכלוסיות, גם הסדרים מדיניים נשחקים במהירות.

וושינגטון מגבירה את הלחץ לקידום הסדרים רחבים באזור, אך גם אם יושגו הסדרים, האתגר האמיתי יתחיל ביום שאחרי – בשאלה כיצד משקמים אזור שלם שספג שנים של הרס, עקירה והתפוררות אזרחית

אלא שגם שיקום מקומי כבר אינו מספיק: משברי המזרח התיכון אינם נעצרים בגבולות. פליטים, מחסור במים, מגפות וקריסת מערכות בריאות, עוני וחוסר יציבות מקרינים במהירות ממדינה אחת לשכנותיה. אם האתגרים אזוריים – גם הפתרונות חייבים להיות אזוריים.

הצורך במסגרת כזו אינו תיאורטי. כבר עתה ניצבות בפני אתגרי שיקום לא רק ישראל, איראן ולבנון, אלא גם מדינות מפרץ שספגו פגיעות במסגרת הלחימה האחרונה, ובהן כווית, קטאר ואיחוד האמירויות. הפוטנציאל לשיתוף פעולה אזורי בתחום ההומניטרי והשיקומי כבר קיים. השאלה היא אם נדע למסד אותו.

לכן הגיע הזמן לקדם קואליציה הומניטרית אזורית – מסגרת שתאגד ארגוני סיוע וחברה אזרחית ממדינות המזרח התיכון, ובהם גם ארגונים ישראליים, לטובת שיקום מתואם של האזור. לא כתחליף להסכמים מדיניים, אלא כמנגנון משלים שיספק את התשתית האזרחית שבלעדיה גם הסכמים טובים יתקשו לשרוד.

לארגוני הסיוע יש יתרון שאין כמעט לאף שחקן אחר: הם פועלים בשטח, מכירים את הקהילות המקומיות, נהנים מאמון יחסי מצד האוכלוסייה, ויודעים לעבוד גם בתנאים פוליטיים וביטחוניים מורכבים. במקומות שבהם ממשלות מוגבלות על ידי שיקולים מדיניים וביטחוניים, ארגוני הסיוע מסוגלים לעיתים לפתוח ערוצי פעולה ושיתוף שלא היו מתאפשרים אחרת.

גם שיקום מקומי כבר אינו מספיק: משברי המזרח התיכון אינם נעצרים בגבולות. פליטים, מחסור במים, מגפות וקריסת מערכות בריאות, עוני וחוסר יציבות מקרינים במהירות ממדינה אחת לשכנותיה

וזה אינו רעיון תיאורטי. עבור ארגונים ישראליים, שמשימתם היחידה היא סיוע מציל חיים ושיקום ארוך טווח של קהילות באזורי אסון, שיתופי פעולה הומניטריים באזור אינם דבר חדש. בעשור האחרון פעלו ארגונים ישראליים לצד שותפים מקומיים במגוון משברים: מסיוע לנשים יזידיות בעיראק לאחר מתקפות דאעש, דרך טיפול בעשרות אלפי פליטים סורים בירדן ובאירופה באמצעות צוותים דוברי ערבית, ועד שיתוף פעולה עם איחוד האמירויות במבצע חילוץ של נשים מאפגניסטן – מהלך שכונה על ידי גורמים אמירתיים "המשימה ההומניטרית הראשונה של הסכמי אברהם".

שיתופי פעולה אלה, לצד פעילות בישראל מאז ה-7.10 בשיקום הדרום והצפון יחד עם פעילות סיוע מתמשכת בעזה עם שותפים בינלאומיים ואזוריים, לא רק סיפקו מענה הומניטרי – אלא יצרו תשתית של אמון, ידע וקשרים, שעליה ניתן לבנות כיום קואליציה אזורית רחבה יותר.

לישראל נכסים שיכולים להפוך אותה לשחקנית משמעותית במאמץ כזה: ידע בתחומי מים, רפואת חירום, בריאות הציבור וחוסן קהילתי; ארגוני סיוע בעלי מוניטין בינלאומי; ותמיכה מצד קהילות יהודיות ופילנתרופיות בעולם. לצד זאת, החברה הערבית בישראל יכולה לשמש גשר מקצועי ותרבותי ייחודי לשותפים במדינות האזור.

כדי שחזון כזה יהפוך למציאות, נדרשים כעת צעדים מעשיים: השקת מיזמי שיקום ראשונים בסוריה, לבנון ועזה; גיבוי מצד מדינות האזור, ובפרט מדינות הסכמי אברהם; והשלמת גיוס ההון הראשוני הנדרש להקמת הקואליציה. סכום ראשוני שמאפשר פעילות חירום ברחבי המזרח התיכון כבר גויס – אך נדרש הון משמעותי נוסף כדי להוציא את המהלך לדרך ולעבוד יחד על אתגרי השיקום בכל אחת מהמדינות.

כדי לממש את חזון הקואליציה ההומניטרית נדרשים צעדים מעשיים: השקת מיזמי שיקום ראשונים בסוריה, לבנון ועזה; גיבוי מדינות האזור, ובפרט מדינות הסכמי אברהם; והשלמת גיוס ההון הראשוני הנדרש להקמתה

קואליציה הומניטרית אזורית לא תביא שלום למזרח התיכון. אך היא יכולה לסייע להבטיח שאם שלום כזה יושג – יהיה לו בסיס ממשי בשטח.

יותם פוליצר הוא מנכ"ל ישראייד וחבר הוועד המנהל ב"סיד ישראל", ארגון הגג של קהילת ארגוני הפיתוח והסיוע ההומניטרי בישראל.