בשנת 2007 פורסם ספר המבוסס על מחקר באוניברסיטה העברית, אשר עסק בשאלה איך ייתכן שאחרי כמעט ארבעים שנות שלטון ישראליות ביהודה, שומרון ועזה – כמעט שאין דיווחים על אונס כנגד פלסטיניות. אחד הפתרונות שהוצגו בעבודה זו הוא שחיילים מתייגים פלסטיניות כמגעילות וכנחותות ולכן הם נמנעים מלאנוס אותן.

חלפו עשרים שנים מאז והתמונה השתנתה. לאחרונה פרסם בניו יורק טיימס העיתונאי המעוטר ניקולס קריסטוף טור דעה תחת הכותרת "The silence that meets the rape of Palestinians".

מדובר בכתב באשמה חריף שמבוסס על ראיונות עם קורבנות לכאורה של תקיפות מיניות על ידי אנשי כוחות ביטחון ומתנחלים. התיאורים הם מבחילים וגרפיים ומעוררים כעס ושאט נפש. התיאורים כוללים את כל טווח התקיפות המיניות, מדיבורים ועד לאונס באמצעות כלבים. לדברי הכותב, הוא פנה למשרד לביטחון פנים של ישראל לקבלת תגובה ונדחה.

מדובר בכתב באשמה חריף שמבוסס על ראיונות עם קורבנות לכאורה של תקיפות מיניות על ידי אנשי כוחות ביטחון ומתנחלים. התיאורים הם מבחילים וגרפיים ומעוררים כעס ושאט נפש

לפני שאדון בדברים לגופם, צריך לומר שאם אכן הייתה בקשה לתגובה שלא נענתה, מדובר בשגיאה גסה מצד המשרד לביטחון לאומי להתעלם מבקשה לתגובה. למרות שהעיתון רחוק מלהיות אוהד לישראל, ובמיוחד לממשלתה הנוכחית, מדובר בבמה יוקרתית וחשובה שאסור להזניח. קוראי העיתון אינם בהכרח אנטי-ישראלים, והותרת כתבה כה קשה ללא תגובה עלולה להתפרש על ידם כסוג של הודאה בדברים.

אני יוצא מתוך נקודת הנחה לפיה ייתכן שחיילים ו/או אזרחים חרגו מהמותר ועברו עבירות, כולל חמורות במהלך השנים האחרונות. משמעות היות צה"ל צבא מוסרי איננה שחייליו הם מלאכים, אלא שכאשר מתקבלות תלונות על עבירות שחיילים ביצעו, הן נחקרות, ובמידה שהן נמצאות מוצדקות, החשודים בביצוען מועמדים לדין.

כמי שהיה פעיל בעבר בארגון זכויות אדם, למדתי כיצד ארגונים כגון זה חוקרים ורכשתי מספר מיומנויות, בין היתר בקריאת דוחות. גם במסגרת עבודתי האקדמית אני עוסק תדיר בניתוח מקורות ובחינת אמינותם.

קריסטוף לא גר באזור וספק אם הוא שולט בערבית. הוא כמובן לא נקש על דלתות מזדמנות ביהודה ושומרון ושאל בנימוס את בעל הבית האם הוא היה בשנים האחרונות במעצר והאם הוא נאנס. הוא התבסס על סיפוריהם של אנשים שאליהם הוא הופנה. מקורות המידע שלו היו שני ארגונים: האו"ם, שמפרסם חדשות לבקרים כתבי פלסתר נגד ישראל בכסות של מקצועיות ואובייקטיביות, וארגון בשם Euro-Med Human Rights Monitor, שלא מזמן האשים שישראל קוצרת אברי פלסטינים (קריסטוף הואיל לתאר אותו כ"ביקורתי מאוד כלפי ישראל").

קריסטוף לא גר באזור וספק אם שולט בערבית. הוא לא נקש על דלתות מזדמנות ביהודה ושומרון ושאל בנימוס את בעל הבית האם הוא היה בשנים האחרונות במעצר ונאנס. הוא התבסס על סיפורי אנשים אליהם הופנה

קריסטוף טען בראש הדברים, כי לדעתו ממשלת ישראל לא יוזמת תקיפות מיניות של עצירים אלא "רק" מעלימה מהן עין. זאת איננה טענה תמימה שממעיטה באחריותה של ישראל, אלא היא בעיקר מסירה מהכותב את נטל ההוכחה לקיומן של הנחיות שכאלה.

הסיפור הקשה מכולם, ולטעמי המופרך מכולם, הוא האונס על ידי כלב. כלבים לא אונסים בני אדם אלא אם הם עוברים אילוף מיוחד. את זה לא עושה איש פרטי בביתו, אלא מדובר באילוף "תעשייתי". מציאות שכזאת איננה אפשרית אם אכן הממשלה רק "מעלימה עין" ממעשי אונס ולא יוזמת אותם.

המאמר כולל עדויות שונות שרובן אנונימיות. לכאורה, זאת פרקטיקה סבירה – אנשים שעברו התעללות מינית אינם ששים לחשוף זאת בפומבי. דא עקא, לא רק הקורבנות לכאורה נותרים אנונימיים. במאמר של קריסטוף מדובר על תקיפות שנערכו במקומות אלמוניים, ללא ציון תאריכים וללא ציון שמות של התוקפים לכאורה. נניח שמישהו מקבל תלונה שכזאת, מה בדיוק הוא אמור לעשות אתה? במצב הנוכחי – מדובר ברכילות.

יתר על כן, מבלי לחוות דעה על מה שהתרחש בפרשת כוח 100 ב"שדה תימן", הפגנות נגד עינויים במתקן זה החלו זמן רב לפני פרשת התקיפה המינית. המפגינים היו רובם ככולם אזרחי ישראל, ששמעו כי במקום מתקיימים לכאורה עינויים. כיצד הם ידעו? צה"ל הוא צבא הטרוגני, כמעט בכל יחידה יש אנשים מכל הקשת החברתית במדינה. לפיכך, כאשר מתרחשים ביחידה מעשים שאינם עולים בקנה אחד עם ערכיים של חלק ממנה, הדברים מוצאים את דרכם למרחב האזרחי ומתפרסמים.

קריסטוף טען כי לדעתו ממשלת ישראל לא יוזמת תקיפות מיניות של עצירים אלא "רק" מעלימה מהן עין. זו לא טענה תמימה שממעיטה באחריות ישראל, אלא בעיקר מסירה מהכותב את נטל ההוכחה להנחיה כזו

פרשת כוח 100 התחילה בכך שמישהו מצוות הבסיס הבחין בדימום אצל עציר, הפנה אותו למרפאה, אשר בתורה העבירה אותו לבית חולים. שם עלה החשד שהוא נאנס. בעקבות זאת, המשטרה הצבאית פתחה בחקירה. כלומר, צה"ל מברר בעצמו האם מתבצעות ביחידותיו עבירות.

לאור עוינות הארגונים שעליהם התבסס קריסטוף, אלמוניות המבצעים, אי ציון המקומות והתאריכים (אפילו מקורבים) וחוסר תמיכה לטענות במקורות פנים-ישראלים, סביר מאוד להניח שברוב המקרים, אם לא בכולם, מדובר בבדיות או לפחות בהגזמות.

מה קרה בעשרים השנים שבין 2006 ו-2026, אשר גרם לכאורה לכך שפלסטיניות ופלסטינים חדלו לעורר דחייה בקרב ישראלים? התשובה הפשוטה היא אירועי ה-השבעה באוקטובר 2023.

מפלצתיות המעשים שנעשו באותו יום נורא על ידי פלסטינים, גרמו לכמה "נשמות טובות" לנסות לאזן את התמונה, כלומר להעלות טענה שלא רק פלסטינים תקפו מינית ישראליות וישראלים, אלא שגם ישראלים מבצעים מעשים דומים.

ההבדל הבולט הוא שמעשי הפלסטינים תועדו היטב, גם על ידם, בעוד שישראל מכחישה את המעשים המיוחסים לה, והם התרחשו, אם בכלל, בחדרי חדרים וללא תיעוד. זאת ועוד, יש לאנשי כוחות הביטחון של ישראל מוניטין מוכח של עשרות שנים, בהם הם לא אנסו עצורים.

לנוכח עוינות הארגונים עליהם התבסס הכותב, אלמוניות המבצעים, אי ציון המקומות והתאריכים ואי-תמיכה לטענות במקורות פנים-ישראלים, נראה שברוב המקרים, אם לא בכולם, מדובר בבדיות או בהגזמות

סנונית ראשונה למגמה זו הייתה בהאשמות שפורסמו במהלך המלחמה כאילו חיילי צה"ל אנסו פלסטיניות בעזה. במקרה זה, המאשימים חזרו בהם בפומבי מהאשמות. מה שלפנינו הוא חמור הרבה יותר: זאת עלילת דם שמטרתה הוא לקבע את ישראל כמדינה מרושעת ומפלצתית, שאינה בוחלת בעינויים אכזריים. כך זה היה תמיד וכך הוא במקרה הזה.

פרופ' מיכאל (מיקי) ארליך נשוי ואב לשלושה, תושב ירושלים, יליד צ'ילה. מלמד במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בר-אילן. מתמחה בגיאוגרפיה היסטורית של המזרח התיכון בימי הביניים, תוך התמקדות בתחומים: אסלום ושיערוב, עיור, הגירות, עליות לרגל, צלבנים ועוד. פעיל בתחומי חברה, סביבה והסברה. אוהב לטייל בארץ ובחו"ל, מוסיקה וקולנוע.