ברבעון הראשון של 2026 לא הוכרז סיפוח. לא נישא נאום חגיגי, לא נפרשה מפה חדשה, ולא נחקק חוק המצהיר שאזור יהודה ושומרון הוא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל. אבל דווקא משום כך חשוב לקרוא היטב את הדוח המשפטי של קבוצת המחקר תמרור-פוליטוגרפיה לרבעון הראשון של 2026.

הדוח מצביע על אסטרטגיה אחרת למימוש חזונה של הממשלה הנוכחית: לא סיפוח דרמטי, אלא תנועה שיטתית והדרגתית של מערכת השליטה המשפטית והמנהלית הישראלית אל עבר תפיסה של קביעות ואינטגרציה של יו"ש במדינת ישראל.

הנתון המרכזי הוא עליית "מדד הסיפוח" מ־2.76 ברבעון הקודם ל־3.19 ברבעון ינואר–מרץ 2026. בסולם, שבו 1 מבטא תפיסה של זמניות ונפרדות, ו־5 מבטא תפיסה של אינטגרציה מלאה בישראל, מדובר בקפיצה משמעותית.

דוח תמרור-פוליטוגרפיה מצביע על אסטרטגיה אחרת למימוש חזון הממשלה: לא סיפוח דרמטי, אלא תנועה שיטתית והדרגתית של מערכת השליטה המשפטית והמנהלית לתפיסת קביעות ואינטגרציה של יו"ש במדינה

זהו הממוצע הגבוה ביותר בשלוש השנים האחרונות, למעט רבעון אחד בשנת 2024. עם זאת, יש להיזהר ממסקנות חפוזות: מספר הפריטים המשפטיים שנאספו היה נמוך יחסית, וחלק ניכר מן העלייה נובע מסוגיה אחת – קידום חידוש הסדר המקרקעין באזור יהודה ושומרון.

עם זאת, דווקא הסוגייה הזאת ממחישה היטב את השיטה: הסדר מקרקעין נשמע כמו עניין "אפור" וטכני, אבל מדובר בהליך משפטי יסודי ומקיף, המכריע במחלוקות בדבר זכויות, ממפה בעלויות בשטח ומקבע את הבעלות בקרקע לעתיד.

בשטח הנתון לתפיסה לוחמתית, פעולה כזו מעוררת קושי עקרוני: היא נושאת אופי קבוע, בעוד הממשל הצבאי אינו ממשל קבע אלא ממשל זמני, שאינו ריבון אלא שליט מכוח דיני המלחמה, כפי שקבע בית המשפט העליון עוד בשנות השמונים.

כאשר הממשלה מנחה לקדם הסדר מקרקעין בשטחי  C, מציבה יעד כמותי להסדרת 15% מן המקרקעין הלא מוסדרים לפחות עד סוף 2030, ומבקשת להסמיך את הרשות לרישום והסדר זכויות מקרקעין שבמשרד המשפטים לפעול באזור – הדבר חורג מתחזוקת הקיים ושמירת הסדר הציבורי, בה מחויב הממשל הצבאי.

יש לומר, שבג"ץ כבר הכיר לפני שנות דור, כי במציאות של ממשל צבאי ארוך מועד – רשאי הממשל לבצע השקעות יסוד, שיש בהן להביא לשינוי של קבע, אם הן נחוצות באופן סביר לצורכי האוכלוסייה המקומית. כמו, למשל, סלילת כבישים חדשים, הנדרשים בשל גידול האוכלוסייה ומספר כלי הרכב.

סוגיית הסדר המקרקעין ממחישה את השיטה. זה נשמע כמו עניין "אפור" וטכני, אבל מדובר בהליך משפטי יסודי ומקיף, המכריע במחלוקות בדבר זכויות, ממפה בעלויות בשטח ומקבע את הבעלות בקרקע לעתיד

ניתן לטעון, כי העובדה שכשני שלישים מהקרקעות בגדה אינן מוסדרות יוצרת אי-ודאות, הפוגעת גם בבעלי האדמות הפלסטינים וכי גם הם יצאו נשכרים מהסדר המקרקעין, שהופסק אחרי 1967. על מנת שטענה זו תהיה נכונה, נדרש שההליך המשפטי הרגיש הזה ייערך באופן הוגן, שאינו מוטה נגד האוכלוסייה הפלסטינית ואולם בעניין זה מגביר את החשש מהלך אחר שננקט על ידי הממשלה הנוכחית – השינוי במבנה המנהל האזרחי.

סמכויות אזרחיות רבות, ובהן סמכויות בנוגע למקרקעין, הועברו לסגן לראש המנהל האזרחי, מתיישב ישראלי, הכפוף ל"מנהלת התיישבות" בראשות מתיישב ישראלי אחר, הכפוף לשר הנוסף במשרד הביטחון, השר בצלאל סמוטריץ'. האם בעל קרקע פלסטיני אינו צריך לחשוש שהגורמים הללו אינם מעוניינים להכיר בזכויותיו, אלא לנשלו מאדמתו בשירות האידאולוגיה הפוליטית שלהם?

בג"ץ הכיר בקשיים המשפטיים שהשינוי הארגוני במנהל האזרחי מעורר, אבל דחה את העתירות נגדו, לאחר שהממשלה הסכימה למחוק סעיפים שהגבילו את היכולת של שר הביטחון והמפקד הצבאי למשוך חזרה סמכויות שהואצלו. העובדה שבית המשפט הותיר דלת פתוחה להתערבות עתידית אינה משנה את התוצאה המעשית: השינוי נותר על כנו.

גם הצעת חוק רשות המורשת ביהודה ושומרון משתלבת באותה מגמה. המשפט הבינלאומי מטיל חובה לפעול לשמירת אתרים ארכיאולוגים ולמניעת פגיעה בעתיקות בשטח כבוש, כך שלכאורה מדובר בעניין שבקונצנזוס. עם זאת, בהקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני מחקר ארכיאולוגי הוא עניין רגיש, הנתפס לעיתים קרובות כאמצעי לקידום נרטיב לאומי מסוים בנוגע לקשר ההיסטורי שלנו לשטח, תוך מחיקה או התעלמות משרידי עבר הקשורים לעם האחר.

כדי לטעון שגם בעלי הקרקעות הפלסטינים ייצאו נשכרים מהסדרת הקרקעות – נדרש שההליך המשפטי הרגיש ייערך באופן הוגן ולא מוטה נגד האוכלוסייה הפלסטינית, אך השינוי שבוצע במבנה המנהל האזרחי – מעורר חשש

בפועל, הצעת החוק מבקשת להקים רשות סטטוטורית ישראלית בעלת סמכויות ישירות באזור, ואף לקבוע כי במקרה של סתירה יגבר החוק הישראלי המוצע על הדין ותחיקת הביטחון ביו"ש. זה בדיוק המקום שבו המונחים התמימים – מורשת, ניהול, יעילות – מסתירים מהלך של העברת תחומים אזרחיים מתוך המסגרת הצבאית־זמנית אל מסגרת ישראלית קבועה, וזאת ממניעים חשודים.

התמונה מתחדדת עוד יותר מעיון בפסיקה. לפי הדו"ח, בתי המשפט ממשיכים לבחון עתירות הנוגעות לשטחים בעיקר דרך המשפט המינהלי הישראלי, ופחות דרך דיני התפיסה הלוחמתית של המשפט הבינלאומי. לעיתים יש לכך סיבות ענייניות, אבל ככל שנעשה קשה להבחין בין פסק דין הנוגע לשטחים לפסק דין בנוגע לשטחה הריבוני של ישראל בעניין דומה, בשל מסגרת ניתוח משפטית דומה, הדבר מנרמל את ראיית השטח כחלק מישראל.

חשוב לציין, כי התמונה איננה חד-ממדית: בפסק דין בעניין צווי סגירה קצרי מועד הבהיר בית המשפט העליון כי אין להרחיק פעילים ישראלים המסייעים לפלסטינים בהגנה על אדמותיהם רק בשל פוטנציאל חיכוך כללי. נדרש מידע קונקרטי ועדכני כי הפעילים עצמם מתכוונים להפר את הסדר הציבורי. גם אם אין זו מהפכה, זו תזכורת לכך שהמערכת המשפטית עדיין מסוגלת להציב גבולות, לפחות נקודתיים.

המסקנה מן הרבעון ברורה: הסיפוח מודל 2026 איננו מתנהל דרך הכרזה אחת, אלא דרך הצטברות של החלטות ממשלה, שינויים ארגוניים, הסדרי מקרקעין ופסיקה מנהלית. זהו סיפוח שמתקדם בתיקיות, בנהלים, בתקנים ובחותמות.

המסקנה מהרבעון ברורה: הסיפוח מודל 2026 לא מתנהל דרך הכרזה אחת, אלא בהצטברות החלטות ממשלה, שינויים ארגוניים, הסדרי מקרקעין ופסיקה מנהלית. זהו סיפוח שמתקדם בנהלים, תקנים וחותמות

גם אם הדוח מזהיר מפני הסקת מסקנות מרחיקות לכת מרבעון אחד ואין המדובר בתהליך לינארי, קיים חשש שמדינת ישראל מתרחקת מתפיסה של שליטה זמנית ונפרדת, ומתקרבת לתפיסה שבה שטחי C מנוהלים, מוסדרים ומוטמעים כחלק מן המרחב הישראלי. לא ביום אחד. לא בכותרת אחת. אבל בהחלט, צעד אחר צעד.

אל"מ (מיל') ד"ר לירון ליבמן הוא חבר בקבוצת המחקר "תמרור-פוליטוגרפיה". הוא עו"ד, מגשר ומרצה מן החוץ במכללת ספיר ובאוניברסיטה העברית, ולשעבר ראש מחלקת הדין הבינלאומי בצה"ל.