ה-8 במאי שחל החודש עורר בי מחשבה מטרידה, שנולדה מתוך סימולציה דמיונית שגוללתי בתודעתי. במבט השוואתי בין אתמול להיום, אני תוהה כיצד היו נראים פני הדברים אילו המציאות ששררה אז הייתה מתרחשת בתוך האקלים הפוליטי והבינלאומי של ימינו.

במילים אחרות, מה היה עולה בגורל ההיסטוריה אילו התחביר המדיני הנוכחי היה מתקיים בתקופת מלחמת העולם השנייה, בארה"ב בפרט. להלן המשחק.

תנאי ההתחלה

טעינת הזיכרון ההיסטורי: ה־8 במאי מצוין כיום סיום הלחימה באירופה במסגרת מלחמת העולם השנייה. ביום זה, בשנת 1945, הוכרז "יום הניצחון", כאשר מדינות המערב – בהן בריטניה, ארצות הברית וצרפת – חגגו את כניעתה ללא תנאי של גרמניה הנאצית. עם זאת, לא היה זה קץ המלחמה כולה: זו הסתיימה רק ב־2 בספטמבר 1945, לאחר כניעתה של יפן. כניעה זו באה בעקבות הטלת שתי פצצות אטום על הערים הירושימה ונגסאקי בידי ארצות הברית – שימוש מבצעי יחיד בנשק גרעיני – שהביא להרס חסר תקדים והאיץ את סיום הלחימה.

אני תוהה כיצד היו נראים פני הדברים ומה היה עולה בגורל ההיסטוריה, אילו המציאות ששררה בתקופת מלחמת העולם השנייה הייתה מתרחשת בתוך האקלים הפוליטי והבינלאומי של ימינו. בפרט בארה"ב

ההווה או המדיניות הדו־מסלולית: העימות הצבאי עם איראן מתקיים במקביל להחרפת לחצים כלכליים פנימיים בארצות הברית, ומזין מגמה של שחיקה בלגיטימציה הציבורית של הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ.

היתרון הכלכלי שעמד בבסיס הצלחתו הפוליטית, מתהפך לגורם מכביד, כאשר הציבור מזהה זיקה סיבתית בין מדיניות הממשל לבין הפגיעה ברמת החיים. במקביל, המלחמה באיראן נתפסת יותר ויותר כבלתי פופולרית, בדפוס המזכיר עימותים צבאיים קודמים (בעיראק ב-2006 ובווייטנאם בשנות ה-70).

תגובת הממשל מאופיינת בדואליות אל מול ההתרסה האיראנית: רטוריקה של הסלמה מחד גיסא, והימנעות מהעמקת המעורבות הצבאית בפועל מאידך גיסא; השמעת מסרים כפולים – מצד אחד התקפיים ומאיימים, בהנחתת מכה ניצחת על התשתיות באיראן – ומצד שני מפייסים, במטרה לתת עוד הזדמנות לדיפלומטיה. בקיצור, סף הסלמה יורד ורצף מילולי לולאתי המשדר מספיק כוח כדי לגבור על האויב ולא מספיק כדי לנצח אותו.

ההשעָרה

אם ארה"ב הייתה נכנסת למלחמת העולם ה-2 אחרי מתקפת פרל הארבור (ב-1941) באווירה הציבורית של היום, סביר להניח שוושינגטון, בהנהגה הדמוקרטית, הייתה ממהרת לצמצם את את מעורבותה הצבאית הישירה לנוכח לחצים כלכליים, חברתיים ופוליטיים גוברים מבית.

אם ארה"ב הייתה נכנסת למלחמת העולם ה-2 אחרי מתקפת פרל הארבור, באווירה הציבורית של היום, סביר להניח שוושינגטון, בהנהגה הדמוקרטית, הייתה מצמצמת את מעורבותה הצבאית הישירה לנוכח לחצים גוברים מבית

• הבורסות היו יורדות, מחירי הנפט היו עולים והחשש ממשבר כלכלי אחרי שנות השפל הגדול – היה גואה.
• הביקורת על הגדלת החוב הלאומי ומימונו על ידי אג"ח מלחמה ומיסוי, בשיעור שפגע במעמדות רחבים – הייתה מחריפה.
• מורת הרוח אל מול הקיצוב בדלק ובמזון – הייתה מתפשטת.
• הגינוי להפעלת התעשייה תחת תכנון מרכזי למחצה – היה צובר תאוצה.
• הביקורת על העלייה החדה בהוצאות הממשלה, שזינקו מכ־10% מהתוצר לכ־40% – הייתה מעמיקה.
• מורת הרוח הציבורית על כי העלייה בהכנסות לנפש לא תורגמה לעליה ברמת החיים, בגין המאמץ המלחמתי, הקיצוב והחיסכון הכפוי – הייתה מתרחבת.
• גם הקטרוג על גיוס מיליוני אמריקאים לצבא, על השפעתו ההרסנית על המשק – היה מרקיע.
• הלחצים הבדלניים של America First – היו גוברים.
• טראומת מלחמת העולם הראשונה – הייתה מתעוררת.
• חוקי הניטרליות שנועדו למנוע הסתבכות אמריקאית במלחמות חוץ – היו מהדהדים.
• הביקורת על הנשיא פרנקלין דלנו רוזוולט, על שפעל "מתחת לרדאר" להעמקת מעורבות ארצו במלחמה (כמו תוכנית ה"השאל והחכר") – הייתה מתעצמת.
• העימות, שהלך וגבר עם יפן, לפני המתקפה בהוואי, מתיחות שהובילה להטלת סנקציות כלכליות ואמברגו עליה – היו נשכחים.
• ההתנגדות לכוונת הממשל לכפות שינויי משטר בגרמניה וביפן – הייתה גדלה.
• החשש מפני התפשטות האחיזה הסובייטית באירופה – היה מצטמק, ואילו התקווה שגרמניה תהווה מחסום בפני התפשטות ההגמוניה של ברית המועצות – הייתה גדלה.
• החרדה מפני הצטיירות ארה"ב (הנגועה באנטישמיות) כמי שנלחמת להצלת יהודים – הייתה מחריפה.
• ולבסוף, הפקפוק במדיניותו של הנשיא רוזוולט על כי לא היה בדלן ממש, בהאמינו שלארה"ב תפקיד פעיל בזירה הבינלאומית – היה מערער את סמכותו בדעת הקהל ובבתי הנבחרים ומביאו להצעת מו"מ עם אדולף היטלר וקיסר יפן הירוהיטו על סיום המלחמה. ובדרך זו גם לא הייתה כלל מתגבשת ההחלטה של הנשיא הארי טרומן להטיל שתי פצצות גרעין על יפן כדי לסיים את המלחמה במהירות, לחסוך באבדות אמריקאיות, לעצב את המאזן הבינלאומי אל מול בריה"מ ולהפעיל לחץ מכריע על יפן.

הַהֲרָצָה

הסכם הפסקת פעולות האיבה היה כולל ויתור גרמני על פיתוח מערכות נשק פורצות דרך שטרם הגיעו לבשלות טכנולוגית מלאה. אמצעי לחימה, אשר לו הפכו למבצעיים, היו משפיעים משמעותית על מהלך המלחמה.

הסכם הפסקת פעולות האיבה היה כולל ויתור גרמני על פיתוח מערכות נשק פורצות דרך שטרם הגיעו לבשלות טכנולוגית מלאה. אמצעי לחימה, אשר לו הפכו למבצעיים, היו משפיעים משמעותית על מהלך המלחמה

בתוך כך הייתה מושגת נכונות גרמנית להפסקת פרויקטים מתקדמים ביותר, כגון טילים ונשק רקטי (כמו ה-V-2, הטיל הבליסטי הראשון; ה-Wasserfall missile, טיל קרקע-אוויר שנועד ליירט מפציצים) ומטוסים מדור חדש (כמו ה-Messerschmitt Me 262 ו"הכנף המעופפת" עם חתימת המכ"ם הנמוכה יחסית).

כך, היו משאירים את המשטרים הנאצים-פשיסטיים על כנם, גם אם היו לבנות הברית הצלחות צבאיות ניכרות ו"מדינות הציר" (גרמניה, איטליה ויפן) היו סופגות תבוסות קשות.

בהקשר זה מתחדדת האפשרות כי גרמניה, בתמורה לוויתורים האמורים ולנסיגה הדרגתית משטחי כיבוש – למעט אזורים דוברי גרמנית – הייתה ממשיכה לקיים את הרודנות הנאצית על כל היבטיה, לרבות סיוע למשטרים התומכים ("השלוּחים").

בדומה לכך, סביר כי יפן האימפריאלית הייתה מסתפקת במחווה סימבולית של נסיגה חלקית מן השטחים הנרחבים שכבשה בדרום מזרח אסיה, בפיליפינים, באינדונזיה ובמלזיה – בעוד שמשטרה האכזרי, בראשות הקיסר הירוהיטו, היה מוסיף לשלוט ללא שינוי מהותי.

המשמעות

שורה ארוכה של אילוצים הנחזים כרציונליים – בדלנות, תקציב, חוב, אנרגיה, שווקים פיננסיים, בסיס פוליטי, קונגרס ומערכת בחירות – מתלכדים לכדי תוצאה אחת: הימנעות מהסלמה ואי הכרעה. המחיר, כך מתברר, לא רק היה טקטי אלא מוסרי והיסטורי. בתמצית, מדובר היה בהחמצה במקרה הטוב, ובכניעה במקרה הרע. צירוף נסיבות זה היה מוביל להישרדותם של משטרי הרוע, להאצת פשעי מלחמה ולשינויי עומק של המאזן הגלובלי.

תנאי הסיום

כתוצאה משרשרת תהליכים היפותטיים אלו, אשר הביאו ל"עיסקה" ושָׁחֲקוּ עד כדי לְאַיֵּן את מנופי הכוח האמריקאיים, ייתכן כי משטר נאצי שורד היה זוכה בפרק זמן נוסף להמשך השמדת יהדות אירופה ולהתקרב יותר להגשמת אחת ממטרות המלחמה שלו: "הפתרון הסופי". יעד זה, על פי "רשימת וַנְזֶה", כוון להשמדתם של 11 מיליון יהודים.

כתוצאה משרשרת התהליכים ההיפותטיים שהביאו ל"עיסקה" ושָׁחֲקוּ את מנופי הכוח האמריקאיים, ייתכן שמשטר נאצי שורד היה זוכה בזמן להמשך השמדת יהדות אירופה ולהתקרב להגשמת "הפתרון הסופי"

התובנה

כל זה, כמובן, לא התרחש: הממשל האמריקאי של שנות ה־40 פעל בנחישות למיגור כוחות "הציר" ומשטריהם, ולא הותיר להם מרחב התאוששות. דווקא משום כך, ראוי שהנשיא דונלד טראמפ יפיק את הלקח מתקופת מלחמת העולם השנייה – ויחתור להכרעה מול איראן ולעקירת יכולותיה ההרסניות. אחרת, כפי שמזהיר אבנר קאופמן בסרט Munich, הבחירה שלא לפעול בשם היציבות עלולה להפוך, בסופו של דבר, לחלק מן האלימות עצמה.

מירון מנור צוקרמן התמחה בביטחון לאומי ובתוך כך שימש בעבר ובמשך שנים כסגן ראש המכון למדיניות ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן וכמנהל "כנס הרצליה השנתי על מאזן הביטחון והחוסן הלאומי". בתוקף רקעו היה גם עוזר מזכיר "פורום אירופה-ישראל" ופעיל ב"פורום נאטו-ישראל".